פרשת וישלח – ‘שבת גוי’ יהודי: לבקש מחבר לעשות מעשה בשבת

י"ב כסלו ה'תשע"ז

בפרשת השבוע, פרשת וישלח, חז”ל מוצאים את הרמז הראשון לשמירת שבת על-ידי האבות. על הפסוק “ויחן את פני העיר” (בראשית לג, יח), מבאר המדרש (בראשית רבה יא, ז) שיעקב אבינו “נכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום”.

חז”ל מדגישים שיעקב, שכתוב בו שמירת שבת, ירש את הארץ במידה יתרה על אברהם אבינו (שלא כתוב בו שמירת שבת). מי שזוכה לשמור את השבת זוכה לנחלה בלי מצרים (שבת קיח, א).

עקב האזכור של תחום שבת, נייחד את מאמר השבוע לביאור עניין חשוב ומעשי בדיני שבת, שיסודו נלמד מדיני תחום שבת.

כידוע, ברבים מדיני השבת נחלקים הפוסקים, ומתוך המחלוקת לפעמים נוצרים מנהגים שונים, זה להקל וזה להחמיר. נשאלת השאלה: האם אדם שנוהג להחמיר בפרט מסוים מדיני שבת, רשאי לבקש מחברו שנוהג להקל לעשות עבורו מלאכה?

ציור שכיח לכך הוא פתיחת בקבוקי שתייה בשבת. כנודע, נחלקו פוסקי זמננו בעניין פתיחת הפקק של בקבוקי שתייה שונים: אלו מחמירים, אלו מקילים, ואלו מחלקים בין סוגים שונים של פקק. האם מי שנוהג להחמיר רשאי לבקש מחברו, הנוהג להקל, לפתוח עבורו בקבוק סגור – או שמא אסור לנהוג כן?

ציור שכיח נוסף שיש להעלות נוגע להסתמכות על הערוב: האם מי שאינו סומך על ערוב מסוים רשאי לבקש ממי שסומך על הערוב לטלטל עבורו בשבת?

במאמר זה נשתדל ללבן שאלות אלו והשלכותיהן.

שמירה על פירות מחוץ ל’תחום שבת’

בגמרא (שבת קנא, א) מובאת מימרא של רב יהודה בשם שמואל: “מותר לאדם לומר לחבירו: שמור לי פירות שבתחומך, ואני אשמור לך פירות שבתחומי”.

מדובר כאן באדם שאינו יכול לצאת מחוץ ל’תחום שבת’ שלו (אלפיים אמה מחוץ לעיר) כדי לשמור על פירותיו, שמא ייגנבו או יינזקו. בהלכת שמואל מבואר שמותר לו לבקש מחברו, ש’תחום שבת’ שלו כולל את אזור הפירות, לשמור עליהם עבורו.

ההלכה זו נפסקה כלשונה ב’שולחן ערוך’ (או”ח, סימן שז, סעיף י): “מותר לומר לחבירו: שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור פירותיך שבתחומי”.

בטעם הדין נחלקו ראשונים: למה מותר לאדם לומר לחברו לשמור לו פירות שבתחומו? לדעת הר”ן (שבת סד, ב) ההיתר הוא משום שגם בעל הפירות היה יכול לשמור את פירותיו הוא, אילו היו שם ‘בורגנין’ (צריפים) המרחיבים את ‘תחום שבת’. האפשרות של ‘בורגנין’ קובעת שהמלאכה נחשבת ל’מלאכת היתר’ הן לבעל הפירות והן לחברו.

אך לדעת הרשב”א (שבת קנא, א, בשם התוספות), הסיבה להיתר היא מפני שלחברו מותר לשמור על הפירות. כיון שלחברו מותר, גם לבעל הפירות מותר לבקש ממנו לשמור את הפירות.

לבקש מחבר לעשות מלאכה אחר קבלת שבת

מתוך דברי הגמרא לפי ביאורם, למד הרשב”א בשם התוספות שמותר לאדם שקיבל על עצמו את השבת לבקש מחברו, שעדיין לא קיבל עליו את השבת, לעשות מלאכה עבורו. הר”ן מביא את דבריו: “כתב הרשב”א ז”ל בשם התוספות, דמהא שמעינן דישראל שקבל עליו שבת קודם שחשכה, מותר לומר לישראל חברו לעשות לו מלאכה פלונית, דכיון דלחברו הוא מותר אין באמירתו כלום”.

הר”ן, לפי דרכו, קובע שאין ראיה להלכה זו. לפי דעתו, ייתכן שאין היתר למי שקיבל עליו את השבת לבקש מחברו לעשות מלאכה עבורו. ברגע שקיבל על עצמו את השבת, אין לאדם שום אפשרות לעשות מלאכה (ושלא כעניין ‘תחום שבת’, שגם בשבת עצמה, אילו היו שם ‘בורגנין’ היה יכול לשמור על פירותיו בעצמו), ולכן אין היתר לבקש מחברו לעשות מלאכה.

ב’שולחן ערוך’ נפסק שמותר ליהודי שקיבל שבת לבקש מיהודי אחר לעשות לו מלאכה (סימן רסג, סעיף יז): “יש אומרים שמי שקבל עליו שבת קודם שחשכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה”.

פשטות כוונתו היא לפסוק כדעת הרשב”א הנ”ל, שכיון שמותר לאחר לעשות את המלאכה, אין מניעה ממי שקיבל עליו את השבת לבקש ממנו לעשותה. אולם, ב’מגן אברהם’ (ס”ק ל) ביאר (על-פי דברי ה’בית יוסף’) שהוראת ה’שולחן ערוך’ מתאימה אף לדברי הר”ן, שכן קבלת השבת תלויה בבחירת האדם: “דהא אי בעי לא היה מקבל שבת עליו, וכל שיש לו היתר מותר אמירה”.

הט”ז (ס”ק ג) דחה סברא זו, וביאר את סיבת ההיתר על דרך הרשב”א: “אלא הטעם הוא איסור אמירה לא נאסר אפילו בשבת גמור, רק באם הוא אסור לכל ישראל, מה שאין כן באם מותר לזה בשבת הכי נמי מותר גם להשני לומר לעשותו”.

ב’משנה ברורה’ (ס”ק סד) ציין לדברי הט”ז, וכן פסקו הב”ח (סוף סימן רסג) וה’שולחן ערוך הרב’ (רסג, כה). ((דעת ה’לבוש’ היא לאסור אמירה לחבר לאחר שקיבל תוספת שבת, אך האחרונים דחו דבריו. ראה ב’משנה ברורה’ ס”ק סז; כף החיים רסג, ס”ק קב.))

יו”ט שני של יום הכיפורים

להלכה הנ”ל, שרשאי אדם שקיבל על עצמו את השבת – וכך אדם שעדיין לא הבדיל – לבקש ממי שלא קיבל שבת או שכבר הבדיל לעשות מלאכה עבורו, מצאנו לכאורה סתירה מדיני יום הכיפורים.

בטור (או”ח סימן תרכד) מובא שנהגו חסידים ואנשי מעשה לעשות יומיים יום הכיפורים, ככל דין יו”ט שני של גלויות (בשם הגהות מיימוניות, בשם מהר”ם): “מכאן היה ר”י הלוי ותלמידיו ורבינו יהודה בר ברוך ותלמידיו והרבה גדולים נהגו לעשות שני ימים יוה”כ. והנוהגים כן צריכים להתנהג בשני כל משפט הראשון, ואין חלוק ביניהם אפילו לדבר אחד, ואפילו לא יאכלו בלילה שבינתים”.

הטור ממשיך לצטט את התייחסות ר”י הלוי ושאר הגדולים לשאלת עשיית מלאכה על-ידי אחרים: “וכשחל יום הכיפורים ביום ה’, ועתה יום שני שלהן בערב שבת, אסור להכין להם צרכי שבת בערב שבת שהוא יום הכיפורים שלהן, אך יאכלו שבת עם אחרים שלא הרבו בשבילם”. הלכה זו הובאה ב’משנה ברורה’ (שם ס”ק טז).

לפי דעת ה’מגן אברהם’ (על-פי סברת הר”ן), אין כאן סתירה כלל, שכן איסור יוה”כ אינו תלוי בהחלטת האדם, ואינו דומה לאיסורים של תוספת שבת התלויים באדם עצמו. אבל לדעת הט”ז והפוסקים לכאורה קשה: למה אסור למי שאינו עושה יומיים יוה”כ לעשות מלאכה עבור מי שמחמיר בכך?

הט”ז עומד על סתירה זו, וכותב ליישב: “שאני התם דזה המחמיר הוא רוצה לצאת ידי ספק, דשמא עיקר יום הכיפורים למחר, ונמצא דהשני הוא עושה באיסור לפי סברתו של זה. מה שאין כן כאן, דהאחר עושה בהיתר גמור כיון דלילה הוא, מותר אף לזה שלא הבדיל עדיין” (ראה גם ב’מגן אברהם’ ס”ק לג).

במוצאי שבת, אין ספק שמותר למי שכבר הבדיל לעשות מלאכה, ולכן אין איסור על מי שעדיין לא הבדיל לבקש מאחר, שכבר הבדיל, לעשות עבורו מלאכה. בניגוד לכך, ביום שני של יוה”כ, יש צד להחמיר לדונו כיוה”כ, ולכן מי שמחמיר בכך על עצמו, אין לו לבקש מחברו לעשות מלאכה עבורו.

פתיחת בקבוקים וחימום מרק על-ידי מי שמתיר

לפי היסודות הנ”ל, נראה לכאורה שלא יהיה היתר למי שמחמיר שלא לפתוח בקבוקים בשבת, לבקש מחברו המיקל לעשות כן עבורו. לפי דברי הט”ז, הרי שכיון שלדעת המחמיר יש איסור במעשה, אין לו לבקש מחברו לעשות מעשה שיש בו איסור לפי דעתו, אף שהלה נוהג בו היתר. לפי דרכו של ה’מגן אברהם’, הרי שאיסור פתיחת בקבוקים אינו תלוי בהחלטת האדם, ולכן אין היתר לבקש מאחר לעשותו.

בשו”ת ציץ אליעזר (חלק יח, סימן לב) נדרש לשאלה דומה. לדעת ה’שולחן ערוך’ (סימן שיח, סעיף טו), אסור לחמם מאכל נוזלי בשבת שהתקרר ממידת ‘יד סולדת בו’, גם אם לא הצטנן לגמרי – וכך נוהגים ספרדים. אשכנזים, הנוהגים כדברי הרמ”א (שם), נוהגים להקל במקום שלא הצטנן התבשיל לגמרי, גם אם כבר אינו חם במידת ‘יד סולדת בו’. האם מותר לספרדי לבקש מחברו האשכנזי לחמם לו תבשיל, שלא הצטנן לגמרי, בשבת?

הרב וולדנברג אוסר, ומבאר את האיסור על דרך דברי הר”ן שהובאו לעיל. כפי שמבאר, יש לחלק בין איסור ‘גברא’  לבין איסור ‘חפצא’: איסור עשיית מלאכה של מי שעדיין לא הבדיל אינו איסור ‘חפצא’, שכן כי אם ירצה, הרי שיכול להבדיל ולהתיר לעצמו את עשיית המלאכה. כך בנוגע למי שקיבל על עצמו את השבת: הוא בחר לקבל את השבת, והאיסור תלוי בו. בניגוד לכך, איסור בישול אינו תלוי באדם מסוים, והוא אסור לכולם – איסור ‘חפצא’. לכן, אין היתר למי שנוהג בו איסור לבקש מאחרים לעשותו עבורו.

כאמור, יש להגיע לאותה תוצאה לאור דברי הט”ז.

אם מותר לבן חו”ל לבקש מבן א”י לעשות מלאכה ביו”ט שני

ממוצא הדברים יש לעיין בבן חו”ל שנמצא בארץ ישראל, אם מותר לו לבקש מבן א”י לעשות עבורו מלאכה ביו”ט שני של גלויות.

לכאורה, שאלה זו תלויה במחלוקת בין הרשב”א לבין הר”ן, כפי שהובאה לעיל.

לדעת הר”ן, אין היתר לבן חו”ל לומר לבן א”י לעשות מלאכה, שכן אין לבן חו”ל אפשרות להשתחרר מאיסור מלאכה המוטל עליו. בשו”ת אגרות משה (או”ח, ח”ג, סימן עג) כתב לאור סברא זו שאין לבן חו”ל לבקש מבן א”י לעשות עבורו מלאכה (ע”ש שביאר שמה שיכול להחליט לדור בארץ ישראל לא מהווה סיבה להיתר, בדרך כלל עניין זה כרוך בהחלטה כבדת-משקל, ואינו דומה לשאלת קבלת שבת או עשיית הבדלה).

אבל לדעת הרשב”א, כיון שלבן א”י אין שום צד של איסור כלל בעשיית מלאכה, וגם בן חו”ל מודה שלבן א”י אין איסור כלל, נראה לכאורה שאין לאסור על בן חו”ל לבקש מבן א”י לעשות עבורו מלאכה.

אכן, ב’פתחי תשובה’ (או”ח, סימן תצו סק”ב) מביא בזה את דעת המהריק”ש (רבי יעקב קאשטרו, תלמיד הרדב”ז), המתיר על סמך דברי הרשב”א הנ”ל, אך בהמשך הוא מביא את דעת ה’ברכי יוסף’ ומספר פוסקים שאסרו.

הרב שלמה זלמן אוירבך (שו”ת מנחת שלמה, חלק א, סימן יט) מבאר שאפילו לדעת הרשב”א, יש מקום להחמיר בנוגע ליו”ט שני, כי ייתכן שתקנת יו”ט שני יסודה שיתנהג האדם כאילו יש ספק אמיתי בנוגע לקביעות היום. בהנחה שבן חו”ל חייב להתנהג כאילו יש לו ספק אמיתי, שוב לא יהיה היתר לומר לבן א”י לעשות מלאכה עבורו.

למעשה, נטיית הרב אוירבך להקל, אך מסיים שם שאין כוונתו להורות בדבר, ו”רק ללמד זכות על רבים הנוהגים בזה להקל”. בשו”ת מנחת יצחק (חלק ז, סימן לד) פסק לאסור, וכאמור כך גם דעת ה’אגרות משה’.

ב’קובץ תשובות’ (חלק א, סימן נד) כותב שאין לאסור מצד מעשה שבת, אבל מוסיף שיש איסור של ‘ממצוא חפצך’ (מצד שאין לדבר על עשיית מלאכה), ולכן מורה שאין להתיר אלא במקום מצווה, באופן שאין חשש מטעם ‘ממצוא חפצך’.

ליהנות ממלאכת המתירים

לסיום, יש להבהיר שכל הדיון הנ”ל מתייחס רק לבקשה מאדם המתיר לעשות מלאכה עבור חברו האוסר. אם ללא בקשתו, עשה אדם המתיר מלאכה עבור אדם האוסר, אין איסור על האוסר ליהנות מן המלאכה.

הטעם לכך הוא מפני שבאיסור מעשה שבת מקילים בכל מקום שיש מחלוקת בדבר, כמו שכתב ב’משנה ברורה’ (סימן שיח, ס”ק ב).

לכאורה, עולה מכאן שאם משפחה אשכנזית מתארחת אצל משפחה תימנית בשבת בבוקר, והמשפחה התימנית מחממת מרק בשבת בבוקר (על-ידי נתינת המרק על סיר הפוך, וסומכת בכך על דעת הרמב”ם), מותר למשפחה המתארחת לסעוד על שולחנה (ראה כף החיים שיח, ה; ‘מנוחת אהבה’ ח”א, פרק כה, הלכה יג).

כך גם בנוגע לפתיחת בקבוקים. אם אדם הנוהג להקל פותח בקבוק שתייה עבור מי שמחמיר, אין חשש איסור להשתמש בבקבוק הפתוח. וכך פסק ב’אגרות משה’ (או”ח ח”ב, סימן קיט, אות ה).

עם זאת, יש להעיר מדברי הטור שהובאו לעיל: “וכשחל יום הכיפורים ביום ה’, ועתה יום שני שלהן בערב שבת, אסור להכין להם צרכי שבת בערב שבת שהוא יום הכיפורים שלהן, אך יאכלו שבת עם אחרים שלא הרבו בשבילם”. מדבריו מבואר שמי שהחמיר לנהוג שני ימים ביום הכיפורים צריך לאכול בשבת אצל מי שלא הכין צרכי שבת עבורו.

בספר ‘דרור יקרא’ (עמ’ תסו) ציין לראיה זו, וכתב שמי שמחמיר ‘בתורת ודאי’, שסובר בודאי שיש איסור במעשה מסוים, אין לו ליהנות מאותו מעשה, וכך הוא הביאור בעניין יו”ט שנה של יוה”כ (ראה בדברי הט”ז הנ”ל, ס”ק ג). רק במעשה שמחמירים בו מטעם ספק בלבד, יש להקל בו במעשה שבת (ע”ש שהביא כן בשם הגר”ח קנייבסקי שליט”א).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים