פרשת השבוע, פרשת וירא – ושונא מתנות יחיה

הרב יהושע פפר
י"א חשון ה'תשע"ז

גדרי שנאת המתנות

בפרשת השבוע, פרשת לך לך, לאחר שגילה אבימלך את העובדה ששרה היא אשת אברהם, נאמר בפסוק (בראשית כ, יד): “ויקח אבימלך צאן ובקר ועבדים ושפחת ויתן לאברהם וישב לו את שרה אשתו”. בדומה לכך אנו מוצאים בשעת ירידת אברהם למצרים, שם הורה אברהם לשרה (בראשית יב, יג) “אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך”, וביאר רש”י על “למען ייטב בעבורך – יתנו לי מתנות”.

כוונת אברהם לקבל מתנות עבור שרה, והמתנות שאכן קיבל מאת פרעה ומאת אבימלך, מעוררות את הנושא של קבלת מתנות בכלל. בפרשת לך לך, אנו פוגשים את רצונו של אברהם להימנע מלקבל מתנות, בסירובו לקבל שום רכוש מאת מלך סדום, כדבריו (בראשית יד, כג): “אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם”. יתרה-מזו, בפירוש רבנו בחיי (בראשית כד, יג) כתב שנמנע אברהם מלקבל את מערת המכפלה בחינם מפני שהיה שונא מתנות. כאן, בניגוד לזאת, אברהם מקבל את מתנות אבימלך ללא ערעור. איך פרשיות אלו מתיישבות יחד?

נשתדל לענות על השאלה תוך כדי עיון בשאלה הכללית של קבלת מתנות. מתי נאמר הכלל של “שונא מתנות יחיה”, לפיו קבלת מתנות הינה עניין שלילי, שיש להימנע ממנו – ומתי אין לחשוש מקבלת מתנות? מדוע עלינו “לשנוא” מתנות, ולמה מידה זו קשורה לחיים עצמם? מהי ההנהגה המעשית בתחום זה?

תוך התייחסות לשאלות אלו, נחזור בס”ד לשאלת הנהגת אברהם אבינו בפרשתנו.

“הרוצה ליהנות”

בספר משלי נאמר (משלי טז, כז): “ושונא מתנות יחיה”. חז”ל הוסיפו לגנות את מידת קבלת מתנות, וכתבו (סוטה מז, ב): “משרבו מקבלי מתנות, נתמעטו הימים ונתקצרו השנים, דכתיב ושונא מתנות יחיה”. כן מצאנו מספר מקורות בגמרא המורים על כך שמן הראוי להשתדל שלא לקבל מתנות.

למרות הגינוי הברור העולה מדברי חז”ל אלו, עוד נאמר בגמרא (ברכות י, ב): “הרוצה להנות יהנה כאלישע, ושאינו רוצה להנות אל יהנה כשמואל”. מדברי הגמרא משמע שאלישע ושמואל מייצגים שתי דרכים חלוקות בהנהגת האדם: האם ראוי ליהנות מאחרים, או שאין הדבר ראוי.

רש”י ביאר שבדברי חז”ל מבואר שאין איסור בקבלת מתנות: “הרוצה להנות משל אחרים יהנה, ואין איסור בדבר“. על כך העיר המהרש”א שהרי בכמה מקומות גינו חז”ל מידה זו: “וקשה לכאורה, דבכמה מקומות הרחיקו חז”ל הנאה מאחרים וסמכו אקרא דשונא מתנות יחיה”.

מפני קושייתו, פירש המהרש”א את דברי הגמרא בדרך אחרת (ושמא כוונתו לפרש כן בדברי רש”י). לדבריו, כוונת הגמרא היא שגם מי שנהנה משל אחרים, אין לו ליהנות אלא כאלישע, שהיה נהנה בדרך בלבד כדרך של אורח, אבל לא בשאר דברים.

לכאורה צריך ביאור, איך יתיישבו דברי רש”י כפשוטם מקושיית המהרש”א?

שני גדרים בשנאת מתנות

בגדרה של מידת שנאת המתנות מוצאים אנו מחלוקת בין הראשונים. רש”י כתב בפירוש הפסוק במשלי (שם): “מאחר שהוא שונא מתנות, כל שכן ששונא את הגזל”. על דרך זה כתב רבינו יונה (שם): “והנה זאת המידה גדר להרחקת החמדה, ותציל ממוקשי החנופה”. לדברי ראשונים אלו, מבואר שגדרה של מידה זו היא הרחקה ממידות רעות ומעשים רעים: גזל, חמדה וחנופה.

כך עולה מדברי הסמ”ע (סימן רמט, ס”ק ד; ראה שם ב’פרישה’ וב’דרישה’, ס”ק ה), שביאר כי האיסור לקבל מתנות יסודו בכך ש”הנוטל מתנה צריך להחניף לבריות הנותנים לו, ולבלתי הוכיחם אף אם רואה שדרכיהם מקולקלים”.

לפי דעות אלו, מבואר שאין איסור בגוף קבלת המתנות, ורק שבהימנעות מקבלת מתנות יש סייג מפני איסור גזל, חמדה, חנופה, או כדי שיוכל לקיים מצות תוכחה. מסיבות אלו נאמר בפסוק “שונא מתנות יחיה”.

בניגוד לפירוש זה, ב’מצודות דוד’ ביאר (שם): “השונא אף מתנות כי ישען בה’, אז המקום יתן לו עוד חיים, מה שאין ביד אדם לתת”. לדבריו, הפגם במידת קבלת מתנות הוא שיש בדבר חסרון במידת הביטחון בה’. על דרך זו מבואר בספר ‘כד הקמח’ (לרבנו בחיי, ערך חנופה), שביאר כי שורש אהבת המתנות נטוע במידת החמדה, “כי לא בא לידי מדה זו לשנוא המתנות ושלא לבטוח בהן, אלא משום שבוטח בהקב”ה. על כן אמר יחיה, כי הקב”ה יספיק לו טרפו ומזונו ולא יצטרך למתנות”.

כך משמע אף מדברי ה’טור’ (חו”מ סימן רמט) וה’שולחן ערוך’ (שם, סעיף ), שכתבו: “מידת חסידות שלא לקבל מתנה משום אדם, אלא לבטוח בה’ שיתן לו די מחסורו, שנאמר ושונא מתנות יחיה”. לפי דעות אלו יש פגם מהותי בשנאת מתנות, מפני שיש בכך סתירה למידת הביטחון בהקב”ה.

בספר ‘דברי שלום’ (חלק א, סימן לז) ביאר שבנידון זה תלוי שתי הגישות שנאמרו בגמרא ברכות הנ”ל בעניין “הרוצה ליהנות” ומי ש”אינו רוצה ליהנות”. אלישע היה סבור שעניין שנאת המתנות הוא סייג לגזל ולחמדה, ולכן לא היה חושש מלהתארח, כי חשש גזל ומדה אינו שייך אלא באופן שמקבל נכסים לרשותו. אלישע לא ראה בכך פגם בבטחון, מפני שראה במתנות את יד ה’ גופא.

מנגד, הנביא שמואל היה סבור שיסוד שנאת מתנות הוא פגם בבטחון, ולפי דרכו אין ליהנות כלל משום מתנת בני אדם, גם לא בדרך אירוח. יש לציין שבדברי הגמרא בחולין (דף מד, ב) מבואר  שרבי אליעזר היה נמנע לא רק מלקבל מתנות ששלחו לו “מבי נשיאה” (מביתו של ראש הגולה בבבל), אלא גם מלהתארח שם, משום “שונא מתנות יחיה”.

הגמרא קובעת שרשאי האדם לבחור בין הדרכים, וייתכן שהדבר תלוי בכל אדם לפי מה שהוא: אם מרגיש בקבלת המתנות פגם במידת הבטחון, אין לו לקבלן, אך אם אינו מרגיש בכך פגם בבטחון, ורואה את יד ה’ עצמה במתנות שמקבל, אין לו להימנע מלקבלן.

השלכות מעשיות ממחלוקת זו

ניתן להעלות כמה השלכות מעשיות העולות מגדרה של מידת “שונא מתנות”:

• קבלת מתנות כאשר זהות הנותן אינה ידועה: אם הטעם לעניין “שונא מתנות” הוא מפני שלא יוכל להוכיח את הנותן, הרי שאין מקום לחשוש. אך אם האיסור הוא משום סייג לחמדה וגזל, או משום חסרון בבטחון, יש להחמיר. בספר ‘אמרי יעקב’ (סימן א, סעיף ט, בביאורים) נטה להקל בזה, וכן משמע מדברי הגמרא (חולין קלד, ב) המספרת שכאשר נשלחו מעות לבית המדרש קם רבי אמי וזכה בהם לעצמו. הגמרא לא מעירה שלכאורה יש בכך חשש מפני “שונא מתנות יחיה”.

• קבלת תשורות ממפעלים וחברות או מהממשלה: בספר ‘שושנת העמקים’ (קונטרס רפא ירפא, אות נז) הביא שאלה מהורים שנולדו להם שלישיה, ויש ביכולתם לשלוח מכתב בקשה למפעלים שונים, בצירוף אישור מבית החולים, ולקבל מתנות של חיתולים, מזון לתינוקות, ביגוד, ועוד. האם הנהגה זו ראויה או שלא? בתשובה לשאלה זו, הביא שם בשם הרב יצחק זילברשטיין שאמנם לפי הטעם של סייג חנופה ושלא יוכל להוכיח הנותן, אין מקום לחשוש במתנות ממפעלים וחברות. אולם אם טעם החשש הוא משום סייג לחמדה או משום מידת הבטחון, יש להחמיר ולא לקבל מתנות אף ממפעלים וחברות.

בהקשר זה יש לציין שבספר ‘רבי יעקב’ (תולדות הרב יעקב קמנצקי זצ”ל) מובא שהמליץ רבי יעקב לאברך שלא ישתמש בתלושים שמעניקה לשכת הסעד בארה”ב, אלא יעבוד זמן קצר לפרנסתו (בבדיקת מזוזות), ויהנה מיגיע כפיו. רבי יעקב נימק את עצתו בדברי הפסוק “שונא מתנות יחיה”, ופירש שאם אדם יתרגל להחזיק ברשותו דברים שאינם שלו, יבוא לבסוף לעבור על איסור גזל (ראה לעיל בשם רש”י בביאור לפסוק במשלי).

• קבלת מתנות מאינם-יהודים: בספר ‘אורחות מתנה’ (סימן יד) כתב שהטעם שכתב הסמ”ע, לפיו אין לקבל מתנות כדי שיוכל להוכיח את הנותן, אינו שייך בגוי שאין לגביו מצוה להוכיחו. כך אם האיסור הוא סייג למידת החמדה, מאחר שאיסור חמדה נאמר רק “בבית רעך” ולא באינו-יהודי, ייתכן שאין מקום להחמיר – אם כי יש לומר שכוונת הסמ”ע למידת החמדה, ולא לאיסור חמדה, ואם כן לא יהיה חילוק בין יהודי לבין גוי.

בוודאי שלפי טעם הראשונים שהאיסור הוא משום סייג לגזל או משום מידת הבטחון, ודאי שיש להחמיר שלא לקבל מתנות גם מגוי.

יש לציין שבפירוש הריב”א על התורה (בראשית יב, יג) עמד על פירוש רש”י, שביאר בדברי אברהם לשרה “למען ייטב בעבורך”: “יתנו לי מתנות” – והרי שונא מתנות יחיה. על כך תירץ: “ומה שכתוב ‘שונא מתנות יחיה’, היינו במתנה של ישראל” (וראה גם בפירוש הרע”ב על התורה, שם).

אופנים שמותר וראוי לקבל מתנות

מדברי הפוסקים נראה שלא מדובר באיסור של קבלת מתנות, אלא במידת חסידות, כלשון הרמב”ם (הלכות זכייה ומתנה, פרק יב, הלכה יז) “הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה לא יקבלו מתנה מאדם, אלא בוטחים בה’ ברוך הוא ולא בנדיבים, הרי נאמר ושונא מתנות יחיה”. עוד כתב הרמב”ם (הלכות תלמוד תורה, פרק ג, הלכה יא): “מעלה גדולה היא למי שמתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא”. כך עולה גם מלשון ה’טור’ וה’שולחן ערוך’ (סימן רמט, סעיף ה).

כיון שמדובר בעניין שיסודו מידת חסידות, ברור שיש נסיבות המצדיקות קבלת מתנות.

דוגמה לדבר מצאנו בשו”ת חיים שאל (לחיד”א, ח”א, סימן עד, אות מב), שנשאל אודות מי שהיה צריך למכור ספר תורה בשביל לשאת אשה (שהוא אחד הדברים שמותר למכור ספר תורה עבורם), אך הוצע לו על-ידי עשיר אחד שלא ימכור את הספר, ובמקום זאת יתרום לו את הוצאות החתונה. הלה לא רצה לקבל את המתנה, מפני מידת “שונא מתנות יחיה”. על זאת השיב החיד”א שבודאי עליו לקבל את המתנה, ולהימנע מלמכור ספר תורה, כי שנאת המתנות היא “זהירות בעלמא בדור הזה, ורובא דרובא ידם פשוטה לקבל מתנות בשמחה”.

החיד”א מזכיר ששנאת המתנות היא מידת חסידות “בדור הזה”, אך לכאורה כך הוא בכל הדורות, כמו שביאר בשו”ת שבט הלוי (ח”ו, סימן רכט), ופסק שלכן אין להקפיד על מה שבנים מקבלים מתנות מההורים, כיון שאין מקפידים בכך, והוסיף שבודאי אין לחשוש במקום שיש בכך קצת מצוה (כגון קירוב הלבבות).

בשו”ת תשובות והנהגות (ח”ג, סימן תד) הביא שפעם אירע שנשלחו מתנות לאחר שבעת ימי המשתה של בנו של הרב יצחק זאב סולובייצ’יק (הרב מבריסק). לפי המסופר, הרב מבריסק סירב לקבל את המתנות, בטענה שכל שבעת ימי המשתה מדובר בסבלונות לחתן, ואילו כעת “שונא מתנות יחיה”! [וראה עוד, שם, מה שביאר בשו”ת תשובות והנהגות את המקור לשליחת מתנות לכבוד החתונה.]

מקום שבודאי אין חשש מלקבל מתנות הוא כשנתינת המתנה טובה היא לנותן, כגון באדם מכובד שהסכמתו לקבל מתנה מכבדת את הנותן. כך נאמר על רבי זירא (חולין מד, ב) שלא היה מקבל מתנות מבית ריש גלותא, אבל כן היה מתארח שם, “אמר אתייקרו הוא דמתייקרו בי” [=אמר: כבוד הוא שמתכבדים בי].

אברהם אבינו

בסירובו לקבל את מתנת מלך סדום אמר אברהם אבינו (בראשית יד, כג): “אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך, ולא תאמר אני העשרתי את אברם”. הטיעון “ולא תאמר אני העשרתי את אברם” מתאים למה שכתבו המפרשים שקבלת מתנות מהווה פגם במידת הבטחון בהקב”ה, כמו שביאר רש”י: “שהקב”ה הבטיחני לעשרני, שנאמר ואברכך”.

ב’גור אריה’ (בראשית יב, יג) ביאר שמתנות מלך סדום לא היו בכלל ברכת ה’ “ואברכך”, ואילו מתנות פרעה ואבימלך נכללים בברכת ה’, ולכן לא היה בהם פגם של “ושונא מתנות יחיה” – וביאר שמתנות מלך סדום ניתנו על כך שניצל, ולא בדעת שלמה, ואילו מתנות פרעה ואבימלך ניתנו מדעת שלמה.

בדרך אחרת, ייתכן שמתנות פרעה ואבימלך ניתנו כתמורה מסוימת על שרה, ולכן אין בהם פגם של “שונא מתנות”, כי כך היה דרך העולם, והוא בכלל “ואברכך”. מנגד, מתנות מלכי-צדק היו מחוץ לדרך העולם, ולכן הם מוגדרים כמתנת בני אדם, שעליהם נאמר “ושונא מתנות יחיה”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים