להחליט בין שתי אימהוֹת: קביעת אימהוּת על-פי הלכה[*]

הרב יהושע פפר
ו' כסלו ה'תשע"ז

 

לאחר שילדה לאה ליעקב ששה בנים, נאמר בפסוק: “וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה” (בראשית ל, כא). הגמרא (ברכות ס, ב, כפי שהובא בפירוש רש”י על התורה) עומדת על המילה “ואחר”:

“מאי ואחר? אמר רב, לאחר שדנה לאה דין בעצמה ואמרה: שנים עשר שבטים עתידין לצאת מיעקב, ששה יצאו ממנו, וארבעה מן השפחות – הרי עשרה. אם זה זכר, לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות. מיד נהפכה לבת, שנאמר: ותקרא את שמה דינה”.

מפשטות לשון חז”ל משמע שהעובר שבמעי לאה נהפך לבת (והעובר שבמעי רחל, בהנחה שהייתה כבר הרה, נהפך לבן). אולם המהרש”א (חידושי אגדות, נדה לא, א) ביאר בשם ספר פענח רזא, שהעובר שבבטן רחל הועבר (במעשה נס) ללאה, והעובר של לאה הועבר לרחל, כלשונו: “ובשם ספר פענח רזא שמעתי לתרץ הא דנהפכה דינה לבת היינו שהזכר שבבטן לאה ניתן בבטן רחל, והנקבה שבבטן רחל ניתן בבטן לאה, דהשתא אתי שפיר עיקר יצירתה של דינה נקבה”.

ביאור זה מפורש אף בתרגום יונתן בן עוזיאל (בראשית ל, כא) שכתב: “ומן בתר כדין ילידת ברת … ושמיע מן קדם ה’ צלותא דלאה ואיתחלפו עובריא במעיהון והוה יהיב יוסף במעהא דרחל ודינה במעהא דלאה”.

ייתכן שיש לפירוש זה השלכות מרתקות בתחום החדש והמתחדש של קביעות אימהות. בהינתן טכנולוגיות הולכות ומתקדמות, לידות שבהן יש אבחנה בין האימא הגנטית לבין האימא היולדת הופכות ליותר ויותר שכיחות. הפרוצדורה השכיחה בהקשר הזה היא של “אם פונדקאית” (כאשר ביצית מופרית מושתלת ברחמה של הפונדקאית), אך יש גם כמה אפשרות של השתלות (כגון השתלת שחלה) שנעשות יותר שכיחות. השאלה היא: מי נחשבת אם הילד על-פי הלכה: האם הגנטית (בעלת הביצית) או האם היולדת?

על-פי הביאור האמור, לפיו עבר עוברו של רחל לרחם לאה ולהיפך, נמצא שתחילת ההיריון של דינה הייתה ברחמה של רחל, ובכל זאת נקראה דינה “בת לאה”, והתייחסה אחר לאה שילדה אותה. מכאן נראה שהאם ההלכתית היא דווקא האם היולדת, ולא האם הגנטית. אך כפי שנראה, הוכחה זו רחוקה מלהיות השורה התחתונה בשאלה סבוכה וחשובה זו.

דינה כבתה של לאה

הראיה הנ”ל מובאת אצל הרב משה שטרנבוך שליט”א, בשו”ת תשובות והנהגות (ח”ב סימן תרפט): “וראיתי מביאים ראיה מדינה בת יעקב שמבואר בברכות שנהפכה ממעי רחל ללאה ויוסף מלאה לרחל. ואם כן, אף דיצירת יוסף היה במעי לאה, מכל מקום נקרא בן רחל שעיקר העיבור ולידה היה אצל רחל”. כלומר, מלידת דינה לכאורה יש ראיה שבתרומת ביצית או בפונדקאות, הוולד מתייחס אחר האשה שילדה אותו.

ברם, הרב שטרנבוך דחה את הראיה מלידת דינה: “ונראה לדחות הראיה ואין להוכיח ממעשה נסים שיסוד הסברא הוא שבעלת הביצית היא נקראת האמא שיש לה חלק בוולד ובפרטים כמוה, אבל בדינה שבנס הועתק הוולד הרי הכל הועתק עמו ואין זכר עוד לביצית לאה ולכן הוולד של רחל לבד, ואין להוכיח כלל ממעשה נסים“.

יש להעיר על הדחייה, שכן הראיה אינה ממעשה הנס, אלא מתוך מה שלאחר מעשה הנס מתייחסת דינה ללאה –  האם היולדת – ולא לרחל. אין כאן אפוא ראיה מתוך הנס, אלא מתוך הייחוס שלאחר הנס.

בשו”ת צור יעקב (סימן כח) כתב לדחות את הראיה מלידת דינה באופן אחר: “לע”ד פשוט בלא סתירה דבודאי רק נהפך גוף יוסף שבמעי לאה לנקבה וגוף דינה שבמעי רחל לזכר, ואך הנפשות שלהן נתחלפו מבטן זה לזה שכשנהפך גוף יוסף בלאה לנקבה נכנס בה נפש דינה מבטן רחל, וכן להיפך, ופשוט. ויעוין ש”ס סנהדרין (צא, ב) דנשמה ניתנה באדם משעת פקידה שנאמר ופקודתם שמרה רוחי”.

כלומר, אין להוכיח את סוגיית האמהות ממה שדינה מתייחסת אחר לאה, כי לא התחלפו גופי הוולדות ברחמי אמותיהם, אלא רק הנפשות הוחלפו.

ראיה הפכית: דינה כבתה של רחל

מנגד, יש שהביאו ראיה מלידת דינה שאדרבה, הוולד אינו מתייחס אחר היולדת, אלא אחר בעלת הביצית.

על הפסוק (בראשית מו, י) “ושאול בן הכנענית” כתב רש”י: “בן דינה שנבעלה לכנעני, כשהרגו את שכם לא היתה דינה רוצה לצאת עד שנשבע לה שמעון שישאנה”. בפירוש מושב זקנים מבעלי התוספות על התורה, הקשה על דברי רש”י: “ותימה, איך נשא שמעון את אחותו, והלא אחותו מן האם אסורה לבני נח. אלא יש לומר שעיקר הריון של דינה בבטן רחל היה וזהו שייסד הפייט [שחרית של ראש השנה] טבע בכלי יוצר העביר”.

כן מובא בספר התוספות השלם על התורה (בראשית מו, י) בשם ריב”א: “ובני שמעון ימואל וימין ואהד ויכין וצחר ושאול בן הכנענית – ותימה גדולה בעיני, איך נשאה שמעון, הלא אחותו היא מן האב ומן האם. ויש לומר דעיקר הורתה היה בבטן רחל”.

מפורש אפוא בדברי בעלי התוספות, שלמרות שלאה ילדה את דינה, כיון שתחילת העיבור לא היה אצלה אלא אצל רחל, אין דינה מתייחסת אחר לאה אלא אחרי רחל “שתחילת העיבור היה אצלה” – ולכן יכל  שמעון לשאת את דינה לאשה, שכן הייתה בתה של רחל ולא אחותו מן האם.

להבדיל בין הלכה לבין אגדה

על כל הראיה מלידת דינה יש להעיר את הנקודה של הלמידה מן האגדות.

בנושא זה כתב בשו”ת נודע ביהודה (תנינא, יו”ד סימן קסא) את הדברים דלהלן: “אבל המדרשים והאגדות עיקר כוונתם על המוסר ועל הרמזים ועל המשלים שבהם והכל עיקר הדת, אבל אין עיקר כוונתם על פסקי הלכות, לכן אין למדים מהם לפסק הלכה כלל”.

עיקרון זה כבר מופיע במקורות מוקדמים. בירושלמי (פאה פ”ה, ה”ד) נאמר: “ר”ז בשם שמואל, אין למדין לא מן ההלכות, ולא מן ההגדות, ולא מן התוספות, אלא מן התלמוד”.

אמרה זו (וכדומה לה) שכיחה מאד בדברי הגאונים (עי’ אוצר הגאונים, ברכות נט, א; חגיגה יד), כגון דברי רב האי גאון המובאים שם: “הוו יודעים, כי דברי אגדה לאו כשמועה הם, אלא כל אחד דורש מה שעלה על ליבו, כגון אפשר ויש לומר, לא דבר חתוך. לפיכך, אין סומכים עליהם”.

משום כן, מסתבר כי לא ניתן להסתמך על ראיה הנ”ל לפסוק על פיה הלכה למעשה בשאלות חמורות הנוגעות לבירור יוחסין ולטהרת עם ישראל.

דיני ערלה: הילדה והזקנה

בספר ‘התלמוד ומדעי התבל’ (שער ג ענף כה, נדפס בשנת תרפ”ח) דן המחבר על אודות השאלה של השתלת שחלות. הוא מביא – באורח מפתיע מאד (שכן השתלות לא התחילו בפועל על שנת תשט”ו) – שהרופאים הצליחו בהשתלה זו, ושאלוהו מה דעת ההלכה בנושא זה.

בראשית תשובתו הוא מעלה שתי שאלות הלכתיות רלוונטיות. השאלה האחת היא זהות אם הילד: האם אם הילד היא האמא שהרתה וילדה את הוולד, או שמא האם ההלכתית היא בעלת הביציות המקורית? שאלה שנייה, שמרחיקה-לכת בטבעה, היא אם בכלל מותר לבעל לבוא על אשתו לאחר שהושתלה בה שחלה מאשה אחרת כיון שמדובר בשחלה מאשה זרה, שמא יש כאן אפילו ביאת איסור! וזו תשובתו:

“וזה אשר השבתי: הנה במסכת סוטה (מג, ב) ילדה שסבכה בזקנה בטלה ילדה בזקנה ואין בה דין ערלה, ועי’ תוס’ ע”ז (מט, א) דאפילו למ”ד דזה וזה גורם אסור הכא שרי דבטלה בזקנה וכמאן דליתא דמי. וע’ מנחות (סט, ב) דהכל הולך אחר העיקר. ולפי זה הוא הדין בנדון דידן – בטל השלל לגבי האשה וכגופה דמי והיא האשה היולדת אם הילד, ואין על האב שום חטא ועוון ערווה כי אין כאן גוף זרה, כיון שהשלל נתבטל לגמרי בגוף האשה והיה לעצם מעצמה ולבשר אחד”.

ראיה זו כבר הובאת על-ידי הרב בנימין אריה הכהן וייס (רבה של צ’רנוביל), בספרו ‘אבן יקרה’ (תרעג, סימן כח), שהתייחס לשאלה של השתלות הרבה לפני זמנן במציאות העולם. גם בשו”ת ציץ אליעזר (חלק יט) הביא את הראיה, ולאורה הסיק: “דהוא הדין נמי בביצית הניטלת מגופה של אשה אחת, ומשתילים אותה בגופה של אשה אחרת להריון וללידה, שמתבטלת הביצית לגופה של האשה האחרת, והוולד מתייחס לאשה השניה אשר בנדוננו היא זאת הפונדקאית, והוולד מתייחס איפוא אחריה”.

אחרים כתבו לדחות ראיה זו (עי’ שו”ת בית אבי, ח”א, קונטרס רופא כל בשר, אות קפו), ויש שטענו שאין להשוות בין ביצית (וק”ו שחלה) לבין ענף בודד, אלא יש להשוותה לענפים שיש עליהם פירות, שאינם בטלים לעץ (נדרים נז, ב).

עופות שדינן כעצים

בהמשך מביא ‘ספר התלמוד’ ראיה נוספת לחזק את דבריו שהיולדת היא האם, מפסק השו”ע (יו”ד סי’ פד סעי’ טו) בעניין עופות שבאילנות: “מיני עופות הגדלים באילן ותלויים באילן בחרטומיהם, אסורים משום שרץ השורץ על הארץ”.

בדרכי תשובה הביא בשם ספר ‘אור החמה’ לתאר את מציאות הדברים: “כך שמעתי מפי מגידי אמת, שבארץ הודו יש אילן שמפירותיו נעשה עוף פורח, ואמר כי הוא נמצא בחוף אנגלטירא שיוצאים עופות קטנים מן האילן, וקודם בישולם הם נתלים דרך פיהם וכשהם מתבשלים הם נופלים אל המים ומתנועעים, ואריסטו זכרם בספר ב”ח שנקרא ברטניאו”.

תיאור נוסף לעופות אלו מופיע בספר הברית (ח”א, מאמר יא, פרק ד): “וכן יש מן עוף הגדל באילן ובהגיע העת אשר כבר נתבשל נופל מן האילן וחי, ובמדינת אירלנד נמצאים כמה אווזים הגדלים על האילנות השתולים על פלגי מים, ובהגיע התור נופלים מהאילנות אל המים וחיים וגדלים במים”.

