לשון הרע בשידוכים: עת לדבר ועת לשתוק

הסיפור של חיפוש כלה עבור יצחק תופש מקום משמעותי בתוך פרשת חיי שרה.

המשמעות הראשונית של הפרשיה היא עיקרון ההמשכיות: כבר הובטח כי המוסד הרוחני הגדול שהקים אברהם אבינו ימשיך על-ידי יצחק בנו. חיפושו של אברהם אחרי כלה לבנו היה אפוא חיפוש אחר המשכיות. כל מי שיצטרף למשימה היה צריך להתאים לסטנדרטים המוסריים והרוחניים של בית אברהם – ומכאן האתגר הגדול של מציאת אישה ליצחק.

אך באותה מידה, הפרשייה טומנת בחובה עניין שכולנו חווים, אם עבור עצמנו ואם עבור ילדינו – פרשת השידוך – ההמשכיות הפרטית של כל אחד ואחד. במאמר הנוכחי נצטרף אפוא לדברי תורה רבים הנאמרים סביב פרשת חיי שרה, ונתמקד בנושא של שידוכים, ובפרט בהיבט מסוים של השידוך: שאלת סיפור לשון הרע הקשור לבירורים אודות שידוכים.

בירורי השידוך

טרם פגישת השידוך בין המדוברים, הנוהג בעולם הוא לערוך בירורים, מקיפים יותר או פחות, כל צד אודות הצד השני. בעבר הלא-רחוק, הנושא של בירורי שידוכים היה מרכזי עוד יותר מכפי שהוא היום. הפגישה הממשית בין המדובר לבין המדוברת הייתה קצרה, חד-פעמית, ובדרך כלל לא שינתה את ההחלטה העקרונית שכבר התקבלה על-ידי הצדדים. החלטה זו ננקטה בעיקרה מתוך בירורים שנערכו על-ידי הצדדים, וכמובן שבירורים אלו היו משמעותיים ביותר.

בחוגים מסוימים, המודל של הכרעת השידוך מתוך בירורי המשפחות, ו"פגישה פורמאלית" בין המדובר והמדוברת, ממשיך להתקיים במתכונת המסורתית. ברוב החוגים העניין נפתח במידה כזו או אחרת, והפגישות הממשיות שבין הצדדים זכתה למשקל הולך וגובר בהכרעת השידוך.

עם זאת, בוודאי שאין לזלזל בערך של בירורים מוקדמים. מעבר לגילוי דברים שלא ניתן לגלות בפגישות, בירורים אלו חושכים השקעות כבדות של זמן ואנרגיה רגשית של הצדדים. אם מתגלה שהמדובר שותה תה, ואילו המדוברת קפה – או שיקולים כבדי-משקל עוד יותר, כגון הבדלים ממשיים במידות ובאידיאולוגיה, וכן בעיות בתחום הרפואה, הדת, והנפש – הצדדים ישקלו לחפש שידוך מתאים יותר.

הבעיה המרכזית בה צדדים עשויים להיתקל במסגרת של בירורי שידוכים היא "כבדת לשון". מאז פרסום ספרו המופלא של בעל ה"חפץ חיים" על הלכות שמירת הלשון, חדר עניין סיפור לשון הרע עמוק לתוך התודעה הציבורית. כמובן שאנו עדיין רחוקים מלהיות נקיים מחטאי הלשון, אך עם זאת, כאשר אנו נשאלים שאלות ישירות אודות אחרים, נורות אדומות של איסור לשון הרע מהבהבות אצל רובנו.

טוב שכך. חומרת איסור לשון הרע, שכפי שכותב הרמב"ם (דעות ז, ג) מקביל לשלש עבירות חמורות, ראויה לתשומת לב מרבית ולזהירות רבה. עם זאת, יחד עם הזהירות המתבקשת טרם נגלה מידע רגיש או שלילי אודות אחרים, יש לדאוג לכך שכאשר מידע צריך להגיע לאוזני אחד הצדדים, הוא אכן יעבור כדין. התוצאות של גישה מידי זהירה, כפי שראינו במקרים לא מעטים, עשויות להיות קשים אף הן.

עריכת בירורים

מצדו של הצד המברר, חשוב תמיד להקדים לשאלה את מטרת הבירור לצורך שידוך. כפי שהחפץ חיים מרחיב, אמנם מותר לדרוש אודות מועמד לשותפות עסקית או לשידוך, מפני שהכוונה בכך היא לתועלת ולצורך ברור, ולהציל מנזק. אך עם זאת, עליו להודיע מראש את המטרה.

הסיבה לכך (כמבואר בספר חפץ חיים פרק ד, הלכה יא) נובעת משני טעמים. מצד אחד, אם לא יקדים את המטרה, הרי שהנשאל עלול לדבר את דברו שלא לשם תועלת – שהרי הוא אינו מודע לתועלת של השידוך או השותפות – אלא לשם פרסום גנותו של המושא. באופן זה, יעבור הנשאל על איסור לשון הרע, וכמו שביאר החפץ חיים בכמה מקומות (ראה לשון הרע י, ב; רכילות י, ב) שגם במקום שיש תועלת בסיפור הדברים, אם הכוונה היא לגנאי, יש בכך איסור לשון הרע.

יחד עם זה, יעבור השואל על איסור "לפני עור לא תתן מכשול", כמו שכתב שם: "אבל אם לא יודיע לחברו את סבת דרישתו… נראה פשוט דעובר בזה על 'לפני עור', שעל ידו יעשה חברו אסור אם יספר עליו דברים של דופי אפילו אם אמת הוא, כאשר בארנו במקום אחר… על כן צריך לעשות כמו שכתבנו".

נקודה נוספת, אף עליה מעורר החפץ חיים, היא שאין לפנות לצורך בירורים למי ששונא או מסוכסך עם הצד המוצע, וזאת מפני שבכך יכשילו בחטא: "עוד זאת צריך לזהר מאד, שלא ידרש את מהותו וענינו אצל מי שהוא משער שהוא שונאו, ואפילו איננה שנאה גמורה… כי מלבד שלא יבוא לו שום תועלת מזה, דרגיל הוא לשקר לגמרי או לפחות לגזם את הדבר מחמת שנאתו, עוד הוא מביאו בזה ללשון הרע גמורה, כי הוא בודאי יכון בתשובתו מחמת שנאה, הגם שיאמר לך בפיו, שתשובתו איננה מחמת שנאה, רק שלא יוכל לראות ברעה שיגיעך על ידי זה אבל בלבו לא כן יחשב".

סיפור גנות חברו בהקשר שידוך: חמשה תנאים

החפץ חיים (הלכות רכילות, פרק ט) מונה חמשה תנאים מצטברים הנצרכים להתיר סיפור גנאי חברו בהקשר של שידוך או שותפות, ואלו הם:

• דיוק. "יזהר מאד שלא יחליט תיכף את הענין בדעתו לענין רע, רק יתבונן היטב מתחילה אם הוא בעצם רע". הדעות שלנו אודות אחרים מושפעות מגורמים רבים, כולל שמועות ששמענו במשך שנים, פרשנות, לפעמים מוטעית, של מעשים שונים, והתרשמות כללית שייתכן שאינה מהימנה. לפני שמדבר דבר גנאי אודות אחרים, על המדבר לבחון את הדבר במבחן כפול ומכופל, לוודא שלא התערב בו שום אי-דיוק ושום פרשנות סובייקטיבית.
• הגזמות. "שלא יגדיל בסיפורו את הענין לרע יותר ממה שהוא". כשמדברים דברי גנאי אודות אחרים, יש לעתים קרובות נטייה להגזים, אם בדיבור מפורש, ואם במשתמע. על המדבר להיזהר מנטייה זו, ולהיצמד לעובדות היבשות.
• כוונה. "שיכוין רק לתועלת, דהיינו, לסלק הנזקין מזה, ולא מצד שנאה על השכנגדו". על תנאי זה הארכנו במאמר הקודם: על המדבר לטהר את כוונותיו, שתהיינה אך לתועלת העניין, ולא מתוך שנאה ורוע.
• צמצום. "אם הוא יכול לסבב את התועלת הזו מבלי שיצטרך לגלות לפניו עניניו לרע, אין לספר עליו". לפעמים, ברור שההצעה תידחה בשל עובדה מסוימת. במצב עניינים כזה, אין הרי צורך והצדקה להוספת עובדות אחרות, שכן אין בהן תועלת, ואינן אלא לשון הרע.

נקודה קשורה לכך היא שאם אדם משער שלא תהיה תועלת מדיבורו, כגון שהאירוסין כבר נערכו (ואין הצדקה "לשבור שידוך" בגלל המידע החדש), או מסיבה אחרת, אין לו לספר את דברי הגנאי אשר בלבו. כל ההיתר לספר בגנות חברו הוא רק כדי להביא לידי התועלת שהשידוך לא ייצא לפועל, או שהצדדים יוכלו לשקול את העניין עם מלוא המידע הנחוץ. במקום שתועלת זו לא תתקיים, אין היתר לספר לשון הרע (באר מים חיים, סוף רכילות, ציור ח).

• נזק מיותר. "כל זה אינו מותר רק אם לא יסובב על ידי הסיפור רעה ממש לנידון, דהיינו שלא ירעו עמו ממש, רק שתוסר ממנו על ידי זה הטובה שהיה עושה עמו השכנגדו… אבל אם יגיע לו על ידי סיפורו רעה ממש, אסור לספר עליו… וכל שכן אם הוא רואה שיסובב על ידי סיפורו לנידון רעה רבה יותר מכפי הדין, אסור לספר עליו".

לפי תנאי זה, אין היתר לספר אודות גנות המדובר/ת אם כשהמדבר יודע שהשואל הוא אדם רוכל, שעשוי להפיץ את המידע ברבים, ולגרום בכך נזק רב. במקרים אלו, כאשר המשיב יודע שישנה בעיה משמעותית אשר בגינה יש להוריד את ההצעה, אך אסור לו לספר עליה לשואל, עליו למצוא דרך אחרת לוודא שהשידוך לא ייצא לפועל.

שיקול דעת בהצעת מידע

כפי שהבאנו לעיל, אסור לאדם למנוע מחברו מידע שיכול למנוע ממנו נזק, ועניין זה כלול בצו הכתוב "לא תעמוד על דם רעך". בוודאי שכך הדין אף במסגרת של שידוכים, כשגילוי המידע יגרום לאחד הצדדים לחשוב פעמיים, או לגמרי לדחות את ההצעה. אולם, אין לראות בכך היתר גורף לגלות כל פרט שלילי אודות המדובר.

השיקולים ההלכתיים שמתירים את גילויים של פרטים מסוימים, אך אוסרים על גילויים של אחרים, הינם עדינים וקשים להגדרה. בעיות רבות מתקיימות בעיני המביט, ולא בעיני בן-הזוג הפוטנציאלי. למשל, מישהו שגדל בבית רגוע ושקט עלול לראות אדם בעל רמת אמוציה גבוהה כאדם כעסן או רגזן. אולם, עבור הצדדים לשידוך ייתכן שאותה רמה של הבעה אינה חורגת מן הנורמאלי, ואין סיבה להעלותה. עם זאת, יש כמובן סף מסוים על סקאלת הכעס שכן עשוי להפריע לשלום הבית, ואז כמובן ראוי לדווחו.

מן הפרט נשמע לכלל, שיש להפעיל שיקול דעת נרחב כדי להחליט מה ראוי לגילוי בפני השואל, ומה אינו ראוי לגילוי.

כידוע, אף אחד מאתנו אינו שלם, ולכל אדם יש פגמים קטנים רבים שאינם מגדירים את אופיו, ואין סיבה לחשוב שאדם הנושא אותם לא יוכל להגיע להרמוניה זוגית. ייתכן שאדם המשיב על שאלות בעניין שידוך רואה טעם "רע" במוזיקה (לטעמו) כפגם משמעותי, אך כיון שאין כאן פגם אובייקטיבי, בוודאי שאין צורך להעלותו, אלא אם כן שואלים עליו ישירות.

בניגוד לכך, ישנם מספר נושאים שבהם חובה לדווח לשואל, גם בלי שישאל שאלה ספציפית, כיון שאין ספק שמדובר בעניינים משמעותיים ומרכזיים. הקטגוריות המרכזיות הן מידות רעות, חוסר מחויבות דתית ("יראת שמים"), ובעיות רפואיות, אך הרשימה אינה כמובן סגורה. עבור עניינים אחרים, על המשיב להפעיל שיקול דעת זהיר.

מידע ודאי

עד כמה צריך אדם להיות בטוח במידע כדי להתיר את העברתו?

כדי לומר דברים כעובדות מוגמרות, על האדם לדעת אותן מידיעה עצמית, ולא על-בסיס שמיעה (דבר ששמע ממישהו אחר). התורה מגדירה "עדות שמיעה" כבלתי אמינה, ולכן אין להסתמך על כך כמקור לידע וודאי (עי' חפץ חיים י, ב; הלכות רכישות ט, ב).

ואולם, לפעמים מותר להסתמך על שמיעה, או אפילו על "קול" (שמועה) מבוסס. למשל, הגמרא (מגילה כה, ב) מציינת שמותר לבייש אדם ברבים כאשר יש קול שאינו פוסק אודות היותו מנאף. כמו כן, ניתן להסתמך לעתים על אומדנה כדי לפטר פקיד ציבורי ממשרה, כגון מנהל חברא קדישא החשוד בהתנהלות שאינה כדין (עי' תשובות רמ"ץ, אורח חיים טו, הובאו דבריו בפסקי דין רבניים, ח"ה עמ' כז).

כדי להיזהר מאיסור לשון הרע, האידיאל הוא לברר לבד את המידע, באופן שהידיעה תהיה ישירה, ולא על-פי שמיעה. כאשר אין אפשרות לעשות כן (כך הדבר ברוב המקרים), יש להעביר את המידע תוך ציון מפורש שמדובר במידע על-פי שמיעה, שאין עליו ידיעה אישית. מותר לעשות כן כדי להציל את הצד הרלוונטי מאפשרות של נזק (הלכות רכישות י-יא; באר מים חיים ו, ל).

למד לשונך לומר איני יודע: גם בשידוכים?

שאלה שכיחה עוסקת בפרטים שלכאורה אין בהם שום חשיבות בהקשר של השידוך, אך צד מסוים בכל אופן מבקש לדעתם.

למשל, אֵם המדובר רוצה לדעת אם המדוברת היא מידה 32 (דווקא – אבל באמת היא מידה 34), או מבקשת לדעת אם הבחורה מתחת לגיל שלושים (באמת היא שלשה חדשים מעל). הנשאל יודע שלאֵם הבחור יש דעות משונות בקטע הזה, ולכן איננו רוצה לענות. מה יעשה?

במקרים אלו, התשובה הטובה ביותר והפשוטה ביותר היא "אינני יודע" – ולכותב נודע מקרים שבהם תשובת "איני יודע" הובילה לבסוף לשידוכים מוצלחים ובתים נפלאים. עם זאת, התשובה התמימה של חוסר ידע אינה תמיד אפקטיבית, וכאשר השואל מצפה שהמשיב ידע את התשובה, ולמרות זאת הלה טוען שאינו יודע, התוצאה יכולה להיות גרועה יותר מתשובה אמיתית.

בנוסף, בשו"ת משנה הלכות (חלק יב, סימן רעח) כתב שעם כי אין לנדב פרטים מהסוג הנ"ל, אם נשאל על האדם להשיב בכנות ובאמת. אם ישיב תשובה שאינה נכונה, הרי הוא מרמה את השואל, אשר זכותו המלאה להקפיד על כל תנאי שירצה. ואם ישיב שאינו יודע, אזי אמנם אינו מרמה, אבל עובר בכך הנשאל על איסור "מדבר שקר תרחק".

למרות זאת, ההוראה המקובלת היא שבנסיבות מתאימים, מותר לחמוק משאלה תחת התירוץ של חוסר ידיעה.

החובה לספר

לסיום, כדאי להזכיר את דבריו המאלפים של ה'פתחי תשובה' (אורח חיים קנו), שהתבטא בחריפות רבה אודות בעיה זו:

"ומה מאד יש לזהר, שלא להתיר לעצמו לספר לאחרים, איך שהיה לו עסק עם פלוני ופלוני, וגזלו, או עשקו בזה ובזה האפן, או שחרפו, או צערו ובישו וכל כהאי גונא, ואפלו אם הוא יודע בעצמו, שאינו משקר בספור הזה, ואפלו אם יצטרפו לזה כל שאר פרטי ההיתר הנ"ל, דבודאי אין כונתו בעת הספור לתועלת, דהינו, לפרסם גנותו של חברו, כדי שיבוזו עושי רשעה בעיני בני אדם, ויזהרו על ידי זה מללכת בדרכיהם הרעים … רק כונתו כדי לבזותו בעיני בני אדם, שיפרסם לפניהם לחרפה ולקלון עבור זה שנגע בממונו או בכבודו".

אחת הדוגמאות שמציין ה'פתחי תשובה' היא של לשון הרע במסגרת של שידוכים, כשנודע למשיב שמדובר ב"אדם רע, ורע להינשא לו". במקרים אלו, חובה על הנשאל להתגבר על הנטייה (החיובית, בדרך כלל) לשתיקה, ולומר את דברו.

כאמור לעיל, נדרש לא מעט שיקול דעת כדי להכריע בשאלות עדינות של סיפור דברים בהקשר של שידוכים, שותפויות וכדומה. כיון שמדובר על עניינים גורליים, כשיש לאדם ספק בחובה ההלכתית, יש להתייעץ עם מומחה בתחום, שיוכל לסייע במה לומר, ומה לא לומר.