כתוב בתורה אים יפלא מימך דבר…. ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את שבר המישפט….. ושמרת לעשות ככול אשר יורוך.. על פי התורה אשר יורוך ועל המישפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מין הדבר אשר יגידו ימין ושמאל.. האים זה מיצווה גם היום? היום אין לו סנהדרין ולא בית דין הגדול ולא כהן אז מה ה' אומר לנו ככול אשר יורוך.. כאילו איך אני מקיים את זה מה כול חכם שיש לי ספק והוא מכריע לי תדין אני מקיים זאת כאילו זה ציוי ה' שגם אים אני לו מבין כמו שרשי אומר אפילו יגידו לך על ימין שמאל…מאוד יעזור לי שתעזרו לי להבין האים גם היום מי ששומע לחכמים מקיים זאת או שזה מדובר רק על הפוסקים ומורי צדק ולא על רב רגיל כי פעם שאלתי רב רגיל משהוא הוא ענה לי לו כהלכה. מה הפשט אים הלכה למעשה תודה רבה
תשובה:
שלום רב
בענין החיוב של לא תסור מכל אשר יורוך ידוע שנחלקו הרמב”ם והרמב”ן בס’ המצוות האם הוא אמור על כל תקנות חז”ל או דוקא על אלו שבי”ג מידות שהתורה נדרשת בהן, ומכל מקום כתב בס’ קונטרס דברי סופרים להר”א וסרמן, שהחיוב לשמוע בקול חכמי התורה שבכל דור הוא ודאי דאורייתא, משום שהיא סברא פשוטה! שהרי אין ספק שהם יודעים יותר טוב מאיתנו את רצון ה’,והדרך הפשוטה ביותר להגיע לקיום רצונו היא על ידי הציות להוראתם, וסברא היא תמיד דאורייתא, עיי”ש בהרחבה.
האם יש סמכות לרב בזמננו לאסור משהו שברור שמותר מבחינה הלכתית? ואם כן, מה המקור ההלכתי לכך?
רב קהילה שהציבור קיבל אותו עליו, יש לו מן הסתם דין של ז' טובי העיר שביכולתם לתקן תקנות על אנשי העיר לתועלת הציבור.
לא הבנתי את ההשוואה כי כפי שאני מבין סמכות הזט"ה נובעת לכאו' מחמת שאנשי העיר גילו את דעתם בשעה שבחרו אותם, שהם מסכימים לכל מה שהזט"ה עושה, או מאותו סיבה שמנהג המדינה מחייב, או מחמת הפקר בי"ד הפקר. אבל כאן שאלתי על רבנים שאוסרים דברים המותרים באופן ודאי (בעניינים שלא קשורים כלל לדיני ממונות) ורבנים אחרים אכן לא רואים בזה שום איסור, ולכן מכיוון שרבנים (שאני מכיר אותם) לא נבחרו כדי לאסור דברים המותרים, אלא כדי להודיע מהי ההלכה במקרה שיש ספק אצל אנשי הקהל. ובכן האם קיים סברא אחרת או איזה מקור ברור, כדי לתת להם סמכות לאסור את המותר?
אינני חושב שאתה צודק. כאשר קהילה ממנה רב הכוונה לא רק שיספר להם מה כתוב במשנה ברורה… אלא הוא אחראי על כל המצב הרוחני של בני הקהילה ובכלל זאת לאסור דבר שנראה לו כצורך השעה.
לפי זה שרב יכול לאסור דבר המותר באופן ברור יוצא, שהוא ודאי יכול לאסור דברים השנויים במחלוקת. כמו לאסור להגיד תחנון ביום העצמאות ולחייב להגיד אז הלל, ולהתגייס לצה"ל ביחידה נפרדת. האם המסקנא שלי נכונה?
כאשר קהילה מסוימת מקבלת על עצמה רב מסויים והיא מתפקדת כקהילה סגורה וכו', אכן כן, אבל מציאות הזו אינה מצויה כל היום, ובדרך כלל אין לאנשים רב מסויים. אבל ברור שרב בית כנסת יכול לאסור בבית הכנסת שלו לומר הלל ביום העצמאות או תחנון ביארצייט מסטויים וכו'.
ומה לגבי הוראות של גדולי הדור?
אולי כעין ז' טובי העיר. אבל שוב זאת לגבי הסמכות ההלכתית, אבל זה שרצון ה' שנשמע לחכמי התורה זה ברור, וזה שכך היא דרכם של ישראל לשאול בעצת גדולי הדור ולהשמע לגדולי התורה זה גם ברור, רק לכלול זאת בתוך המסגרת של לא תסור זה כבר לא ברור. ידועים אגב דברי הגר"א וסרמן בקונטרס דברי סופרים, שלשמוע בקול גדולי הדור זו סברא, ולסברא יש תוקף של דאורייתא, כמו שאמרו בגמר בהרבה מקומות "למה לי קרא סברא היא".
השאר תגובה