פרשת חיי שרה – ההספד והבכי

הרב יהושע פפר
י"ח חשון ה'תשע"ז

“ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה” (בראשית כ”ג, ב’)

ממעשיו של אברהם אבינו למדנו ששני עניינים הם: ההספד על המת והבכי עליו – מה מהותם של שני עניינים אלו?

עוד עלינו להבין, מדוע שמה של שרה אימנו נסמך להספד ולא לבכי “לספד לשרה ולבכתה”, הלא יכלה התורה לומר “ויבא אברהם לספד ולבכות לשרה” ולהסמיך גם את ההספד וגם את הבכי לשרה?

הגמרא מסתפקת האם ההספד על המת הוא כבודם של החיים (יקרא דחיי) או שמא כבודו של הנפטר (יקרא דשכבי). ולכאורה דברי הגמרא צריכים ביאור רב, מה הכוונה “כבודם של החיים” וכי האבלים שמתם מונח לפניהם והם כאובים ודאובים, מבקשים כעת כבוד?!

והקושיה מתעצמת עוד יותר, מה הצד לומר שההספד הוא כבודו של הנפטר, והרי הוא כבר מת ועתה עומד למסור דין וחשבון על מעשיו בכל ימי חייו, וכי ברגעים אלו “חסר” לו אותו כבוד מועט שזוכה שמספידים אותו?!

כמו כן יש להבין מדוע חמור העונש על זלזול בהספדו של אדם גדול שנפטר, כמו שמצאנו בחז”ל כמה פעמים, וכי צריך הוא להספד זה?

את התשובה לשאלות אלו שמעתי מהגה”צ ר’ דן סגל שליט”א בהספדו על מרן הגאון ר’ אלעזר מנחם מן שך זצ”ל, שביאר על פי הפסוקים בתהלים “למען יזמרך כבוד”, עורה כבודי” – הנשמה מכונה “כבוד”, משום שמהותו של האדם וכבודו תלויים בכבוד שרוחש לנשמתו.

על פי זה יש לבאר את ספיקה של הגמרא: האם ההספד הוא כבודם של החיים, כלומר האם עיקר מעלתו של ההספד הוא לעורר את נשמתם של החיים לחזור בתשובה ולהדבק בדרכיו של הנפטר להרבות בתורה ומעשים טובים. או שמא ההספד הוא כבודו של הנפטר, כלומר יש בהספד עילוי לנשמתו, כפי שגילו לנו חז”ל שכשהנשמה עולה לפני בי”ד של מעלה, שואלים מה הבריות אומרות עליו?

נמצא שבזמן ההספד ניתנת הזדמנות להתעורר למחשבות תשובה וגדלות וממילא להתעלות ולהדמות לנפטר. מעתה מובנת החשיבות העצומה בהספדו של כל נפטר, וממילא ניתן להבין את חומרת העונש כשמזלזלים בהספדו של אדם גדול. שהרי בכך מפסיד הציבור כולו הזדמנות פז להתעלות ולאחוז בדרכיו המיוחדות.

נמצינו למדים שעיקרו של ההספד הוא לנסות להתחקות אחר מהותו הטובה של האדם. מעתה מובן מדוע נאמר “לספד לשרה” – השם נסמך להספד, משום שעיקרו של ההספד הוא לגלות את מהותו הרוחנית של הנפטר, וכידוע, אף שמו של האדם מבטא את מהותו. וזהו מה שאמר שלמה המלך ע”ה “טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום היוולדו” – השמן צף על פני המים, כך גם שמו של האדם צף וגלוי לכל, וביום המוות מתגלה מהותו האמיתית ((אמנם, מהותו העצומה של הצדיק מוצפנת וטמונה במעמקי ליבו וכמעט מן הנמנע לגלות את כל רובדי קדושתו, וזהו ההבדל בין יעקב אבינו שעליו נאמר: “ויקרא שמו יעקב” – וביאר רש”י שנכתב בלשון יחיד לגלות שהקב”ה קראו כך, או שאביו קראו כך. לעומת עשו הרשע שעליו נאמר: “ויקראו שמו עשו” – הכל קראו לו כן, לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה (רש”י).

עשו הרשע שהיה חסר מפנימיות, כל מהותו היתה ניבטת מתוך חיצוניותו – בעל שיער. לכן כל מי שראה אותו היה יכול לקרוא לו בשמו. מה שאין כן יעקב אבינו מהותו הגבוהה היתה נסתרת מעין כל, לכן היה צריך הקב”ה או אביו לקרא לו בשמו.))

.

מה שאין כן בכי, אדם בוכה על קרובו שנפטר ללא שום קשר למעלותיו. החלל העצום שנפער לו בחסרון קרובו והגעגועים אליו מעוררים אותו לפרוץ בבכי. לכן אברהם אבינו בכה על שרה ללא התייחסות לשמה. וזהו מה שנאמר בפסוק: “ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה”.

גם אלישע בהיפרדו מאליהו הנביא זעק: “אבי, אבי רכב ישראל”. בתחילה בכה עליו כבן הבוכה על אביו שנפטר רח”ל וזעק “אבי”, אח”כ הוסיף לספוד ואמר: “אבי רכב ישראל”…

בתקופה האחרונה כאב ליבנו ודמעו עינינו בהילקח מאיתנו צדיקים וצדקניות שהיו בבחינת גדולי ומאורי הדור. אין ספק שבעולם העליון ממשיכים הם לפעול בעדנו.

מן הנמנע לרדת לעומק רובדי טהרת ליבם, אך המוטל עלינו ללמוד ולהפנים לליבנו מעט מהנהגותיהם המיוחדות שהקרינו אור לכל הסובבים אותם ולכל עם ישראל, ולהעתיר בתפלה וזעקה ליושב במרומים שישמע שוועתנו ויגאלנו ברחמים במהרה מכל צרותינו, וישמחנו בבניית עיר הקודש וביאת משיח צדקנו בקרוב, אמן.

***

מרן  בעל ה”אבי עזרי” הרב שך זצ”ל, בחזרתו מהלווית מרן “החזון איש” זצ”ל אמר: “הוא היה אריה, ואנחנו לעומתו כלבים. אך טוב הכלב החי מהארי המת. עלינו לשוב לתלמודינו ולהרבות במעשים טובים ולהוסיף קדושה בעולם כי זהו כל ייעודנו ותכלית חיינו”.


[א]אמנם, מהותו העצומה של הצדיק מוצפנת וטמונה במעמקי ליבו וכמעט מן הנמנע לגלות את כל רובדי קדושתו, וזהו ההבדל בין יעקב אבינו שעליו נאמר: “ויקרא שמו יעקב” – וביאר רש”י שנכתב בלשון יחיד לגלות שהקב”ה קראו כך, או שאביו קראו כך. לעומת עשו הרשע שעליו נאמר: “ויקראו שמו עשו” – הכל קראו לו כן, לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה (רש”י).

עשו הרשע שהיה חסר מפנימיות, כל מהותו היתה ניבטת מתוך חיצוניותו – בעל שיער. לכן כל מי שראה אותו היה יכול לקרוא לו בשמו. מה שאין כן יעקב אבינו מהותו הגבוהה היתה נסתרת מעין כל, לכן היה צריך הקב”ה או אביו לקרא לו בשמו.

2 תגובות

  • מאת רפאל:

    מחילה.
    הערה קטנה.
    נכתב במאמר “הגה”צ ר’ דן סגל זצ”ל”
    כנראה שזו הייתה טעות קולמוס, שכן הרב חי, שליט”א.

  • מאת רבני בית ההוראה:

    תוקן. תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים