במסכת אבות (ה, י) מתבאר עניין מידת סדום: "האומר שלי שלי ושלך שלך, זו מידה בינונית, ויש אומרים, זו מידת סדום".
כאשר אנו מהרהרים אודות חורבן סדום, נטה לחשוב על עבירות חמורות של השחתה ושל עריות, ופחות על הפגם המוסרי של אמירת "שלי שלי, שלך שלך". ואולם, לפי הדעה השנייה במשנה, שחז"ל מקבלים כהלכה, מבואר שהמידה הפגומה של סדום הייתה דווקא הגישה החברתית האטומית והאינדיבידואליסטית שלפיה מה ששלי שלי, ומה ששלך שלך.
רבי יצחק עראמה, בספרו "עקידת יצחק", מבאר בדרך זו את הרוע הנעוץ במידת סדום. לדבריו, שתי הדעות המובאות במשנה הם דברי אלקים חיים, אלא שזו מדברת על יישום המידה ביחיד, וזו ביישומה בציבור. אמנם ביחיד המידה היא "מידה בינונית" – אך כאשר הדבר נעשה על ידי ציבור שלם, ממוסד בתוך מערכת מוסדית וחברתית, אזי זוהי "מידת סדום", שורש פורה של רוע ואכזריות.
כך נעשה בסדום. הרוע של סדום לא היה מוגבל לנטייה פרטית לאינטרס העצמי, דבר מוכר לכולנו. הוא חדר לחוקים, למערכת המשפט, ולכל חלקי החברה האנושית, עד שנוצרה חברה נקייה מחסד ומעשים טובים. כיון שגירשו חסד מקרבם (מתוך פחד שיצטרכו לחלוק את עושרם עם אחרים; עי' בסנהדרין קט, א), אנשי סדום החריבו את המארג שממנו נרקמה החברה.
כפי שמדרשים מלמדים, מידה זו אכן הביאה אותם לכל רוע שבעולם: רצח, עינויים, ועבודה זרה. ללא תמיכת מערכת חברתית המתמרצת יחסים בינאישיים, מידת האינדיבידואליזם חסרת-הרסן הביאה אותם להידרדרות מוסרית כה חמורה, עד שאיבדו את זכות קיומם.
במאמר הנוכחי נעסוק בפן ההלכתי של מידת סדום. האם על האדם לשלם על ההנאה שהוא נוטל, גם כאשר אין כל הפסד לבעלים שממנו הוא נהנה? האם היסוד ההלכתי של מידת סדום חל רק אחר המעשה, בדיעבד, או האם הוא מחייב גם לפני המעשה, לכתחילה? האם מותר לאחות, שאינה יורשת מדין תורה, לדרוש מאחיה היורשים פיצוי כספי על חתימת ויתור על חלקה בירושה לפי הדין האזרחי, או שמא יש בכך משום מידת סדום?
בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.
זה נהנה וזה לא חסר
מתוך דברי הגמרא בכמה מקומות (עי' ברש"י, כתובות קג, א; בבא בתרא יב, ב) מבואר שהמקרה הטיפוסי בהלכה של מידת סדום הוא מצב של "זה נהנה וזה לא חסר". כאשר אדם אחד יכול להעניק לחברו סוג מסוים של הנאה, כאשר הענקה לא תגרום לו כל הפסד, והוא מסרב להעניק את ההנאה, הרי שהתנהגות זו נחשבת "מידת סדום".
יישום אחד של עיקרון זה מוזכר במסכת בבא בתרא (יב, ב) בעניין אחים החולקים את ירושם אביהם. הגמרא דנה במי שעוד בחיי אביו קנה שדה בצד שדה אביו, ובבואו לחלוק את ירושת אביו עם אחיו, מבקש לקבל את חלקו בשדה הסמוכה לאותה שדה שקנה על-ידי אחת משדות אביו. בדין זה אמר רבה: "כגון זה כופין על מידת סדום". רש"י מפרש: "זה נהנה וזה לא חסר".
הלכה זו מופיעה בגמרא בכמה מקרים שונים, כאשר בכל מקרה מובאת מחלוקת בין האמוראים אם יש לומר בו "כופין על מידת סדום", או שמא יש במקרה הספציפי איזשהו הפסד לאחים החולקים (כיון שלא כל חלקי הירושה שווים בהכרח), באופן שהתנגדותם לחלוקה אינה מידת סדום.
הכלל, כפי שביאר רש"י במקום אחר (כתובות קג, ב), הוא ש"זה נהנה וזה לא חסר – לא היו עושין טובה". כאשר אין האדם מפסיד מאומה, אך עדיין מסרב לעשות טובה לאחיו, הרי שהוא נוטל לעצמו את מידתו של סדום: "שלי שלי, שלך שלך".
הדר בחצר חברו
הסוגיא המרכזית בנוגע לדין "זה נהנה וזה לא חסר" דנה במי שדר בחצר של חברו שלא מדעתו. האם מי שגר בביתו של חברו, שלא מדעת הבעלים, חייב להעלות שכר דירה לבעל הבית על הדיור בביתו?
הגמרא חוקרת חקירה זו, וקובעת שהדבר תלוי בנסיבות העניין. אם מדובר בדייר שאין דרכו לשכור בתים, כך שהוא לא נחשב לנהנה מהדיור (הוא לא חוסך בכך הוצאה ממונית), ובדירה שאין דרכה להיות מושכרת, כך שבעל הבית אינו חסר, בודאי שהדר בחצר חברו פטור. מאידך, אם הדייר נהנה (דרכו לשכור בתים) ובעל הבית חסר (דרך החצר להיות מושכרת), בודאי שהדייר חייב. הספק הוא במקרה שזה נהנה, וזה לא חסר: האם ההנאה קובעת שעליו לשלם, או שמא כיון שאין חסרון לבעלים, יש לפתרו מן התשלום.
מדברי הגמרא עולה שגם אם בעל החצר אינו חסר אלא מעט, כגון במה שהדייר גורם לכותלי הבית להשחיר, די בכך לחייב את הדייר בכל ההנאה שהוא מקבל. הספק בדין נאמר רק במקום שזה נהנה וזה לא חסר (בחצר שאינה עשויה להשכיר, ואדם שדרכו לדור בשכירות), כשבעל הבית אינו חסר כלום. לעניין זה הגמרא מביאה מחלוקת, בלי להכריע בין הדעות.
כפייה לכתחילה או בדיעבד
טרם נפנה לפסק ההלכה, יש להקדים דיון נוסף שדנו בו הראשונים. גם אם נניח שכופים על מידת סדום, כלומר, שבמקום ש"זה נהנה וזה לא חסר" אין הנהנה חייב לשלם על הנאתו, עדיין יש לדון אם ניתן לחייב את בעל הבית לכתחילה לאפשר את חברו ליהנות מנכסיו. הכפייה על מידת סדום אמנם קובעת שאין אדם רשאי לגבות תשלום על טובה שקיבל חברו, אבל האם האדם חייב לכתחילה לעשות טובה לחברו, במקום שאין לו שום הפסד וחיסרון?
המקרה של אחים החולקים את ירושת אביהם הוא לכאורה מקרה מובהק של כפייה על מידת סדום במישור של לכתחילה: מדין "מידת סדום" אנו כופים על האחים לתת חלק מסוים לאחיהם. התוספות (ב"ב יב, ב, ד"ה כגון) עמדו על נקודה זו, ומביאים את דברי הריצב"א: "וריצב"א מפרש […] ועוד, הא דכופין על מדת סדום בזה נהנה וזה לא חסר, היינו בשכבר דר בחצר חבירו, שאינו מעלה לו שכר. אבל הא פשיטא, שיכול למחות בו שלא ייכנס לדור בביתו, אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, דהוה זה נהנה וזה לא חסר, אלא מתקנת חכמים קאמר הכא דכופין".
מבואר לדעת התוספות (בשם הריצב"א) שלעולם אין אנו כופים על מידת סדום במישור של לכתחילה, ומה שמצאנו כן בגמרא הנ"ל היינו מתקנת חכמים מיוחדת, ולא מעיקר הדין. כדעה זו נקט גם הרא"ה, בקובעו כי הכלל של "כופין על מידת סדום" מוגבל למקרים בהם אין האדם בא להשתמש בשל חברו, אבל כשבא להשתמש בנכסי חברו, אין כופין על מידת סדום.
הרב משה מרדכי פרבשטיין (שורת הדין, ח"ב, עמ' שכט) מבאר שגם כאשר אין הפסד ממנו, עצם הכפייה לאפשר שימוש בחצרו של אדם נחשב 'חסר', משום שכופים עליו לתת שימוש ברשותו שלא ברצונו, ויש בכך פגיעה בבעלותו. על דרך זו מבואר בשיעורי רבי שמעון שקופ (בבא קמא יט, ג), "דלכתחילה ליכא כפיה, משום דאם יכופוהו נוטלים ממנו שליטת ביתו, ועל זה קפדי רוב אינשי, ולא חשיב מידת סדום בדבר שקפדי רוב אינשי".
מנגד, המרדכי (ב"ק, פ"ב, סימן טז) מביא דעה (דעת הראבי"ה) הסוברת שכופים על מידת סדום אפילו במישור של לכתחילה: "כתב רבינו אבי העזרי: שמעתי דמצי למיכפייה, דהא כופין על מדת סדום". לדעה זו, דין כפייה על מידת סדום נלמדת כפשוטה: במקום שאינו מפסיד בכך, כופים את בעל הבית לאפשר את הנאת חברו, ואינו רשאי למנוע את הנאתו אפילו ברובד של לכתחילה (כפשטות הגמרא שם).
המרדכי מוסיף להביא דעה אחרת, הסוברת שכופים את בעל הבית לכתחילה רק באופן שאין לו כל אפשרות להרוויח מדירתו. במקום שיש לו אפשרות של רווח ממון, כגון בית הראוי להשכיר, אזי אפילו באופן שכעת אין הבית עומד לשכירות, אין כופים אותו לכתחילה.
פסקי השולחן ערוך והרמ"א
להלכה, פסק השו"ע כדעה שזה נהנה וזה לא חסר פטור, אבל לכתחילה רשאי בעל הבית למנוע אותו: "הדר בחצר חבירו שלא מדעתו שאמר לו צא ולא יצא, חייב ליתן לו כל שכרו. ואם לא אמר לו צא, אם אותה חצר אינה עשויה לשכר אינו צריך להעלות לו שכר, אע"פ שדרך זה הדר לשכור מקום לעצמו, שזה נהנה וזה אינו חסר". הסמ"ע (ס"ק יד) מבאר שאין אומרים כופין על מידת סדום באופן שמוחה בו בפירוש, כשיטת תוספות והרא"ה שאין כופין לכתחילה לתת לו לדור.
הרמ"א הוסיף להעתיק את דברי ה"יש מפרשים" שהביא המרדכי: "ודוקא שכבר דר בו, אבל לא יוכל לכופו לכתחילה שיניחנו לדור בו, אע"פ דכופין על מדת סדום במקום שזה נהנה וזה אינו חסר, הני מילי בדבר דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות, אבל בכי האי גוונא דאי בעי בעל החצר ליהנות ולהרוויח להשכיר חצרו היה יכול, אלא שאינו רוצה, אין כופין אותו לעשות בחנם".
לדעת הסמ"ע (יד) והערוך השולחן (ס"ק יד-טז) נראה שאין מחלוקת בין הפוסקים, העולה להלכה הוא שאין אפשרות לכפות את המוחזק בנכסיו להשתמש בשלו, גם במצב של "זה נהנה וזה לא חסר". לדעת הנודע ביהודה (תניינא, סימן כד), יש מלובין הדעות, אך להלכה אי כופים לכתחילה כלל.
חתימות יקרות
נושא מעניין הקשור לכפייה על מידת סדום היא ירושת הבת. כידוע, על-פי דין תורה אין הבת יורשת במקום שיש בנים. אולם, על פי חוקי רוב המדינות, בת יורשת שווה בשווה עם הבנים, ולצורך שחרור העיזבון (ובפרט בקרקעות) לטובת הבנות, צריכים הבנות לחתום על שטר מחילה.
האם ניתן לכוף את הבנות לחתום על שטר מחילה מדין "כופין על מידת סדום", שכן הבנים נהנים, והבנות אינן חסרות, הואיל ואינן יורשות כלום לפי דין התורה.
לדעת הערך ש"י (חו"מ, סימן ס, ס"ט) הבנות חייבות לחתום שטר וויתור לטובת אחיהם, מדין כפייה על מידת סדום. כן משמע מדברי החתם סופר (חו"מ סימן קמב), וכך נקט הבית שלמה (או"ח, סימן פה, אות ג). כמו כן מצאנו בנוגע לבן, שלפי חוקי המדינה יורש את אמו, אך לפי דין תורה אביו יורש את הכל, שחייב הבן לחתום כתב וויתור לטובת אביו (מהרי"א הלוי, ח"ב סימן כז).
אבל במקום אחר (חלק א, סימן ד) הביא מהרי"א הלוי מחלוקת בין מהר"י באסאן לבין מהרי"ט בשאלה אם בת חייבת לחתום כתב וויתור לטובת אחיה, וכתב שאין לנו כוח לכפות עליה לעשות כן נגד דעת מהר"י באסאן. וכך דעת כמה פוסקים (שואל ומשיב, תליתאה, ח"א, סימן עח; חשב האפוד, ח"ב, סימן קו). אמנם מדובר במקרה של כפייה ברמה של לכתחילה, אך יש לומר שכיון שאין האישה בעלים על הירושה, נמצא שאין שוללים את בעלותה על שלה, ונחשב הדבר כ"לא חסר".
בפועל, כבר נשתרש המנהג לתת לבת חלק בירושה תמורת חתימתה על כתב וויתור. בשאלת איזה חלק מן הירושה ראוי לתת לבת, כתב בשו"ת רב פעלים (ח"ב, חו"מ סימן טו) שראוי לתת לה עשירית מן הנכסים. בשאר פוסקים לא נקטו בסכום, ובפתחי חושן (ירושה, פרק א, הערה ה) כתב שרשאי בית הדין להכריע בכל מקרה על-פי הנסיבות הספציפיות.
יחסי שכנים
ביחסי שכנים רבו השאלות בתחום של מידת סדום, כגון השימוש בחלקי רכוש משותף שרק לאחד הדיירים יש אפשרות של שימוש בהם (גג, או חלל, וכדו'), או הוצאות זיזים ופיגומים, וכדומה. השאלה היא אם יכול אחד השכנים לטעון שרק הוא יכול ליהנות מהרכוש, ולכן מניעת שימושו על-ידי שאר השכנים אינה אלא מידת סדום.
בכך צריכים לדון כך מקרה לגופו. בנוגע לסינופו של גג או חלל לדירה פרטית, הרי שהסינוף פוגע בעצם הבעלות של השכנים, ודומה למה שאין כופים על בעל הבית שידור אחר בביתו, גם במקרה שאין חסרון ממוני. לכן, אין רשות לשכן לסנף חלל או גג לרשותו, גם במקרה שאין השכנים האחרים יכולים להשתמש בו.
אולם, במקרה של הוצאת זיז בחצרו של חברו, הרי שאין כאן אלא שימוש זעיר שאינו מחסר ולא מידי, וייתכן שניתן לכפות את הבעלים על כך. כך מצאנו בשולחן ערוך (חו"מ, סימן קנג, סעיף יג) שרשאי אדם להעמיד סולם בחצר חבירו בשביל לעלות לעליה, ואין בעל החצר יכול לעכבו, משום שאין לו שום הפסד בדבר.
