דין המלשין: איסור או חובה?

הרב יהושע פפר
א' כסלו ה'תשע"ז

 

כמי שפעלה מאחורי הקלעים בפרשייה הדרמטית של פרשת תולדות, רבקה היא אולי הדוגמה המקראית הראשונה של “השלנה”.

סיפור ברכות יצחק פותח ברבקה, השומעת את הוראות יצחק לעשיו, כאשר הוא מבקש מבנו הבכור להכין לו מטעמים כדי שיברכו טרם מותו. רבקה כמובן מיד מורה ליעקב לפעול כדי שהוא, ולא אחיו, יקבל את הברכות. הסיפור מסתיים בכך ש”הוגד” לרבקה – לא נכתב על-ידי מי – על כוונת עשיו להרוג את יעקב אחיו. רבקה מזהירה אפוא את יעקב לברוח לפדן ארם, משפחת בתואל ולבן, כדי שלא יינזק בחמס אחיו.

אנקדוטות אלו נותנות לנו הזדמנות להתמקד, בהמשך למאמר אודות לשון הרע בשידוכים, על פן נוסף של הלכות לשון הרע – דינו של המלשין.

חיינו היומיומיים מלאים במקרים של הלשנה. המקרים הקלים ביותר מתייחסים למסגרת ביתית: חטיף נעלם מהמזווה, ואמא דורשת לדעת מי לקח אותו. האם מותר לאחד האחים, שהזדמן לזירת הפשע, להלשין על האח האשם (ולגרום לו לשאת בעונשו)? בצד השני של הספקטרום ממוקמים המקרים של עבריינות חמורה, מגניבה ועד התעללות בילדים, כאשר ההלשנה מקבלת פרופורציות אחרות לחלוטין. רוב המקרים נמצאים אי-שם באמצע.

מהם אפוא העקרונות המנחים ביחס להלשנה? מתי אסור לדבר, ומתי חובה לעשות כן?

דין הקרבן

אדם שח”ו היה קרבן לפשע, אלימות, או התעללות, במסגרת משפחתית, חינוכית, או בכל מסגרת, ירצה בדרך כלל לחלוק את החוויה עם אחרים. במקרה של מכה מאחיו, היא ירצה לספר לאמו; בבית-הספר, הוא ירצה לספר למורה, וכך ייתכן שירצה לערב חבר, בן-משפחה, עורך-דין, וכך הלאה. לפעמים, סיפור הדברים יכול להביא לידי תועלת ברורה ומובחנת; לפעמים, התועלת היחיד ההיא הדחף הפסיכולוגי להסיר מעליו את עול הבדידות, ולחלוק את החוויה עם אחרים.

האם מותר לחלוק את החוויה של היות קרבן עם אחרים, או שלא?

בהקשר של סיפור לשון הרע על-ידי קרבן, החפץ חיים (לשון הרע י, י) כותב דברים כדרבונות:

“ומה מאד יש לזהר, שלא להתיר לעצמו לספר לאחרים, איך שהיה לו עסק עם פלוני ופלוני, וגזלו, או עשקו בזה ובזה האפן, או שחרפו, או צערו ובישו וכל כהאי גונא, ואפלו אם הוא יודע בעצמו, שאינו משקר בספור הזה, ואפלו אם יצטרפו לזה כל שאר פרטי ההיתר הנ”ל, דבודאי אין כונתו בעת הספור לתועלת, דהינו, לפרסם גנותו של חברו, כדי שיבוזו עושי רשעה בעיני בני אדם, ויזהרו על ידי זה מללכת בדרכיהם הרעים … רק כונתו כדי לבזותו בעיני בני אדם, שיפרסם לפניהם לחרפה ולקלון עבור זה שנגע בממונו או בכבודו”.

אולם, מתוך דבריו מבואר שהאיסור לספר בגנות הפושע אמור כשכוונת המספר אינו לתועלת חיובית, וכוונת הסיפור הוא לבזות ולגנות את הפושע. בנגד, במקום שיש כוונה לתועלת חיובית, כגון להגן על אחרים מנזק (ד, י), לשמור על אחרים שלא ילמדו ממעשיו הרעים (שם), לבייש את העבריין כדי שישוב בתשובה (י, יג), או לנקות את שמו ולהוכיח את ניקיון כפיו (י, יז, ובאר מים חיים י, לא ו-י, מג), מותר לספר את עובדות כהווייתן.

מקור מעניין להיתר סיפור לשון הרע במקרה האחרון נמצא בגמרא (ברכות ה, ב), שם מסופר על רב הונא, שהיו לו ארבע מאות חביות של יין. יום אחד נודע לו שכולן התקלקלו, וכל היין הפך לחומץ, וההפסד של רב הונא היה מאוד גדול. חכמים רמזו לרב הונא שיפשפש במעשיו, כלומר, שיבדוק ויחפש בעצמו אולי יש לו איזה חטא. שאל אותם רב הונא, אם ידוע להם על איזה דבר שהוא צריך לתקן. הם אמרו לו שהם שמעו שהוא לא נתן לאריס שלו את זמורות הגפן, שזו היתה המשכורת של האריס. ענה להם רב הונא שהאריס הזה גנב לו מהזמורות הרבה יותר מכל המשכורת שמגיעה לו. הם שוב ענו לו שבכל זאת הוא צריך לשלם לו, ולאחר שקיבל על עצמו רב הונא לעשות כדברי חכמים, הוא ניצל מכל הפסד.

מתוך הסיפור ניתן ללמוד שמותר לאדם לספר לשון הרע כדי לנקות את שמו, כפי שסיפר רב הונא אודות פשעי האריס כדי להצדיק את מה שלא שילם לו את משכורתו. החפץ חיים (באר מים חיים י, לא) מדגיש שהיתר זה נאמר רק במקום שאין דרך אחרת לנקות את השם אלא סיפור לשון הרע; במקום אפשר להגיע לאותה תועלת בדרך אלטרנטיבית, אין היתר לספר את הדברים הלאה.

עוד סיבות שבגינן מותר לספר לשון הרע הן לצורך קבלת עצה מאחרים (באר מים חיים י, לא, על-פי כתובות סט, א), או כשאדם חש בצורך פסיכולוגי לפרוק מעצמו את המטען נפשי (י, יד, בהגהה; החפץ חיים מסופק בהיתר במקרה הזה). בכל הקטגוריות האלו מדובר בסיפור לשון הרע לצורך תועלת, מניע חיובי שניתן להשיג רק על-ידי סיפור הדברים. באופן זה, וכשמתמלאים שאר התנאים הנמנים להלן, מותר לספר הלאה את הדבר.

שבעת התנאים

עד שידבר אדם לשון הרע על זולתו, מונה החפץ חיים (י, ב) שבעה תנאים שקיומם המצטבר מתיר את הסיפור. נמנה אותם כלשונם, עם הוספות בסוגריים:

א) “שיראה דבר זה בעצמו, ולא על ידי שמיעה מאחרים, אם לא שנתברר לו אחר כך שהדבר אמת”. תנאי זה נוגע לאחרים שראו את המעשה; עבור הקרבן בעצמו, ברור שהדבר נודע לו בברירות.

ב) “שיזהר מאד שלא יחליט תיכף את הענין בדעתו לגזל ועושק או להיזק וכיוצא בזה, רק יתבונן היטב את עצם הענין אם הוא על פי דין בכלל גזל או היזק”. תנאי זה רלוונטי במיוחד כאשר אדם בא לספר לאחרים אודות מעשה עבירה – עליו לוודא שהעבירה אכן בוצעה.

ג) “שיוכיח את החוטא מתחלה ובלשון רכה, אולי יוכל להועיל לו וייטיב על ידי זה את דרכיו, ואם לא ישמע לו, אז יודיע לרבים את אשמת האיש הזה מה שהזיד על רעהו”. בנוגע לקרבן עצמו, תנאי זה קשה במיוחד לקיים. בנוסף, חלק מהתכליות הלגיטימיות של סיפור לשון הרע לא תתקיימנה על-ידי סיפור לאדם עצמו, ובאופן זה התנאי לא יחול.

ד) “שלא יגדיל העַוְלה יותר ממה שהיא”.

ה) “שיכוון לתועלת … ולא להנות חס וחלילה מהפגם ההוא שהוא נותן בחברו, ולא מצד שנאה שיש לו עליו מכבר”. תנאי זה אינו תמיד קל לקיים, בפרט עבור הקרבן בעצמו. נדון בו להלן.

ו) אם הוא יכול לסבב את התועלת הזאת גופא בעצה אחרת, שלא יצטרך לספר את ענין הלשון הרע עליו, אזי בכל גווני אסור לספר.

ז) “שלא יסובב על ידי הסיפור היזק להנידון יותר מכפי הדין שהיה יוצא אילו הועד עליו באופן זה על דבר זה בבית דין”. ישנם מקרים רבים בהם תנאי זה לא יתקיים, ובפרט בשאלות של הלשנות לרשויות שונות. נדון בכך עוד להלן.

לא תעמוד על דם רעך

כפי שמותר לקרבן לספר את המעשה שאירע, כשסיפור הדברים משרת מטרה חיובית, כך מותר לאחר לספר לשון הרע כשיש בכך תועלת ברורה.

בהקשר זה כותב רבינו יונה: “ודע, כי בדברים שבין אדם לחברו, כמו גזל ועושק ונזק וצער ובושת ואונאת דברים, יכול לספר הדברים לבני אדם, גם היחיד אשר ראה יגיד, כדי לעזור לאשר אשם לו ולקנא לאמת…. אמנם יש עליו להוכיח את האיש תחילה”.

כל אדם מחויב למנוע נזק מזולתו. התורה מצווה אותנו במצוות “לא תעמוד על דם רעך” (ויקרא יט, טז), והציווי מתייחס לא רק להצלת חיים ונזק פיזי, אלא אף לנזק ממוני ונפשי, כמבואר ברמב”ם (ספר המצוות, לא תעשה רצז). כשאדם יכול להציל אחרים מנזק על-ידי סיפור דברים – גם אם יש בדברים משום לשון הרע – אזי יחול עליו חובה לספר אותם הדברים, וצריך להיזהר מלמנוע את עצמו מסיפורם.

ב’פתחי תשובה’ (אורח חיים קנו) מבהיר את החובה לדבר כשצריך לדבר, ולא לחוש לאיסור לשון הרע במקום שאינו ראוי לעשות כן:

“וראיתי להזכיר פה על דבר אשר כל הספרי מוסר הרעישו את העולם על עון לשון הרע, ואנכי מרעיש העולם להיפוך עון גדול מזה, וגם הוא מצוי יותר, והוא: מניעת עצמו מלדבר במקום הנצרך להציל העשוק מיד עושקו…. [מי שעושה כן] הלא עונו גדול מנשוא, שעובר על ‘לא תעמוד על דם רעך'”.

לאור עיקרון זה, הורה הרב עובדיה יוסף (יחווה דעת, ח”ד, סימן ז) שרופא חייב לדווח למשרד הרישוי אודות פציינט הסובל ממחלת האפילפסיה, כדי שהמשרד ישלול את רישיונו. חובת מניעת נזק מאחרים גוברת, במקרה זה, לא רק על איסור לשון הרע, אך אפילו על עיקרון הסודיות שבין מטפל ומטופל.

גרימת נזק שאינו כדין תורה

אחד התנאים המנויים לעיל הוא שסיפור לשון הרע לא יגרום נזק שאינו כדין תורה (ראה באר מים חיים, רכילות ט, יז, שמאריך בתנאי זה). בנסיבות רבות של הלשנה, קשה, ואפילו בלתי-אפשרי, לקיים תנאי זה. בוודאי שכאשר מדובר על הלשנה לרשויות, כגון במקרה של עבריינות חמורה, כאשר קיים חשש סביר שהרשות תעניש את העבריין בעונשים שונים, אין אפשרות למלאות את התנאי – וכן העניין במקרים רבים.

יתרה מזו, החפץ חיים מעיר שלפי דין תורה, הרי שאין לאדם נאמנות בעניינים רבים אלא אם כן מדובר בגבר, מבוגר (למעלה מגיל בר-מצווה), המעיד ביחד עם חבר נוסף. אם אחד התנאים אינו מתמלא, אין לאדם נאמנות, ואין אפשרות להעניש או לקנוס על-פי דבריו. האם עלינו להניח, אפוא, שכאשר מדובר באשה, בקטין, או בגבר יחיד, שאין היתר לדבר לשון הרע אפילו לצורך תועלת חיונית, משום שהעונש יהיה שלא כדין תורה?

הפתרון לבעיה זו ניתנת על-ידי החפץ חיים עצמו (באר מים חיים י, יב), שמצטט מדברי הש”ך (חו”מ סימן רפח, ס”ק מה, בשם מהר”ם מריזבורק): “מצוה לכל אדם להגיד לשופט פלוני הכה פלוני … ואם יעליל השופט עליו ויקח כל אשר לו, פטור המגיד, דאם לא כן אין לך אדם מציל את חברו מיד מכהו”.

כפי שמדגיש החפץ חיים, האבחנה החשובה היא בין סיפור הדברים הבא לצורך עשיית דין על העבר, כגון נגנב שרוצה לגבות את כספו הגזול מיד הגנב, לבין סיפור לשון הרע לצורך של העתיד.

הצורך של החזרת רכוש גזול אינו מצדיק גרימת עונש שאינו כדין תורה, כגון כליאה, קנסות, וכדומה. אולם, צורך של העתיד, כגון להגן על הציבור מפני גנב מסוכן (כאשר לא ניתן לטפל בעניין במנגנון פנים-קהילתי), מצדיק הלשנה לרשות הרלוונטית, אפילו אם בכך יקבל הלה עונש שלא כדין תורה.

שאלה הכוונה

כאמור לעיל, אחד התנאים המרכזיים שמונה החפץ חיים להיתר סיפור לשון הרע הוא כוונת המדבר: על המספר לשון הרע לכוון אך לתועלת. אם כוונתו מהולה בשנאה ובכוונה להרע, אזי אין היתר לדבר לשון הרע, גם אם יש בכך תועלת (רכילות ט, ב).

תנאי זה קשה מאד ליישום, ובפרט כשמדובר על הקרבן עצמו. מטבע הדברים, אדם שנפגע מחברו ירגיש, בדרך כלל רגשות כאב, כעס, שנאה, ורצון לנקום. בנסיבות אלו, האם מותר לקרבן או לאדם אחר לספר לשון הרע נגד זולתם, גם כשיש בכך תועלת ברורה ומובחנת, כגון להגן על הקהילה מפני עבריינות חוזרת?

לדעת החפץ חיים, נראה שאין לכך היתר: הכוונה צריכה להיות טהורה, כלשונו: “שיכון רק לתועלת, דהיינו, לסלק הנזקין מזה, ולא מצד שנאה על השכנגדו”. אם הכוונה לתועלת מהולה בכוונה לרעה, אין לכאורה היתר.

החפץ חיים (באר מים חיים, רכילות ט, כח) מביא על כך את פסק ה’שולחן ערוך’ (חו”מ תכא, יג) שמותר לאדם להציל קרבן לאלימות, גם על-ידי הכאה העבריין: “וכן הדין באדם הרואה אחד מישראל מכה חבירו, ואינו יכול להצילו אם לא שיכה המכה, יכול להכותו, כדי לאפרושי מאיסורא”.

הסמ”ע (ס”ק כח) מעיר שההיתר להכות את המכה, כדי להציל את המוכה וכדי להפריש את המכה מאיסור, לא נאמר במקום שהמציל מכה בו מתוך שנאה. אם ההתערבות נעשית על בסיס שנאה אישית, אין למציל שום היתר לפגוע במכה, והוא יעבור בכך על איסור הכאה.

הט”ז (שם) חולק על הסמ”ע, וסובר שאין לנו להביט על הכוונה, אלא על התוצאה. כיון שמדובר במעשה הצלה שהוא במהותו מעשה מצווה, אין כוונת המציל מעלה ולא מורידה, ומותר לו להכות את המכה ולהציל את המוכה.

לכאורה, יש ליישם את המחלוקת גם בדין סיפור לשון הרע: לדעת הסמ”ע, צריכים להתחשב בכוונת המספר, ואם הכוונה איננה טהורה, אסור לספר לשון הרע אפילו כשיש בכך תועלת. מנגד, לדעת הט”ז אין לנו להסתכל כלל על הכוונה, אלא על התוצאה: כיון שיש תועלת בסיפור הדבר, יהיה מותר לספר אפילו אם המספר נגוע בכוונות אישיות.

אולם, החפץ חיים קובע (שם) שאפילו לדעת הט”ז, יש לומר שמי שמדבר לשון הרע מתוך שנאה אישית מנוע מלספר את הדבר, גם כשיש בכך תועלת. הסיבה לכך היא מפני שניתן להניח שמי שמדבר מתוך שנאה ומדנים לא יקיים את שאר תנאי ההיתר, שכן בוודאי יבוא להגזים בסיפורו, לא יקפיד על ענישת העבריין שלא כדין, וכך הלאה.

אולם, גם דעת הסמ”ע המחמירה מתייחסת למי שמבקש לפגוע בזולתו אך משום שנאה, ולא לצורך הצלה, ונראה אפוא שמי שעיקר כוונתו היא לתועלת, אלא שיש לו גם כוונה משנית וטפלה של שנאה ומדנים, מותר לו לספר לשון הרע.

כיון שהאיסור בנוי על דברי הסמ”ע, לכאורה יש להעתיק את המבחן שקבע כדי להכריע את כוונת המציל. לדבריו, אם המציל משער בנפשו שהוא היה מכה גם באחר התוקף את חברו, ואין ההכאה קשורה לאדם המוסים הזה, אזי מותר לו להכותו. רק אם המציל משער בנפשו שאילו היה מדובר במכה אחר, היה נמנע מלהכותו כדי להציל את חברו, אזי כוונתו הרעה אוסרת עליו את המעשה.

כך נאמר גם בנוגע ללשון הרע: אם המספר משער בנפשו שהיה מספר את אותו העניין, לתועלת, גם אם היה מדובר במישהו אחר, מותר לו לספר; אבל אם הוא משער בנפשו שלא היה מספר את הדבר אילו היה מדובר באחר, אסור לו לספר את הדבר.

במקרים רגישים, יש להתייעץ עם פוסק הלכה הבקי בהלכות אלו, ולנהוג על פיו.

לסיום, יש להדגיש שהחמץ חיים עצמו מדגיש שמי שיכול לספר לשון הרע לתועלת עדיין חייב לעשות כן. אם המספר מרגיש שהוא נגוע בכוונות רעות, עליו ליישר את לבו, להסיר מעצמו את הכוונות השליליות, ולספר את הדברים לשם התועלת שבהם בלבד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים