לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

גביה בשטר שהמלווה טוען שמא והערב טוען ברי (וקיום שטר ע"י מומחה זהויי פלילי)

אב"ד הרה"ג אברהם דרברמדיקר שליט"א

מחבר הספרים סדר הדין – ועד הבית בהלכה

 

התביעה:

בתביעה לפרעון הלוואה מהערב מחמת שהלוה ברח לחו"ל, הוצגו בפני ביה"ד שני הסכמי הלוואה שהערב חתם עליהם שהם שונים זה מזה, א: בזמני ההלוואה, ב: בסכומי ההלוואה, ג: בזמני הפרעון, ד: בהסכם השני חתומה גם אשת הערב.

ההסכם השני הוגש במקור, אך ההסכם הראשון הוגש רק בצילום, לאחר ההסכם הראשון נרשמה הערת אזהרה על דירת הערב בהתאם להסכם הראשון, אך ההסכם השני נעשה לאחר תאריך ביצוע הערת אזהרה.

הערב מכחיש את עצם ההסכם השני וטוען שהוא מזוייף, ועל ההסכם הראשון טוען שכבר פרע, וממילא אין משמעות להערת האזהרה שניתנה רק על ההסכם הראשון, כמו כן גם המלוה אינו טוען ברי שהערב חתם על ההסכם השני, אלא שכך הובאה לו ע"י שליח שהחתים את הערב, והשליח אינו לפנינו לחקרו.

לאור ההכחשות על הסכם השני, שלח ביה"ד את ההסכם השני לבדיקת מומחה, שקבע כי חתימת הערב אינה מזוייפת, יצוין כי במהלך הדיונים נתגלו עוד ריעותות בשטרות ההלוואה ובאופן הצגתם בתביעה, ובהמשך גם הוצג שטר נוסף ושונה, באופן שיש בו כדי לפגום בחזקת כשרות השטרות.

השאלות לדיון:

א. תובע שמא בשטר מקויים, ונתבע ברי שמזויף.

ב. קיום כתב יד ע"י דמוי חתימות.

ג. חזקתו של שטר שיש בו ריעותות.

ד. תקפו ההלכתי של קיום ע"י מומחה.

ה. האם על המלוה למחוק את הערת אזהרה.

תובע שמא בשטר מקוים ונתבע ברי

איתא בשו"ע (סימן נט) "מלוה שהוציא שטר חוב מקויים, וטוען הלוה שהוא פרוע, והמלוה אומר איני יודע, אינו גובה בו", וביארו האחרונים (שם) הטעם משום שברי ושמא ברי עדיף, ואין להוציא ממון מיד הלווה שטוען טענת ברי.

וא"כ לכאורה ה"ה הכא שהערב ברי שהשטר מזוייף והמלווה שמא, אין להוציא ממון בשטר עם טענת שמא של המלווה, אלא שיש לחלק כי כל מעלת הברי דווקא בטענת פרוע שהרי 'שטר לפרעון הוא עומד', משא"כ טענת מזוייף שהיא נגד עצם חזקת השטר, שהרי מדין תורה כלל אין צריך קיום, אלא שרבנן הצריכו קיום, וטענת ברי של מזויף לא מהני נגד חזקת השטר שביד המלווה, וכפי שיתבאר לקמן שכן דעת הש"ך.

פלוגתת המבי"ט והש"ך

בשו"ת המבי"ט (ח"א סימן ריג) דן כעין שאלה דידן וז"ל: "ראובן הוציא שטר חוב מקויים על שמעון, שנעשה השטר חוב על יד מורשה של ראובן, ושמעון טוען כי הוא מזויף, כי המורשה הוא יודע כי לא נתחייב הוא בתורת חוב, אלא בתורת פקדון שהיה לו מראובן סך שכתוב בשטר, ויש לו לטעון עליו שנחסר, והעדים חשבו שהיה חוב, וכתבו עליו בתורת חוב, וראובן אומר איני יודע אלא זה השטר מקויים נתן לי שלוחי עליך, אמת כי מקודם היה פקדון, אבל אחר כך זקפה עליך במלוה".

ועיקר תשובתו נסובה אודות שאין להוציא ממון כל זמן שאפשר לברר ע"י המורשה, אלא יש להמתין עד לבירור אצל המורשה, אבל בתוך דבריו כתב שגם באופן שלא ניתן לברר אצל המורשה, "לא דמי ליתומים דלא רמי עלייהו למידע בנכסי אבוהון, אבל הוא דרמי עליה דנכסיו הן הוה ליה למידע, וכיון דלא ידע איתרע ליה שטריה, וכתב בטור (חו"מ סימן נט) מלוה שהוציא שטר מקוים, וטוען הלוה פרוע, והמלוה אומר איני יודע, צריך להחזיר לו שטרו, …אלא דיש לחלק דהכא לא הוה ליה לידע, כיון שנעשה ע"י מורשה שלו, והוא מסר לו השטר מקויים", ונראה שלא הכריע בתורת וודאי שעל ידי מורשה נחשב המלווה כלא הוי ליה למידע.

וכתב הש"ך (סימן קכב ס"ק יז) "ולא ביאר בתשובתו שם אם לא יבוא המורשה, כגון שמת או הלך למדינת היום מה יהא דינו, ולפעד"נ דאפילו יבא המורשה ויאמר שהשטר נעשה בזיוף, לאו כל כמינה, שהרי העדים כתבו שטר הלואה, וחזקה אין העדים חותמים שטר של זיוף, והאיך נאמר שהעדים טעו וכתבו הלואה במקום פקדון", הרי שדעתו שאע"פ שהמלווה טוען שמא והמורשה טוען מזוייף, גובה מכח חזקת שטר מקויים שבידו.

עוד כתב הש"ך (שם) "גם מ"ש המבי"ט ראיה מלעיל (סימן נט) במלוה שאומר על שטר מוקדם מקוים איני יודע אם פרעת לי, כבר דחה המבי"ט עצמו שם, דשאני הכא דלא הוי ליה למידע, כיון שנעשה ע"י מורשה שלו, ובלאו הכי נמי לא דמי כלל מטעמא דאמרן, דהתם שטר לפרעון הוא עומד, ונמצא הוי ליה ברי ושמא, והמלוה בא להוציא, ואין ספק מוציא מידי ודאי, אבל הכא כיון שהעדים מעידים בשטר והוא הלואה, הוי ליה כברי", כלומר שהמלווה נחשב כברי, שהרי יכול לטעון ברי ע"פ העדים שחזקתם שאינם משקרים.

ובש"ך הביא ראיה לדבריו, וז"ל: "וכדלעיל (סוף סימן עה) גבי עד אחד, וה"ה היכא דאיכא ב' עדים שפלוני נטל משלו, אף על גב שהוא אינו יודע חייב לשלם לו, וכדאיתא בהרי"ף ופוסקים (פרק שבועת הדיינין) והוא פשוט, וא"כ ה"ה הכא כנלפע"ד"[1].

ויש לעיין בראיתו שאע"פ דפשיטא שמוציאים ממון ע"פ עדים גם כאשר התובע שמא, יכול להיות שזה דווקא בלא הוי ליה למידע, אבל מנין שמוציא ע"פ עדים כאשר הוי ליה למידע, כגון שהעדים אומרים שהוא הלווה, והלוה טוען בברי שלא לווה, והמלווה גופא אינו זוכר מהלוואה כזו דבר, (ומה שמצאנו בש"ך (חו"מ סימן צא ס"ק כה) בשם הרא"ש שהטוען ע"פ פנקס מדוקדק הו"ל כברי אף להוציא ממון, זהו משום שע"י הפנקס שכותב לעצמו ומדייק לכתוב בו, הו"ל כברי דידיה שאינו פרוע, שברי לו שמה שכתב שם הוא עצמו הוא האמת, וגם בזה עיין בשו"ת נודע ביהודה (תנינא חו"מ סימן טו) שנחלק על הש"ך שלא אמר הרא"ש רק לגבי שבועה, אך לא לגבי הוצאת ממון).

העולה מהנ"ל: דעת המבי"ט שכאשר מוטל על מלווה למידע, אין להוציא ממון בשטר מקויים, (אלא שדן שמא כאשר השטר נעשה ע"י מורשה, נחשב המלווה ללא הוי ליה למידע), אבל דעת הש"ך שהגם שהמלווה שמא והלווה ברי, כיון שהשטר מקויים, השטר בחזקתו וגובה בו.

השוואת הנידון לדידן

וא"כ לכאורה הו"ה בנידון דידן, שלדעת המבי"ט כשהשטר חוב נעשה ע"י שליח, הוי ספק האם נחשב המלווה כהוי ליה למידע, ובפרט כיום שכבר נהגו לברר בטלפון אצל הערב האם הוא זה שחתם על השטר, דאפשר דשוב הוי כהוי ליה למידע, ולדעת המבי"ט כאשר הוי ליה למידע אין גובים אפילו בשטר מקויים, אבל לדעת הש"ך לעולם גובים בטענת שמא בשטר מקויים.

אלא שיש לדון בדעת הש"ך שמא דווקא בשטר גמור שנעשה ע"י עדים, חידש שהגם שהמלווה שמא והלווה ברי גובה מכח חזקת שטר, אבל בשטר של כתב יד הלווה שאינו שטר גמור, וכמבואר בשו"ע (סימן סט) שנאמן הלוה לטעון כנגדו טענת פרעתי, שמא גם לדעת הש"ך אין המלווה גובה בטענת שמא.

קיום כתב יד ע"י דמוי החתימות

והנה שטר זה קוים ע"י גרפולוג, שאין מקיים לפי טביעות עינו בחתימה של הלווה, אלא שהוא קובע מתוך שטרות אחרים את כתב הלוה, ואת נחיצות ובהילות כתיבת הלוה ועוד, ועפי"ז קובע האם השטר שלפנינו מזוייף.

והנה נחלקו הראשונים בקיום שטר כתב יד ללא טביעות עין, אלא רק בדרך של דימוי החתימות, וז"ל: הטור (סימן סט סעיף ט) "וכתב רב שרירא גאון מקיימין אותה על פי עדים שיעידו בבית דין שהוא כתב ידו, אבל אם קיימוהו משני שטרות או משתי כתובות לא, כיון דקיום שטרות דרבנן, היכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר", וכתב ע"ז הטור: "ונראה שאין לחלק בין קיום דהכא לשאר קיומים", וכן דעת בעל התרומות (שער יג ח"א סימן ג).

וכתב הב"ח (שם) בביאור דברי רב שרירא גאון, שדוקא בכתב יד של עדים הקילו בקיום ע"י דמוי חתימות, משום שקיום שטרות דרבנן, (שהרי השטר כמי שנחקרה עדותם בבי"ד, כמבואר בכתובות יח:), אבל שטר שהוא כתב יד הלוה בעי קיום מן התורה.

אבל בש"ך (שם ס"ק יב) ביאר בדעת הטור ובעל התרומות, שהגם שקיום שטר כתב יד הוא מן התורה, אין חיסרון בקיום ע"י דימוי חתימות, וכ"כ לדינא בנתיבות המשפט (שם חידושים ס"ק ח) בשם הש"ך, וז"ל: "אפילו ע"י דימוי לשני שטרות מהני, דקיום מעליא הוא אפילו בכת"י דבעי קיום מדאורייתא, אבל בשאר דברים שמקילין בקיום כיון דקיום שטרות דרבנן, כגון שלא בפני בע"ד, או להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן וכיוצא, לא מהני בכת"י דבעי קיום מדאורייתא".

אמנם בקצוה"ח (סימן מו ס"ק ח) כתב וז"ל: "ובש"ך (סימן סט ס"ק יב) כתב דודאי ירדו לסוף דעת הגאון, ואף על פי כן השיגו עליו, דכיון דהוי קיום, אין חילוק בין שטר לכתב ידו דקיום מעליא הוא, ולא משום שהקילו חכמים לקיים משני שטרות, וע"ש שהעלה בעיקר הדין דכתב ידו מן התורה בעי קיום כדברי הב"ח, ואין מקיימין שלא בפני הלוה וע"ש, והנה מ"ש דכתב ידו מן התורה בעי קיום, כבר כתבנו בזה דעתינו הקלושה בסק"ה, אך מה שכתב הש"ך דקיום זה דעורכין משני שטרות לאו מקולי קיום הוא אלא דקיום מעליא הוא, בזה נראה כדברי הב"ח דלא הוי קיום מעליא",

ולדינא הכרעת קצוה"ח שקיום בדימוי החתימות לא מהני בכת"י, והגם שדעתו שהקיום בשטר כת"י הוא רק מדרבנן, עכ"פ דמוי חתימות הוי כסימנים, ואין מוציאין ממון בסימנים, וז"ל: "וא"כ הוא הדין בזה, שבאו להכיר את הלוה על ידי סימנים דהיינו על ידי דימוי ולא על ידי טביעות עין, לא מחייבינן ליה, ואף על גב דמקיימין את השטר ע"י דימוי דאינו אלא סימנין, דהיינו צורת האות של פלוני דומה לצורת האות שמקיימין מתוכו, ויש בו נמי משום הוצאת ממון ע"י סימנים, מ"מ התקינו חכמים מקולי קיום כיון דאין מעידין על גוף הלוה בסימנין אלא על העדים, הקילו חכמים בקיום שטרות דרבנן, אבל היכא שהם מעידים על הלוה בעצמו ע"י סימנין, לא מהני, דהו"ל כאילו אמרו פלוני דהאי סימניה והאי סימניה, לוה מפלוני מנה דאין מוציאין ממון ע"י סימנין אלא בטביעות עין", אולם בנתיבות (שם ס"ק ח) חלק עליו ע"ש, ועיין במה שהשיב לו בספר משובב נתיבות (שם).

וא"כ לדעת הש"ך ונתיבות המשפט גם כאשר חיוב הקיום מהתורה, קיום בדימוי חתימות מהני, אבל לדעת קצוה"ח גם כאשר חיוב הקיום הוא רק מדרבנן, בשטר כתב יד לא מהני קיום בדימוי חתימות.

קיום מה"ת כשהלוה טוען מזויף

ובדידן יש סיבה נוספת להצריך קיום מהתורה, והיא לדעת להג"מ והר"א הכהן שכל שהלוה מכחיש וטוען מזויף צריך קיום מהתורה, והו"ד בחלקת מחוקק ובבית שמואל (אבה"ז סימן מב ס"ק טו) ובש"ך (חו"מ סימן מו ס"ק ט), ואף שהש"ך (שם) חלק עליהם, אפשר דיודה בשטר כתב יד שאין בו כל החזקות שכתב (שם) הש"ך.

חזקתו של שטר שיש בו רעיותא

עוד יש לעיין במעשה דידן, שלאחמ"כ הוצא עוד שטר שלישי המורכב משני הראשונים, וגם לאחר הסברי המלוה לכל ההסכמים שנוצרו, יש כאן ריעותא חמורה לפנינו, באופן שקשה לומר אוקי שטר אחזקתו, וכתב בב"י (סימן נט) "כתב בעל התרומות (שער נג חלק א סימן א) שה"ר יהודה אלברצלוני כתב בזה שתי סברות, שיש אומרים שהשטר בחזקתו וגובה בו, ויש אומרים דכיון דלוה טעין בריא ומלוה טעין שמא, אוקי ממונא בחזקת מריה, וכתב בעל התרומות דמסתברא כסברא בתרא, דדמי לחשוד דמפיק שטרא אחבריה, ואמר ליה אידך שטרא פריעא הוא, דפקע שטריה", וכתב על זה הקצות (שם ס"ק א) "בבעל התרומות הביא שני דיעות בזה, והכריע דאינו גובה משום דדמי לחשוד דאפיק שטרא משום שאינו יכול לישבע, אבל אנן קי"ל דאינו גובה, ולאו מטעמיה כיון דקי"ל (סימן פב סעיף ח) דחשוד גובה בלא שבועה, אלא הטעם הוא משום דברי ושמא".

והנה אף דלא פסקינן כטעמיה של בעה"ת, דהטוען שמא הוי כחשוד דאפיק שטרא, וכדכתב שם קצוה"ח, היינו משום דהשמא שלו בלבד אינו עושהו לחשוד, מיהו במקרה דידן שלמראה עינינו שני הסכמים, ובנוסף הסכם שלישי שהוגש בערכאות, המורכב משני השטרות, יש מקום לומר שתיוהא גדולה יש כאן לפנינו בהתנהגותו של התובע, ולכו"ע הוי כחשוד בממון זה דאפיק שטרא, ועיין בבית יוסף (אבה"ע סימן מב) והובא בב"ש (שם ס"ק טו) שכשהעידו עדים שחיזר אחר זיוף שוב אינו נאמן, וחיישינן שגם שטר זה מזויף.

תוקף קיום ע"י מומחה (גרפולוג)

כיום יש קושי לברר חשש לזיוף, ע"י קיום בטביעות עין של עדים, כי ניתן לזייף באופן שלא יוכר, ונהגו בתי דינים לסמוך על קיום של מומחה המיוחד לדמוי חתימות, שמדמה החתימות ובחוות דעתו קובע האם יש כאן זיוף.

ויש לעיין כיצד נסמוך על קיום זה שאינו על פי דיני הקיום המבוארים בשו"ע (סימן מו), וכדלהלן: א. השוואת החתימות לא נעשה בפני בי"ד, ב. המומחה קובע גם על פי צורת לחץ הכתיבה, ולא רק ע"פ השוואת חתימות, ג. לפעמים המומחה עובד בלילה, ואין קיום שטרות בלילה אלא בהסכמת בעלי הדין, וכדכתב הסמ"ע (שם), אא"כ נימא שבכלל הקבלה לדון בלילה, גם לעשות את קיום של המומחה בלילה, ד. פעמים שהמומחה הוא מפסולי עדות, ה. המומחה נוטל שכר, והנוטל שכר להעיד עדותו פסולה.

אמנם לכן אין סומכים על מומחה בתורת ודאי וכקיום שטרות דחז"ל, ובפרט שהנסיון מורה שהרבה פעמים יש חילוקי דעות בין המומחים, אלא שנהוג לצרף מומחה דבי"ד להוכחה כשיש צדדים נוספים לפי המקרה, או כדי שיודה השני וכיוצא בזה, או באופן שהצדדים מקבלים על עצמם בקנין סודר את הכרעת המומחה.

האם על המלוה למחוק את הערת אזהרה

ומעתה יש לדון האם ניתן לחייב את המלוה למחוק את הערת אזהרה שנרשמה ע"ש דירת הערב, והנה בשו"ע (סימן נט) נפסק שכשהמלוה שמא צריך להחזיר השטר ללוה ולקרעו, ואיתא ברשב"א (חלק א סימן תתקעז) וכן הכרעת בבעה"ת (שם), שאף כשיש משכון בידו צריך להחזיר המשכון, וא"כ גם בדידן יצטרך למחוק הערת אזהרה, אלא שיש לעיין גבי טענת מזויף כבדידן שאפשר שעדיין ימצא המלוה עידי קיום, אמנם לפי הענין כיום קשה לומר שעדיין ימצא קיום לשטר זה, ועל כן נראה לפשר קצת על המחיקה של הערת אזהרה.

פסק דין:

אין להוציא ממון ע"פ שטר זה ובפרט לאור הריעותות שבשטרות, לא מבעי לדעת המבי"ט לצד שבנידון דידן הוי ליה למלווה למידע, אלא גם לשיטת הש"ך שבשטר גמור מקויים גובים בטענת שמא, אולי בכתב יד אין גובים בטענת שמא.

ועוד שהשטר מקויים רק ע"י דמוי חתימות, ולדעת קצוה"ח קיום בדמוי לא מהני, ובפרט שמקרה זה צריך קיום גמור מהתורה, ובנוסף קשה להקל בקיום ע"י גרפולוג בכהאי גוונא.

ובענין מחיקת אזהרה יש לפשר קצת.


 

  1. ועיין בספר שושנת יעקב (חו"מ שם) שתמה עליהם מהשו"ע (סימן קכא סעיף ח) בדין לוה שטוען שפרע לשליח המלוה, והמלוה אינו יודע האם פרע לשליח, אע"פ שלא הוי למלוה למידע וגם שטר הלוואה בידו, אין להוציא מיד הלוה שטוען וודאי, ונשאר בצע"ג, אמנם יש לחלק דשאני התם שהמלוה מודה שציוה לשלוח ע"י שלוחו ובזה איתרע שטרו, וכדכתב בנתיבות המשפט (שם, חידושים ס"ק כב) "אף במלוה בשטר הדין כן, כיון שמודה שציוה לשלוח על ידו הרי איתרע שטרא".

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל