החובה להאריך חיים: בכל מצב?

הרב יהושע פפר
י"א חשון ה'תשע"ז

הגדרת הגוסס

על דרך הקדמה לנושא, חשוב לתת הגדרה בסיסית למצב ההלכתי של “גוסס”.

החווי של להיות גוסס – להיות קרוב מאד למוות – נקראת גסיסה. לפי דין תורה, רוב מכריע של גוססים מתים תוך ע”ב שעות (עי’ שו”ת אגרות משה, חו”מ ח”ב, סימן עה; עי’ גם רא”ש, מו”ק פרק ג, סימן צז). לכן, כשאדם רואה את קרוב משפחתו (מדרגה ראשונה) במצב של גסיסה, ולאחר מכן מאבד את הקשר אתו במשך ע”ב שעות, ניתן להניח שהוא נפטר מן העולם, וחייב קרוב המשפחה לנהוג מנהגי אבלות (שו”ע, יו”ד שלט, ב).

הלכה דומה נאמר בנוגע לאשה שבעלה היה במצב של גסיסה. למרות שאין להשיא אשה ללא עדות שבעלה מת, בהעדר ראיות אחרות יש פוסקים המתירים להסתמך על עדות שבעלה היה במצב של גסיסה כדי להשיאה לאיש (בתנאי שעברו ע”ב שעות; עי’ בית שמואל, אה”ע יז ס”ק יח ו-צד; אך ראה הערות ה’דגול מרבבה’).

הרמ”א מזכיר כמה סימנים הקובעים שאדם נחשב גוסס, אך רוב הפוסקים אינם מצריכים דווקא סימנים אלו, אלא סומכים על ידע רפואי ועל הניסיון של מי שפוגש את המוות באורח תדיר (שו”ת אגרות משה, שם).

הלכותיו של גוסס

בנוגע לרוב רובם של דינו תורה, גוסס נחשב כאדם חי בדיוק כמו אדם רגיל; העונש על הריגת גוסס שווה לעונשו של רוצח דעלמא, ואין ביניהם כלום (שולחן ערוך, יו”ד שלט, א; עי’ רמב”ם, הלכות אבל ד, ה).

ב’מנחת חינוך’ (מצוה לד) מדגיש את הנקודה בלשונו הזהב: “אף אם יבוא אליהו ויאמר שלא היה לו חיים אלא שעה או רגע, מ”מ התורה לא חילקה בין הורג ילד שיש לו לחיות כמה שנים ובין הורג זקן בן מאה, בכל ענין שהורג חי חייב, הכא נמי אף דהוא עומד למיתה, מ”מ מחמת הרגע שיש לו עוד שיחיה על זה חייב, וגוסס כחי לכל דבר”.

אולם, ישנם שתי הלכות שמבדילות את הגוסס משאר בני אדם. האחת היא שאסור לטלטל את הגוסס, מפני החשש שכל תזוזה עשויה לגרום למיתתו (יו”ד שלט, א וש”ך שם). הגוסס דומה לשלהבת שכמעט עבר זמנה; אם שמים עליה אצבע, היא מיד תיכבה.

הלכה שנייה, המובאת על-ידי הרמ”א (ע”פ ספר חסידים תשכג) היא שמותר להסיר דבר המונע את מיתת הגוסס: “אבל אם יש שם דבר שגורם עכוב יציאת הנפש, כגון שיש סמוך לאותו בית קול דופק כגון חוטב עצים או שיש מלח על לשונו ואלו מעכבים יציאת הנפש, מותר להסירו משם, דאין בזה מעשה כלל, אלא שמסיר המונע”.

הארכת חיי גוסס

ההלכה השנייה המובאת לעיל מעוררת לכאורה תמיהה. עד כמה שהגוסס שווה לכל אדם חי, כפי שנאמר למעלה, איך ולמה מותר להסיר דבר המונע ממנו למות? כיון שמדובר על אדם חי, הרי שחובה עלינו להצילו ולהאריך חייו, ואיך אפוא מותר לקצר את חייו על-ידי שמסירים דבר שמונע את מיתתו?

ואמנם, פוסקים רבים מדגישים שיש חובה להאריך את חייו של גוסס, על דרך החובה להאריך את חייו של כל אדם (עי’ שו”ת שבות יעקב ח”א, סימן יג; גליות מהרש”א, יו”ד שלט, א; שו”ת ציץ אליעזר ח”ח, רמת רחל כח; נשמת אברהם, או”ח שכט, ד). כל זמן שהגוסס אינו מת, הרי שהוא חי לכל דבר ועניין, וחייב רופא לתת לו טיפול הולם במידה האפשרית, גם אם סיכויי ההחלמה הינם קטנים (ראה גם להלן בעניין זה).

המקור להוראה כללית זו היא שלא מצאנו שום מקור תלמודי המורה על כך שהחובה להאריך ימיו של חולה לא נאמרה בגוסס. היעדרות מקור לכך משמעה שיש חובה להציל, שכן אילו לא הייתה חובה הגמרא הייתה צריכה לציין זאת, ולמנוע חילול שבת במקרים של טיפול רפואי בשבת. כיון שהגמרא אינה מבינה בין גוסס לבין אחרים, ברור אפוא שהחובה להציל חיים מתייחסת אפילו לגוסס. במקרה אחד בגמרא (יומא פה, א) אכן נראה שיש הוראה מפורשת להעניק טיפול רפואי לגוסס בשבת (עי’ שולחן ערוך, או”ח שכט, ד).

לאור עקרונות אלו, דברי הרמ”א הנ”ל צריכים ביאור: איך ייתכן שמותר להסיר את מקור הקול המאריך את חייו של גוסס? אפשרות אחת היא לפרש את דברי הרמ”א כמתייחסים דווקא לשלבים האחרונים של תקופת הגסיסה, כשהנשמה כבר על סף היציאה מן הגוף (עי’ שו”ת ציץ אליעזר, חי”ג, סימן פט, אות יד). בתקופה קצרה זו עובר החולה סבל רב, ודווקא אז מותר להסיר את המניעה למיתתו.

הרב משה פיינשטיין (שו”ת אגרות משה, יו”ד ח”ב, סימן קעד; עי’ גם שו”ת בית שמואל סימן נט) כותב על דרך זו שהרגע של יציאת הנשמה גורם לחולה כאב אינטנסיבי – גם אם רופאים אינם יכולים לזהותו (ייתכן שהכאב הוא בהמותו מטפיזי). בשל כאב מיוחד זה, מותר להסיר את המניעים למיתתו של הגוסס (אבל אסור לנקוט באמצעים שימהרו את מיתתו בצורה אקטיבית – ראה להלן).

אפשרות אחרת היא שאותם עניינים המוזכרים ברמ”א אינם נחשבים כגורמים ממשיים וקונקרטיים למניעת מיתת החולה, אלא כעניין סגולי. כיון שאין לאותם עניין פשר רפואי, מותר להסירם, ואין ללמוד משם לעניינים רפואיים קונקרטיים (כך שמעתי מהרב אשר וייס שליט”א).

קירוב מיתתו של חולה סובל

מהי ההלכה במקרה שאדם חי מבקש למות בגלל שהוא חווה סבל נורא?

גם במקום שהאדם מוגדר כגוסס, אסור בהחלט לרופא או לכל אדם לעשות שום צעד של קיצור חיי אדם. החיים והמוות ביד ה’ הם, ואין לאדם רשות להיכנס לתמונה – אפילו במצבים של סבל קשה (בנוגע למי שנטל את חיי עצמו מתוך מצב כזה, ראה במאמר של פרשת נח).

על-כן פסק הרב משה פיישנטיין (שו”ת אגרות משה, יו”ד ח”ב, סימן קעד) שלעשות כל מעשה הממהר את מיתת החולה אסור בהחלט, גם במקום שהגוסס סובל – ומי שעושה כן נחשב לרוצח, עובר על איסור “לא תרצח”, ומתחייב בנפשו. גם ב’ערוך השולחן’ (יו”ד שלט, א) מדגיש שהוראה זו נאמרה אפילו בגוסס, ואפילו במקום סבל קשה, שכן העולם וכל אשר בו שייכים להקב”ה, וכך רצונו. על דרך זו כתב ב’חכמת אדם’ (קנא, יד).

כראיה לעמדה זו, מביאים הפוסקים (עי’ שו”ת חתם סופר, יו”ד שכו) את דברי הגמרא (עבודה זרה יח, א) המספרים את סיפור הריגת רבי חנינא בן תרדיון, שנשרף על המוקד על-ידי הרומאים. תלמידי רבי חנינא הפצירו בו למהר את מיתתו על-ידי שיפתח את פיו, כך שהלהבות הסובבות ישרפו את גופו מבפנים. על כך השיב ר’ חנינא: “מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו”.

הימנעות מטיפול מציל-חיים

שאלה יותר עדינה עולה במקרה של חולה הסובל סבל רב, ומבקש שלא יאריכו רופאים את חייו על-ידי טיפולים רפואיים. האם מותר לעשות כרצונו ולהימנע מטיפול, או שמא יש לבצע בו טיפול רפואי אפילו בעל כורחו?

כמה פוסקים קובעים במקרים אלו שאין חובה להציל את חיי הסובל על-ידי טיפולים רפואיים, ומותר להימנע מלהעניק טיפול. הלכה זו נפסקה על-ידי הרב משה פיינשטיין (חו”מ ח”ב, סימן עג), שקבע שכאשר אין אפשרות להקל על סבלו של הפציינט, אין חובה להאריך את חיי הסבר על-ידי תרופות או מכונות. הוא חוזר על העיקרון בשני מקומות נוספים (שם, סימן עב, אותיות א-ב; שם, סימן עה, אות א).

חשוב להדגיש שהרב פיינשטיין מתייחס דווקא למקרים של חולה סופני, ולא על מקרה שבו יש אפשרות של החלמה. במקום אחד הוא מבהיר שאין אנו מחייבים חולה – אפילו חולה שאינו סופני – לעבור טיפול הכרוך בסיכון מסוים כדי להצילו ממצב שיש בו סיכון משמעותי. אולם, במצב שהחולה בוודאי ימות בלי טיפול, ואין בטיפול סכנה, משמע שחובה להעניק לחולה את הטיפול אפילו נגד רצונו.

כך גם פוסק הרב שלמה זלמן אוירבך (מנחת שלמה ח”א, סימן צא, אות כד), כשהוא קובע שהין לכפות על חולה סובל טיפול רפואי שאינו מעוניין בו. למרות שהיינו מחללים את השבת כדי להציל את חייו, עדיין אין לבצע טיפול נגד רצונו של החולה. כך מורה הרב אויברך בנוגע למי שצריך לעבור ניתוח כריתה, אך תוך הדגשה שבאותו מקרה הרופאים לא היו בטוחים שהניתוח אכן יצליח להציל את חיי המטופל.

למרות הוראות אלו, מוסיף הרב אויברך שיש לעשות השתדלות לשכנע את החולה כן לעבור את הטיפול, שכן “יפה שעה אחת בתורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא”. אולם, במקום שהחולה היה בלאו-הכי מת, ושומרים אותו בחיים (תוך סבל) רק כדי לשמר את אבריו לצרכי השתלות, קובע הרב משה פיינשטיין שאסור להאריך חיי סבל, ויש להימנע מטיפולים מאריכים חיים.

הרב יעקב ישראל קנייבסקי (ה’סטייפלר) קובע הוראה דומה באגרותיו (קצ):

“בעיקר היסוד דכל מה שאפשר להאריך חיי החולה (אפי’ אינו אלא לחיי שעה) צריכים לעשות – אמת שגם אני שמעתי בילדותי מימרא כזו, ולא ידעתו אם זהו מבר סמכא הוא, אבל בעיני דבר זה צע”ג, דביו”ד סי’ של”ט מבואר דמותר להסיר דבר המונע פטירת החולה (כשעי”ז המונע יסוריו רבים), ורק מעשה בגופו אסור לעשות. וא”כ להיות שב ואל תעשה לכאו’ (במקום שעי”ז יתוספו לו יסורים) לא מצאתי איסור, ואדרבא יש ללמוד למנוע מזה – עיין בבית לחם יאודה ביו”ד שם ד”ה מכח שאומרים, שאין לתת מלח להאריך הגסיסה (ואולי גוסס שאני). אבל לכאורה כל שאינו אלא לחיי שעה ואין בו הצלה ממש דמי לנדון הגוסס שהרי הגוסס הוא כחי לכל דבריו, וכ”ז צע”ג”.

בוודאי מדובר על חולה שסובל, שכן בחולה שאינו סובל החובה להעניק טיפול היא חובה אבסולוטית, אפילו נגד רצונו של החולה.

יש לציין שפוסקים אחדים חלקו על הקביעה נ”ל, וקבעו שבכל מקום יש לטפל ולהאריך חיים במידה האפשרית, גם נגד רצונו של החולה (עי’ שו”ת ציץ אליעזר ח”ה, רמת רחל כח; ח”ט, סימן מז; חי”ג, סי’ פז-פט; חי”ד, סימן פ-פב; חי”ח, סימן סב).

מיתת רבי

נאמר בנדרים (מ ע”א): “וכל שאין מבקר את החולה – מבקש עליו רחמים שימות, שימות ס”ד? אלא, כל שאין מבקר חולה – אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות”.

על כן מבאר הר”ן: “אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות – נראה בעיני דה”ק: פעמים שצריך לבקש רחמים על החולה שימות, כגון שמצטער החולה בחליו הרבה, ואי אפשר לו שיחיה”.

הלכה זו לומד הר”ן מסיפור מיתתו של רבי (ר’ יהודה הנשיא), שמתבאר בסוף מסכת כתובות (קד, א). מבואר שם איך שרבי חלה, והייתה אמתו של רבי מתפללת, ביחד עם רבני בית המדרש, שיחיה ולא ימות. לאחר מכן ראתה האמה את רבי מצטער מאד בחילו, והתחילה להתפלל שימות ולא יחיה: “יהי רצון שיכופו העליונים את התחתונים”. תפילתה לא התקבלה, כיון שרבנן המשיכו להתפלל שיחיה, וכדי להפסיקם מתפילתם זרקה כד מראש הגג. כיון שהפסיקו להתפלל, מיד מת רבי.

עולה אפוא שבחולה סופני, שכל חיי השעה שלו הם בצער וכאב רב, מותר להתפלל עליו שימות. כן פסק ב’ערוך השולחן’ (יו”ד סי’ שלה ס”ג): “דלפעמים יש לבקש רחמים שימות כגון שיש לו יסורים הרבה בחליו ואי אפשר לו שיחיה כמעשה דרבי פ’ הנושא” וכך כתבו בשו”ת אגרות משה ובשו”ת מנחת שלמה הנ”ל.

גם כאן חולק הרב אליעזר ולדנברג (שו”ת ציץ אליעזר ח”ה, רמת רחל סי’ ה), וכותב שאין להתפלל על שום חולה שימות: “דברים אלה של הר”ן והיוצא מהן להלכה, לא הובאו לא בטור ונושאי כליו ולא בשו”ע ונושאי כליו, וכפי הנראה דחוהו מהלכה מכיון שזה פירוש מחודש ויוצאת ממנו גם הלכה מחודשת, והוא דבר שלא פירשוהו אף אחד מן הראשונים בלעדו בסוגית הגמ’ בנדרים שם”. בנוסף, כותב ה’ציץ אליעזר’ שהרי חכמים לא הסכימו לדרכה של שפחת רבי, ואם כן למה לנו ללכת אחר הנהגתה, ולא אחר דרכם של חכמים.

במקום אחר (ח”ט, סימן מז) כותב ה’ציץ אליעזר’ בחריפות יתרה, וקובע ש”גם מהמציאות החיה אנו רואים לא פעם בעליל שחולה כזה רגע בתקוף עליו היסורים ל”ע מחלה נפשו למות, וכעבור זמן מה והיסורים מרפים ממנו במקצת מתהפך כחומר חותם ומביע רצון לחיים, מהרהר בתשובה וכדומה ועונה אמן לקראת מברכיו לרפואה שלימה, וא”כ איך נוכל לשים בנפשנו להתפלל עליו שימות”.

גם מדברי הרב פיינשטיין עולה שקשה למצוא כיום היתר להתפלל על חולה שימות, כי מבאר (חו”מ ח”ב, סימן עד, אות ד) שדברי הגמ’ בעניין מיתת רבי מתייחס לגדולי הדור, וכשראתה אמתו של רבי שתפילת חכמים לא התקבלה, ידעה שהגיע זמנו למות, ושיש להתפלל על מיתתו. כיום, כשתמו אנשי אמנה (ואין לנו אינדיקציה מכך שתפילתם לא נתקבלה), אין אפוא להתפלל על מיתת חולה.

עוד נקודה הראויה להזכיר מעלה הגר”ח פלאג’י בספר חקקי לב (ח”א יו”ד סי’ נ), שם מסיק שהחולה עצמו מותר לו לבקש על עצמו שימות, אבל קרוביו לא יתפללו עליו שימות – אפילו הם צדיקים – שמא מתכוונים אף להנאתם. כלומר, כל מי שנוגע בדבר אין לו להתפלל על חולה שימות.

הרב פיינשטיין לומד מדברי הר”ן (שלפעמים יש להתפלל על חולה שימות) שכמו כן אפשר להימנע, במקום סבל רב (ובחולה שבוודאי ימות) מטיפול רפואי. בשו”ת מנחת שלמה (שם) מחלק בין הנידונים: “ועוד יותר מזה נלענ”ד שאפילו אם החולה מצטער הרבה באופן כזה שמצד ההלכה מצוה לבקש עליו שימות, וכמו”ש הר”ן בנדרים דף מ’ ע”א והובא גם בפוסקים, מ”מ גם באותה שעה שמבקש ומתפלל לד’ שהחולה ימות, ג”כ חייב הוא להתעסק בהצלתו ולחלל עליו את השבת אפילו כמה פעמים”. גם במקום שמתפלל על החולה שימות, עדיין ייתכן שחייב לעשות כל מעשה להצילו.

מקור נוסף המובא לעניין מניעת טיפול מובא על-ידי הפוסקים מסוף המעשה של מיתת רבי חנינא בן תרדיון: “אמר לו קלצטונירי [חייל רומאי]: רבי אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך, אתה מביאני לחיי העולם הבא? אמר לו: הן! השבע לי. נשבע לו. מיד הרבה בשלהבת, ונטל ספוגין של צמר מעל לבו. יצאה נשמתו במהרה. אף הוא קפץ ונפל לתוך האור. יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון וקלצטוריני מזומנין הן לחיי העולם הבא”.

סיכום

לסיום, חשוב להדגיש את החשיבות של הנסיבות הפרטיות של כל מקרה ומקרה. לעתים קרובות צריכים קרובי משפחה להחליט החלטות קשות וגורליות בין אופציות שונות של טיפול ואי-טיפול בקרוביהם. הרב משה פיינשטיין (סימן עה) קובע שההחלטה אכן צריכה להיות מסורה לקרובי המשפחה, בפרט במקום שהרופא אינו יהודי ירא שמים.

אמנם ניסינו למצוא מסגרת הלכתית שבתוכה ניתן להגיע להחלטות אלו, חשוב להדגיש את מקומו של הפציינט האינדיווידואלי ומשפחה בהגעה להחלטה הנכונה עבורם. עבור אנשים מסוימים רגע נוסף של חיים שווה את כל הסבל שבעולם; עבור אחרים חיי צער פשוט אינם חיים. הרבה תלוי אפוא בנסיבות האישיות.

לסיכום:

  • חיוב גמור לטפל בחולה שיש רפואה לחוליו, ומעניקים לו טיפול אפילו בעל כורחו.
  • עבור חולה שאין רפואה לחוליו, והוא שרוי בצער וסבל רב וקרוב למיתה, רבים הורו שמותר להימנע מטיפולים מאריכים חיים.
  • הוראה זו נאמרה דווקא בנוגע לטיפולים רפואיים על-ידי תרופות או מכונות, ולא בנוגע לפונקציות טבעיות של אכילה ושתייה: חובה לתת לחולה לאכול ולשתות, אפילו נגד רצונו.
  • יש פוסקים שהתירו להתפלל, במצבים חריגים וקשים, על חולה שימות; כמה פוסקים הורו שלעולם אין לעשות כן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים