אב"ד הרה"ג אברהם בוטרמן שליט"א
התביעה:
חברה לשיווק מוצרי תינוקות סיכמה עם בעל מכולת על הספקת סחורה, במסחר זה מקובל כי בעל המכולת יכול לחזור בו ולהשיב את הסחורה שבמלאי לחברה המשווקת, כמו כן סוכם כי התשלום עבור הסחורה הראשונה ישולם רק בעת ההזמנה השניה, וכן הלאה.
בפעם הראשונה הזמין בעל המכולת סחורה בשווי 5,000₪, וכעבור חודשיים הזמין סחורה נוספת בשווי 2,300₪ ושילם על ההזמנה הראשונה, וכעבור חדשיים נוספים סחורה שלישית בשווי 2,800₪, אז דחה בעל המכולת את התשלום על הסחורה השניה לאחר שבוע, אולם בתוך אותו שבוע נשרפה החנות.
כעת תובעת החברה לקבל תשלום עבור ההזמנה השניה והשלישית שטרם שולם עליהם, כמו כן תובעת החברה כי בעל המכולת התחייב בערבות אישית עבור הסחורה. מאידך טוען בעל המכולת כי מאחר ויכל להחזיר את הסחורה היא אינה שלו, ומה שנשרף היה של החברה.
שאלות לדיון:
א. גדר הלוקח סחורה ע"מ למכור
ב. הדין בשעת הליכה
ג. חיוב מדין שמירה
ד. חיוב על הסחורה הראשונה והשניה
ה. חיוב מצד הערבות
גדר הלוקח סחורה ע"מ למכור
דין הלוקח סחורה ע"מ למכור ואם לא ימכור יחזיר למוכר, מתבאר בגמרא (נדרים לא:) "ההוא ספסירא דשקל חמרא לזבוני ולא איזבן, בהדי דהדר איתניס חמרא, חייביה רב נחמן לשלומי. איתיביה רבא לרב נחמן נאנסו בהליכה חייב, בחזרה פטור. אמר ליה חזרה דספסירא הולכה היא, דאילו משכח לזבוני אפילו אבבא דביתיה, מי לא מזבין ליה". (גמרא זו נמצאת בנוסח דומה במסכת ב"מ פא.).
הרי שע"פ פשטות הגמרא הלוקח חייב באונסים. ובסוגיא (נדרים שם) משמע שהחיוב באונסים זה דווקא 'בזבינא חריפא' (מקח שיש עליו קופצים רבים), שאז ההנאה היא של הלוקח ולא של הבעלים, ומפני כן הוא דומה לשואל ויש לחייב באונסים, אבל במקח רגיל גם לבעלים יש הנאה במכירה, ואינו דומה לשואל שכל ההנאה שלו, וכן פסק הרא"ש (ב"מ פרק ח סימן יד), אולם הרמב"ם (שלוחין פרק ב הלכה ח) הביא דין הגמרא בסתם, ולא התנאה בזה שהמקח יהיה 'זבינא חריפא'.
בשו"ע (חו"מ סימן קפו סעיף ב) הביא שתי השיטות, וז"ל: "נטלם על מנת למכרם, ואמר ליה אם ימכרו במקום פלוני או עד זמן פלוני אתן לך דמים כך וכך, ואם לא ימכרו אחזירם לך, ונאנסו בין בהליכה בין בחזרה, חייב לשלם. וי"א דהני מילי בדבר שיש לו קונים הרבה ויכול למכרו מיד בדמים שקצב, אלא שמחזר למכרו ביותר כדי שישתכר בו, דאם לא כן פטור מאונסים ואינו חייב אלא בגניבה ואבידה, כדין סרסור"[1].
ולפ"ז בנידון דידן שהחברה גם נהנית מהמכירה, כי היא זקוקה למכור לסיטונאים שמוכרים את המוצרים לציבור, וכפי שמוכח במקרה דידן בו החברה היא שפנתה לבעל המכולת שימכור את מוצריה, ומשכך השאלה האם בעל המכולת חייב באונסים, תלויה במחלוקת הרמב"ם והרא"ש שהובאה בשו"ע, ומספק המוציא מחבירו עליו הראיה.
חיוב באונס בשעת הליכה
בפשטות נראה שהתנאי שכתב הרא"ש לחייב באונסים רק 'בזבינא חריפא', זה בין בהולכה ובין בהחזרה, אולם מלשון הב"י (סימן קפו) מדויק שזה דווקא בחזרה, אך בדרך ההולכה חייב באונסים גם במקח רגיל. וז"ל הב"י על דברי הרא"ש הנ"ל: "ונראה לי דהיכא שאינו זבינא חריפא, בחזרה אף על פי שפטור מאונסין חייב בגניבה ואבידה כשומר שכר". ומשמע שרק שבחזרה פטר מאונסים.
וא"כ בנידון דידן שבעל המכולת עדיין הציע את הסחורה למכירה זה נחשב כדרך הולכה, והוא חייב לדעת הרא"ש. אלא שמפשטות כוונת דברי הרא"ש נראה שאין לחלק כך, וכן משמע מתוך דברי הנתה"מ (שם ס"ק ג) שכשאינו זבינא חריפא גם בהולכה אינו אלא שומר שכר, לכן נראה שקשה לחייב את בעל המכולת.
חיוב מדין שמירה
גם לצד שהסחורה של החברה, הרי דין בעל המכולת כדין שומר שכר שחייב בשמירה, כי כל הנהנה מהשמירה שבידו הרי הוא כשומר שכר שחייב בשמירה יתירה וכגון גניבה ואבדה, וכמבואר בשו"ע הנ"ל, אלא שלאחר בירור בית הדין עולה כי השרפה הייתה באונס גמור.
חיוב על הסחורה הראשונה והשניה
לפי ההסכם בהזמנה נוספת מחוייבים לשלם על הסחורה הקיימת, ונראה שההגיון שבהסכם זה כי כאשר בעל מכולת מכניס סחורה חדשה במכולת הוא עדיין מסופק האם יוכל למוכרה, ולכן אינו מתחייב לשלם אלא כפי כמה שהוא ימכור בפועל, ומפאת כך קבעו שהחיוב על הסחורה הוא רק כאשר יזמין בעל המכולת סחורה נוספת, אז ניכר שבעל המכולת סבור שהוא ימכור את הסחורה הקיימת, לכן הוא משלם עליה, ומעתה הוא זוכה בה להיות שלו.
וא"כ מאחר שבעל המכולת כבר חויב בתשלום עבור הסחורה הראשונה והשניה, לכאורה סחורה זו היא שלו ונזק השריפה פגע בו, (והגם שטרם שלם בפועל על הסחורה השניה, הרי כבר חויב בתשלום זה, אלא שאיחר את זמן הפירעון). אולם לאחר בירור עלה כי במקרים רבים וכן במקרה זה יש על חשבונית התנייה מפורשת כי כל עוד לא שולם הכסף בפועל, לא זכה בעל החנות במוצרים והרי הם של החברה, א"כ החברה היא הבעלים של הסחורה ונזק השריפה אירע לה.
חיוב מצד הערבות
בדבר טענת החברה כי בעל המכולת קבל על עצמו ערבות אישית על הסחורה, וא"כ לכאורה עכ"פ יש לחייבו משום ערבות זו, אלא שביה"ד עיין בלשון הערבות וממנה עולה כי הערבות האישית ניתנה לשלם את חובות המכולת לחברה ככל שהמכולת חייבת, ולא כאחריות על הסחורה עצמה.
פסק דין:
בחשבוניות החברה רשום כי הסחורה שייכת לחברה עד התשלום בפועל, ומכאן שהסחורה מההזמנה השניה והשלישית שטרם שולמו הייתה שייכת לספק ונשרפה לו, ואין בעל המכולת חייב מדין שומר שכר, כי שריפה זו אירעה באונס.
אמנם כנגד מה שכבר מכר בעל המכולת בוודאי שהוא חייב לשלם לחברה, אלא שלא ברור האם מכר מהסחורה של ההזמנה השניה והשלישית, ושמא מכר מהסחורה של ההזמנה הראשונה שהוא כבר ששילם עליה, אך מסתבר שמכר לפחות חלק מהסחורה החדשה, לכן נראה לעשות פשרה קרובה לדין וישלם בעל המכולת לחברה 1,000₪.
חשבון הפשרה: מאחר ולאחר חדשיים הוסיפו כחצי מהסחורה, מסתבר שמכרו כחצי מהסחורה, וא"כ באותו זמן שהגיע הסחורה החדשה היה בחנות כחצי מהסחורה הראשונה וחצי מהסחורה החדשה, וכעבור חדשיים נוספים נוספה סחורה חדשה שהיתה רק כמה ימים עד השרפה, א"כ השערה היא כי בחדשיים השניים נמכר ג"כ סחורה בשווי כ 2500₪, ומסתבר לאמוד שנמכר חצי מכל אחד מהם, וא"כ בעל החנות חייב לשלם 1,250₪, אך מאחר וזה רק השערה בלבד, ואין להוציא ממוחזק ללא ראיה, בי"ד מחייב ע"פ הפשרה לשלם 1,000₪.
- יעוין בנה"מ (שם ס"ק א) שהביא מדברי הראשונים שדנו אי חיוב הלוקח ע"מ למכור באונסים, מדין שואל או מדין לוקח, וכתב שהנפק"מ האם חייב באונסים כשאינו 'זבינא חריפא'. ↑
