ראיתי שכתבו שמותר לומר לגוי אחר שבת ברמז מדוע לא עשית דבר פלוני בשבת כדי שיבין שכוונתו שיעשה עבורו את המלאכה בשבת הבאה. ואע"פ שזהו רמז בלשון ציווי שאסור בשבת (סימן שז סעיף כב ברמ"א ), מכל מקום מותר לצוות כך בחול (שז סעיף ב ) , והשאלה היא, מדוע מותר ? שהרי נכון שאין משום דיבור אסור "ודבר דבר", אבל משום שליחות מאי? שאם הגוי עושה זאת בשביל ישראל אפילו בלי אמירה כלל, יהיה אסור להנות ממעשה של גוי שנעשה בשביל ישראל (שוע רעו) אז מה בדיוק כוונת ההיתר ?
ב. (ואם תאמר לכבות את האור, זה דרבנן, ופה אפשר לומר שיהיה מותר, למול איסור דאוריתא כגון להדליק את האור ?)
תודה
תשובה:
שלום רב
אמירה ברמז היא אף פעם לא שליחות, שהרי באמת לא שלח אותו לעשות זאת, אלא שהוא מבין ממנו שכך רצונו ועושה מחמתו, לכן יש בכך "איסור אמירה", אך זה אינו נחשב שליחות. ולכן בשבת עצמה שיש איסור בעצם האמירה, גם זה אסור, ורק רמז שלא בדרך ציווי מותר, ואילו בחול, גם רמז כזה מותר כיון שסוף סוף לא שלח אותו לעשות את אותה מלאכה אלא רק גרם לו להבין את רצונו.
צריך לזכור, שגם באופנים שאין איסור באמירה [חול בדרך ציווי ושבת בדרך שאינה ציווי] אם מדובר במלאכה שיש בה הנאה לישראל, אסור להנות ממנה באותה שבת כיון שנעשתה עבורו, לכן אם הדליק את האור בשבילו אסור להנות, אבל אם כיבה את האור שזו לא הנאה אלא הסרת מפריע – מותר.
שאלה, האם כאשר שולח גוי נניח להלוות לגוי בריבית קצוצה (מהתורה), היהודי ששלח את הגוי עובר על איסור תורה או דרבנן, ומה יהיה הדין לשאר אמירות כגון בשבת להדליק אור למשל, האם היהודי שאמר לגוי חייב מהתורה או תמיד זה דרבנן
אמירה לגוי היא תמיד איסור דרבנן.
השאר תגובה