הסנדק: הלכות ועקרונות הסנדקאות

בפרשת לך לך אנו קוראים את הציווי הראשון של הקב"ה המכוון דווקא לעם ישראל – מצוות ברית מילה שניתנה לאברהם אבינו, ונוהגת כמובן על היום. המשמעות העמוקה שבמצוות ברית מילה גלומה במילה "ברית" – הברית הנצחית שבין הקב"ה לבין עם ישראל משתקפת על בשרנו בברית המילה.

המרכזיות של מצוות ברית מילה מקבלת ביטוי גם בנוכחות ההלכתית. סימן שלם של השולחן ערוך מוקדש להבהרת העיקרון שמצוות ברית מילה היא החשובה שבמצוות עשה. בדרך כלל סימני השולחן ערוך מחולקים לסעיפים, אך כאן כולל הסימן (יורה דעה סימן רס) סעיף אחד בלבד: "מצות עשה לאב למול את בנו. וגדולה מצוה זו משאר מצות עשה."

מובן אפוא שגם יהודים שאינם שומרי תורה ומצווה באופן כללי, אך עדיין מזדהים כיהודים, ממשיכים להקפיד באחוזים גדולים מאד על ברית (בישראל האחוזים שואפים ל-100%). בוודאי, ברית מילה היא המצווה הכי נפוצה; מעבר לכל מצווה אחרת, היא מבטאת את מהות היותנו יהודים, את ליבת תפקידנו הלאומי.

במאמר הנוכחי נתמקד בפרט אחד במעמד ברית המילה – תפקיד ה"סנדק", האוחז את התינוק בשעת הברית. יש אמנם לא מעט כיבודים שמחלק אב היילוד במועד הברית, אך כיבוד הסנדקאות עולה על כולם. כאשר נולד בן זכר, אחת השאלות הראשונות בהן ידונו ההורים היא זהות הסנדק – בדרך כלל אחד הסבים, או דמות חשובה אחרת.

מה המקורות לתפקיד הסנדק בברית? מניין הכלל שיש לכבד אדם רק פעם אחת בסנדקאות לבנים? האם יש לאב להיות סנדק לבנו, ומהו סדר הקדימה בבחירת סנדק לבן? בשאלות אלו, ועוד דינים של סנדקאות, נעסוק בהמשך הדברים.

מקורות הסנדק

אנו מוצאים מקורות למנהג הסנדקאות בכמה מדרשים.

במדרש תהילים (שוכר טוב, סימן לה) מבואר שהקב"ה שימש כסנדק הראשון. כאשר אברהם אבינו היה ירא למול את עצמו, הקב"ה אחזו וסייע לו, ובכך הפך לסנדק של אברהם אבינו.

מקור מוקדם נוסף מופיע בתרגום יהונתן בן עוזיאל, הכותב על הפסוק "גם בני מכיר בן מנשה יולדו על ברכי יוסף", מבאר: בני מכיר בן מנשה כד אתילידו גזרינון יוסף". המפרש מפרש: "רוצה לומר שיוסף היה סנדק, שעל ברכי יוסף היו נימולים".

מקור נוסף הוא מדברי הילקוט שמעוני (פרק כה), שם מבואר על הפסוק "כל עצמותי תאמרנה" שדוד המלך היה מפרט את העבודה הנעשית בכל אבר ואבר של אברי הגוף: "אמר הקב"ה לדוד, מה אתה עושה, אמר לו אני משבחך בכל אברי, בראש אני מניח תפילין, בשערי לא תקיפו, בירכי אני עושה סנדיקוס לילדים בשעת מילה ופריעה".

המקור האחרון, המצוין על-ידי הגר"א (יו"ד רסה, מד), מרמז על המקור המילולי של המילה סנדק, ששורשו (כמבואר בערוך השולחן רכה, לד) במילה היוונית "סינדיקוס", שפירושה "סנדק" (godfather). כמובן שהרעיון ביהדות שונה לחלוטין מהרעיון המקביל בנצרות, אך נראה שגם ביחס לסנדק של ברית המילה נוצר קשר מיוחד בין הסנדק לבין הנימול.

בדרכי משה (יו"ד רסה, יא) הביא מהרי"ל (ריש הלכות מילה סו, א) שכתב "דיפה כח הסנדק מהמוהל לקרות בתורה קודם המוהל, דהסנדק המחזיק הילד על ברכיו הוי כאילו בנה מזבח והעלה עליו קטורת.

סנדק אחד למשפחה

ברמ"א (יו"ד רסה יא) כתב: "נוהגין שלא ליתן שני ילדים לבעל ברית אחד, כדאמרינן גבי קטורת חדשים לקטורת". מקור דבריו מהמהרי"ל, ובמגן אברהם (ס"ק כב) ביאר "שאין כופלין לתת בניו לבעל ברית אחד פעמיים או שלוש, רק לכל בן בורר בעל ברית אחר".

נוהג זה מבוסס על דברי הגמרא (יומא כו, א), לפיהם כהן המקטיר את הקטורת זוכה לסגולת עשירות, ומכאן שהיו נותנים לכהנים את הזכות להקטיר את הקטורת רק פעם אחת בחייהם, כדי לאפשר לכמה שיותר כהנים ליהנות מהסגולה. כיון שגם הסנדקאות נמשלה לקטורת, וממילא יש בה גם סגולת עשירות, יש לחלק את הסגולה בין כמה שיותר אנשים.

בביאור הגר"א (ס"ק מו) תמה על דברי הרמ"א, לעולם לא ראינו סנדק שנתעשר, ואיך נאמר שיש בסנדקאות סגולה לפרנסה? בנוסף לכך הוא מעיר שלפי דברי הרמ"א "מאי טעמא מאדם אחד דוקא, שהרי אחד לא יעשה שתי פעמים סנדק לעולם" – אם רוצים לחלק את הסגולה לכמה שיותר אנשים, הרי שאין לאדם לשמש פעמיים כסנדק גם בתינוקות חלוקים?

יש שפירשו את סגולת העשירות בדרך פחות נוקשה, ולאו דווקא על עושר כספי (שו"ת תשובות והנהגות ח"א, סימן תקפד). בהקשר הזה, כאשר הסטייפלר גאון נשאל על העדר עושרו למרות אינספור כיבודים כסנדק, הוא השיב ש"בן כמו הרב חיים הוא העושר הגדול ביותר בעולם!" אחרים כתבו שייתכן שחטאי הסנדק מבטלים את סגולת העשירות (שו"ת חתם סופר, או"ח קנח), ויש שכתבו שהסגולה תלויה באהבת הסנדק למצוות מילה (חיד"א, פתח עיניים, יומא כו).

בערוך השולחן (שם, סעיף לד) כתב להשקות שהרי בקטורת היה הכהן רשאי להקריב כמה פעמים, אלא שלא נתנו לו כדי לזכות לכולם, "ואם כן כשהאב רוצה למה לא יכול ליתן? הוא ממשיך לשאול מהמציאות בשטח, "דהרי יש מקומות שהרב הוא הסנדק בכל הילדים" – אך לעניין זה הוא מיישב "שהרב בעירו הוא דוגמת הכהן הגדול, שהיה יכול להקריב כמה פעמים שירצה".

בהמשך דבריו כתב הערוך השולחן: "וליבי אומר לי דעיקר הענין הוא מהדברים הנעלמים, דמצינו לרבי יהודה החסיד בצוואותיו שלא ליתן לאחד סנדק לשני בניו אלא אם כן מת אחד מהן" גם הגר"א ציין לדברי ר"י החסיד, לפיהם יסוד המנהג הוא על-פי הסוד. הערוך השולחן מסביר שלמרות זאת, תלו את המנהג במקור גלוי ולא במקור קבלי.

בנודע ביהודה (יורה דעה סימן פו) נשאל באדם שנולד לו בן זכר, ולא מצא סנדק כרצונו, חוץ מאחד שהיה אצלו סנדק באחד מבניו הקודמים, אם מותר לו לכבדו. במענה לכך הוא מבאר שאין טעם במה שנמנעים אנשים מלכבד פעמיים את אותו הסנדק, ואין שום מקום ללמוד הלכה מדימוי הסנדקאות לקטורת. הוא מוסיף לבאר שמדובר ב"כל דברים אלו אין להם שורש ועיקר בגמרא, והכל רק דרך דרש ורמז בלבד ולא לעיכוב ולא למנהג, והרבה אין מדקדקין בזה" (בשו"ת חתם סופר, ח"א או"ח סי' קנח, חלק עליו בתוקף).

נהוג לפעמים שרב מפורסם ישמש בסנדקאות לכמה ילדים בני אותה משפחה – במשפחתו של חבר שלי כל חמישה הבנים זכו לסנדקאות של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל – וכנראה שסומכים על הנודע ביהודה הנ"ל.

בחירת הסנדק

כתב הרמ"א (יורה דעה רסד, א): "ויש לאדם לחזר ולהדר אחר מוהל ובעל ברית היותר טוב וצדיק". מכאן הנוהג של רבים לבקש מראש הישיבה או רב מפורסם אחר לשמש כסנדק במילת בניהם. בקיצור שולחן ערוך (קסג, א) כתוב בפשטות שיש לבחור סנדק שהוא צדיק. במקורות אחרים מוזכר רק שיהיה יהודי טוב (אור זרוע; רקנטי סימן תקצ).

בנוגע לשאלה של מי להעדיף, תלמיד חכם או קרוב משפחה, מעניין לציין את דברי החכם צבי (שו"ת חכם צבי סט, ע) ביחס למעמדו של מוהל.

מדובר היה במקרה של אדם שנפטר לעולמו, והשאיר אחריו את אלמנתו הרה ובן נוסף (גדול) מנישואי נוספים. בעבר, הוא מינה תלמיד חכם מוכר למילת בניו, אך כעת, לאחר פטירתו, ביקש הבן הגדול לשמש כסנדק לאחיו, למרות העדפת האם למוהל המנוסה ומוכר. החכם צבי פוסק שהבן יהיה המוהל, שלקרבת בשר יש קדימה גם על תלמידי חכמים, כפי שחובה לתת צדקה למשפחה לפני אחרים.

באותה מידה, יש להעדיף סנדק שהוא קרוב משפחה (בוודאי סבים) על-פני סנדק שאינו קרוב משפחה, גם אם הוא תלמיד חכם.

בני משפחה כסנדקים

עוד בבחירת הסנדק, כתב בעל לקט יושר (תלמידו של בעל תרומת הדשן): "חייב אדם ליתן לאביו קודם אביו זקנו להיות בעל ברית (סנדק), אבל אם הוא ברצון אביו יוכל ליתן לזקנו. והמנהג ליתן לזקנו, משום שהעולם אומרים מי שהיה בעל ברית לבן נינו, אינו רואה פני גהינום. ומכל מקום שמעתי מהגאון רבי גרשון בס והגאון רבי נחום סאור שליט"א, שבענינים אלו אם הדבר נוגע לשלום בית, שלום בית קודם להכל".

מדבריו למדנו שבאופן עקרוני, יש לאדם להעדיף את עצמו לתפקיד סנדקאות, אלא שאם אינו יכול לשמש בעצמו כסנדק, אזי עליו למנות אחרים. .גם בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד, סימן פו) מבואר שעל האב שאינו משמש כמוהל לפחות להיות סנדק, שבכך הוא משתתף במצווה של מילת בנו.

למשפחות של היום, בוודאי בין האשכנזים, לא נהוג שאב ישמש כסנדק. כאשר האבן אינו משמש כסנדק, יש דיון בין הפוסקים ביחס להעדפה בין קרובי משפחה אחרים, וכמובן שהדבר חשוב הוא שהצדדים השונים ייצאו משם מרוצים. בלקט יושר הנ"ל מבואר שיש לתת את הכבוד ראשית כל לאבי האם.

מבואר מתוך הדברים האמורים שאין המוהל נעשה סנדק. הסיבה לכך היא שיש לברך את הברכות בעמידה, ואילו הסנדק צריך לשבת. סיבה נוספת היא שאין עושים מצוות חבילות חבילות (שו"ת מהר"ם שיק", או"ח סו), וסיבה נוספת (אוצר הברית ג, כד) היא שהמוהל מיוחס למזל של דם, ואילו הסנדק שייך לשלום של מקום המזבח ולאריכות ימים.

 טבילה במקווה ועוד הלכות

יש שנוהגים לטבול במקווה קודם לשימוש בסנדקאות, ומפורש הדבר במהרי"ל שנהג לטבול עצמו, מפני שדומה לכהן המקטיר. בדרכי משה (שם, ס"ק יא) כתב על דברי המהרי"ל שמדובר ב"חומרא בעלמא", "ואין נוהגין כן".

וכתב על זה החיד"א בברכי יוסף (שם אות יח): "ואני אומר דאם הוא נקי וטהור, טוב וישר לטבול ולא יגש למזבח הן בעודנו בבגדים צואים עוד טומאתו בו, וכל שכן אם מתכוין לתקן כי לא טהור הוא. ורבים נהגו במקומותינו דבכל אופן טובלים סמוך למצוה כל האפשר, וכן ראוי לנהוג".

בשו"ת מהר"י ברונא (סי' קפ) כתב שמעלים את הסנדק לתורה בבוקר של הברית, מפני חיבוב מצווה. כבר הזכרנו שלדעת המהרי"ל הסנדק עדיף בכך על המוהל, וכן העתיק ברמ"א (סעיף יא).

על האב, המוהל והסנדק ללבוש בגדים חגיגיים לכבודה של הברית, ואפילו בתוך תשעת הימים יש ללבוש בגדי שבת (רמ"א, אורח חיים תקנא, א). כאשר הברית נופלת בתשעה באב, יש ללבוש עדיין בגדים חגיגיים, אך לא ברמה של בגדי שבת (אורח חיים תקנט, ח).