מדובר אפוא על סוג מסוים של בעלי חיים, שהטילו זרע באילן שגדל על המים, ומזרעם היה צומח באילן מין עוף שהיה מתנועע, ואף על פי כן נשאר מחובר בחרטומו לאילן עד שהבשיל לגמרי, ואז היה נופל מן האילן למים וחי כרגיל. במציאות זו, פסק ה’שולחן ערוך’ שלעופות דין שרץ השורץ על הארץ – אין הולכים אחר בעל הזרע, אלא כיון שגידולן מן הארץ דינם כשרץ השורץ מן הארץ.

מכאן ראיה לנידון דנן: “והעירותי עוד להביא דוגמא לנידון דידן מדין עופות הגדילים באילנות שמבואר ביורה דעה, דאסורין משום שרץ השורץ על הארץ. הרי דהעיקר הוא האילן המוציא את האפרוחים לאויר העולם, אע”פ שבאים מזרע העופות חשיבי שרץ השורץ על הארץ”. ומסיים שם: “וכאשר הצעתי הדברים הללו לפני הרב הגאון מו”ה מאיר אריק ז”ל אבד”ק  טארנא, הסכים לדינא לכל הנ”ל”.

אולם, יש שחלקו על פסק ה’שולחן ערוך’, וב’מרדכי’ (חולין סימן תשלה) הביא את דעות הפוסקים שעופות אלו מותרים, וטעונים שחיטה כעוף רגיל. הש”ך (יו”ד שם ס”ק מא) הביא כי המהרש”ל (ים של שלמה, חולין, ט, ט) אף פסק כך להלכה, ולכן מכלל ספק לא יצאנו.

דעת פוסקי ההלכה

להלכה, דעת כמה פוסקים שאין לשאלת האמהות הכרעה מעשית ברורה.

רבי שלמה זלמן אויערבך זצ”ל התלבט רבות בשאלה זו, ועדויות מתקופות שונות בחייו מראים ששינה בה את דעתו.

הרב אביגדור נבנצל, רבה של העיר העתיקה (ומגדולי תלמידיו), העיד (אסופת מאמרים לקראת הכינוס הבינלאומי השני לרפואה הלכה ואתיקה, הוצאת מכון שלזינגר עמ’ 26 הערה 67) ששמע מהגרש”ז כי בעלת הביצית [האם הגנטית] היא האם. מאידך, כתב פרופ’ זאב לב (עמק הלכה ב) ששמע מפי הגרש”ז שהיולדת היא האם.

בספר ‘נשמת אברהם’ (אבן העזר, סימן א, אות ו, מספר 11) כתב שהרב אויערבך (בתשובה כתובה) שאין לעשות מעשה זה (של אם פונדקאית) לכתחילה, כי זה יגרום לבלבול בייחוס, “ואין זו השקפת התורה”. הוא מוסיף ש”אם כבר נעשה הדבר, לשאלה מי נקראת האם של הילד … אין לדעתו ראיה ברורה לדבר כדי להכריע מי האם – האשה שממנה נלקחה הביצית או הפונדקאית… ולכן נראה לו שבכל השאלות האלו הנוגעות לדיני תורה, צריכים להחמיר”.

מכאן נובע שכאשר האם הפונדקאית היא אינה יהודייה, הילד יצטרך להתגייר מספק. מנגד, אם הפונדקאית הייתה גויה, אך טבלה טבלה לשם גיור בזמן הריונה, אין הטבילה עולה לעובר, בגלל הספק שמא אינה אמו ואין טבילתה מועילה לו.

מתבאר אפוא שלא הגיע הרב אויערבך זצ”ל לכלל הכרעה בדבר, ולכן נקט כי יש להחמיר ולחשוש ששתי הנשים הן האמהות של וולד הנולד מתרומת ביצית או מפונדקאות. כך מביא פרופ’ אברהם אף את דעת הגרי”ש אלישיב זצ”ל שאף הוא סבר שאין הכרעה ברורה בשאלה זו, ויש להחמיר בפועל לשתי הנשים, הן לדיני יוחסין והן לנושאים אחרים (כגון לעניין כיבוד אב ואם, וכדומה).

[*] המאמר הנוכחי בנוי ברובו על מאמרו המורחב של הרב צבי רייזמן בנושא של השתלת שחלות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים