פרשת לך לך – מילה שלא בזמנה

ה' חשון ה'תשע"ז

בפרשתנו, פרשת לך לך, מופיע ציווי ברית מילה לאברהם ולזרעו (בראשית פרק יז). הרמב”ם מביא את פסוקי פרשת השבוע בתחילת הלכות מילה: “מילה מצות עשה שחייבין עליה כרת, שנאמר ‘וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההוא מעמיה'”.

כפי שנאמר בפרשתנו, וכך גם בפרשת תזריע, זמן הקיום של מצות ברית מילה הוא ביום השמיני ללידתו: “וביום השמיני ימול בשר ערלתו” (ויקרא יב, ג). וכך נפסק ב’שולחן ערוך’ (יורה דעה רסב, א): “אין מלין עד שתנץ החמה ביום השמיני ללידתו, וכל היום כשר למילה”.

אולם, במקרים לא מעטים, אין עושים ברית מילה ביום השמיני, אלא לאחר מכן. במאמר זה נברר בס”ד את דיניה של ברית מילה הנערכת מאוחר – ‘מילה שלא בזמנה’ – והאם שונה היא בגדרי חיוב מצות המילה, מברית מילה בזמנה.

באילו נסיבות ומתי נערכת ברית מילה שלא בזמנה

במקרה של חולי, אין מלים את התינוק עד שיבריא, ומונים שבעה ימים מיום שהבריא עד שמלים אותו, כמו שנאמר בגמרא (יבמות עא, א), ונפסק ב’שולחן ערוך’ (סימן רסב, סעיף ב): “חולה אין מלין אותו עד שיבריא, וממתינים לו מעת שנתרפא מחליו שבעה ימים מעת לעת, ואז מלין אותו”. כדברי הרמב”ם (הלכות מילה, פרק א, הלכה יח): “אין מלין אלא ולד שאין בו שום חולי, שסכנת נפשות דוחה את הכל, ואפשר למול לאחר זמן, ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם”.

ה’שולחן ערוך’ מגדיר את סוגי החולי שבהם צריך להמתין שבעה ימים לאחר תום החולי: “במה דברים אמורים, שחלצתו חמה וכיוצא בו, שהוא חולי שבכל הגוף. אבל אם חלה באחד מאיבריו, כגון שכאבו לו עיניו כאב מועט וכיוצא בזה, ממתינים לו עד שיבריא, ולאחר שיבריא, מלין אותו מיד”.

בשאלה איך לקבוע איזה חולי נקרא “חולי שבכל הגוף”, כתב ב’ערוך השולחן’ (סימן רסג, סעיף ד): “ודע, שראיתי בספרים שנתחברו על דיני מילה שנסתפקו בפרטי מחלות אם דינם כחולי המתפשט בכל הגוף, וצריך המתנה ז’ ימים כמו בתינוק שנפחו ביציו, וכיוצא בזה. ואני תמה על כל הספיקות, דזה פשוט שכל שינוי בהתינוק באיזה אבר שהוא מעכבין המילה, וכשיש ספק אם חולי זה מתפשט בכל הגוף ישאלו לרופא, שהרי אנו סומכין על הרופאים בחילול שבת ולאכול ביום הכפורים וכו’, הלכה ברורה דספק נפשות להקל, וממתינין ז’ ימים מעת לעת משנתרפא, ומה מועיל כשנבאר איזה פרטים בזה, סוף סוף נצטרך לשאול ברופאים”.

לא ניכנס לשאלה של מחלות שונות, וכמובן שיש להתייעץ הן עם רב מוסמך, והן עם רופאים. רבים מן המחלות והמצבים השכיחים נידונו בספר נשמת אברהם.

תינוק שיש לו חום גבוה (לדעת פוסקים רבים, מ-38 מעלות ומעלה), נחשב הדבר לחולי של כל הגוף, ומחכים שבוע ימים אחר ירידת החום. הרב שלמה זלמן אוירבך זצ”ל (הובא ב’נשמת אברהם’, סימן רסב) הורה שחום משלושים ושבע וחצי עד שלושים ושמונה מעלות, דין התינוק כחולה באחד מאבריו, שצריכים רק להמתין עד שיבריא, והוסיף שאם לדעת רופא מומחה אין התינוק חולה כלל, ואין החום של פחות משלושים ושמונה מעלות נחשב כחום אצלו, מותר למולו בזמנו.

דחיית מילה שלא בזמנה

שאלה מרכזית בעניין ברית מילה שלא בזמנה היא אם מותר לדחות את קיום המילה מעבר ליום שבו מתאפשרת המילה (כגון בזמן שהתינוק התרפא), או שמא כיון שנדחתה המילה מזמנה העיקרי של יום השמיני, אפשר לתכנן את הברית לכל מועד רצוי.

בשו”ת נודע ביהודה (תניינא, יו”ד סימן קסו) דן בשאלה של תינוק שמילתו נדחתה עקב סכנת חולי, וכשנתרפא התינוק ביקש האב לדחות את הברית לערב פסח כדי שיאכלו הבכורים בסעודת מצוה, ולא יצטרכו לצום. הנודע ביהודה קובע שגם כאשר הברית אינה מתקיימת ביום השמיני, אין כל היתר לדחותה ליום אחר, אלא מיד כשנתרפא הילד יש למולו באותו היום.

בנוסף על איסור דחיית ברית מילה, מוסיף שם שיש לחשוש שמא ימות התינוק, ונמצא מצוות מילה מתבטלת לגמרי. וגם מעלה שאין היתר לבכורים המתענים לאכול מסעודת מילה שלא בזמנה, ומעבר לכך, קובע שאסור לקיים ברית בערב פסח, שיש לגזור שמא ישהה.

העיקרון שמבסס ה’נודע ביהודה’ הוא שכל יום ויום נחשב זמן המילה (“כל יומא זמנה הוא”), ואסור לדחות את המילה מיום אחד ליום אחר. כך נראה גם מדברי הרמב”ם בתחילת הלכות מילה (פרק א, הלכה ב): “כשיגדיל הוא חייב למול את עצמו, וכל יום ויום שיעבור עליו משיגדיל ולא ימול את עצמו הרי הוא מבטל מצות עשה”.

לדעת הרמב”ם, אין אדם מתחייב בעונש כרת (שנאמר בנוגע למצות מילה) אלא אם ימות ולא ימול את עצמו. לעת הראב”ד (שם), אדם עובר על איסור כרת בכל יום שאינו מל את עצמו.

דין קדימה בשני תינוקות

בספר ‘דבר אברהם’ (ח”א, סימן לג) כתב לחדש שבמילה שלא בזמנה, לא רק שאדם עובר על המצוה בכל יום שאינו מל את בנו, אלא שעובר אדם בכל רגע ורגע. כיון שעבר היום השמיני, שוב אין ציווי על מילה בכל יום ויום, אלא ציווי תמידי בכל רגע ורגע, וחייב להקדים את המילה ככל שאפשר (כלומר, משעת הנץ החמה, שהוא תחילת זמן הקיום [לכתחילה] של מצוות היום). יש שהוסיפו לדייק כן מלשון הרמב”ם בפירוש המשניות (שבת פרק יט, משנה ז): “אחר שעבר היום השמיני למילה לא נפטר מזו המצוה, אבל הוא מצווה ומוכרח למולו תמיד“.

חידוש זה נסוב על נידון האחרונים של שני תינוקות שבאו לפנינו לימול, האחד מילה בזמנה (ברית מילה ביום השמיני) והשני מילה שלא בזמנה – מי מהם נימול קודם?

בפתחי תשובה (יו”ד סימן רסה, ס”ק ט) הביא מתשובת יד אליהו כי “זה שבזמנו קודם, דחביבא מצוה בשעתא”: יש להקדים את מילת יום השמיני, מפני חביבות “מצוה בשעתא”. כך הורה גם בשו”ת ברית אברהם, שמילה בזמנה עדיפה על מילה שלא בזמנה. אך ב’דבר אברהם’ קבע שאדרבה, יש להקדים ולמול את המילה שלא בזמנה, כי התורה קבעה את זמנה של ‘מילה בזמנה’ בכל יום השמיני, ואם רוצים לדחות את המילה לשעה מאוחרת ביום השמיני, איך בכך שום איסור, וכל מה שיש עניין להקדים ולימול הוא מדין “זריזים מקדימים למצוות”. בניגוד לכך, ב’מילה שלא בזמנה’ אין להשהות את המילה כלל, “דמכיון שהגיע לשעה שיכולין למולו, כל שעה ושעה שמאחרו עובר בעשה(וכן ביאר את דברי הרמב”ם “בכל יום ויום”, שהכוונה בכל רגע ורגע).

לכן מסיק שם: “בודאי יש להקדים את המילה שלא בזמנה בכדי שלא יבטל ממצות עשה בשעת האיחור, מה שאין כן זו שבזמנה אם מאחרה איזה שעה אינו עובר בכלום דכל יום השמיני זמנה הוא”. בסוף דבריו מוסיף הוראה כללית: “ולפי זה יש ליזהר במילה שלא בזמנה שלא לאחרה כלל אלא למול מיד שנראה למילה, וכן אני רגיל להזהיר בבוא מעשה לידי, ולא נכון הוא מה שמאחרים את המילה גם שלא בזמנה שלא לשום צורך כי אם בשביל הקרואים עד שיתאספו, וראוי לעורר על זה”.

בהגדת ראשי ישיבת וולוז’ין (עמ’ קסב) הובא בשם הרב חיים מבריסק שהדין של חובת מילה בכל רגע ורגע נאמר רק בנוגע לבן עצמו. בנוגע לאב, אין חובה בכל רגע ורגע, ולכן יש להקדים מילה בזמנה למילה שלא בזמנה. רק אם יגדל הבן, ולא נימול, עובר הבן איסור בכל רגע ורגע שאינו נימול.

סתירה בדברי ה’מגן אברהם’

חידושו של ה’דבר אברהם’ (שחי במאה העשרים, ונפטר בתחילת שנות המלחמה) כבר נאמר בפוסקים קדומים יותר. בשו”ת תשובה מאהבה (ח”א, סימן פה) כתב בתוך דבריו: “מילה שלא בזמנה חמורה ממילה בזמנה, כי מילה בזמנה עכ”פ כל היום זמנה, כל יום השמיני, אלא שזריזין מקדימין מצפרא [=מהבוקר]. מה שאין כן מילה שלא בזמנה, כל שעתא ושעתא זימנא”.

כך ציין שם לדברי ה’מגן אברהם’ (או”ח סי’ רמט ס”ק ה), שכתב שאף שאסור לקבוע סעודת משתה בערב שבת, מותר לערוך בו סעודת ברית, ואפילו שלא בזמנה, מפני שנחשב זמנה קבוע (על-פי הרמ”א, שם סעיף ב): “ומילה אף על פי שעבר זמנה, כגון שהיה חולה בשמיני, מקרי זמנה קבוע, דכל שעתא ושעתא זימני הוא” (ומה שחילק ה’מגן אברהם’ בין מילה לבין פדיון הבן, שמילה בכל עת נחשב זמנה, ואילו פדיון הבן אינו נחשב זמנו לאחר יום השלושים, עי’ מה שביאר בשו”ת להורות נתן, ח”ו, סימן צ).

דברי ה’מגן אברהם’ לכאורה סותרים את דברי עצמו. בהלכות פסח נפסק בשולחן ערוך (סימן תמד, סעיף ז) סדר השבתת חמץ במקום שחייב גם במצות מילה: “ההולך ביום ארבעה עשר לדבר מצוה, כגון למול את בנו או לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, ונזכר שיש לו חמץ בביתו, אם יכול לחזור לביתו ולבער ולחזור למצותו, יחזור ויבער; ואם לאו, יבטלנו בלבו”.

ב’משנה ברורה’ (ס”ק כט) הביא בשם ה’מגן אברהם’ שאם כבר אינו יכול לבטל בלבו, שכבר התחילה שעה ששית, יש לו לחזור לביתו ולבער את החמץ גם אם לא יכול לחזור ולקיים את מצוותו, וביאר: “ומיירי שהוא עדיין בשעה חמישית שיכול לבטל, אבל אי קאי כבר בשעה ששית על כרחך יחזור לבער, שהרי אז אינו ברשותו לבטל. ואף על גב דעל-ידי זה יתבטל מצות מילה, עשה דתשביתו חמיר טפי, שהוא עובר עליה בכל רגע, מה שאין כן במילה ואינך”. מבואר אפוא שאין אדם עובר על מצות מילה בכל רגע, אלא בכל יום.

ב’מחצית השקל’ העיר שדברי ה’מגן אברהם’ סותרים את יסודו הנ”ל בדין מילה שלא בזמנה: “לא הבנתי, הא אפילו במילה שלא בזמנה כל שעתא עובר, וכמו שכתב המג”א”. מכאן היה נראה שמה שכתב ה’מגן אברהם’ ש”כל שעתא ושעתא זימני הוא”, אין כוונתו שאדם עובר על כל רגע ורגע, אלא שהמצוה היא בכל יום, אבל נחשבת למצוה בזמנה בנוגע לעריכת סעודה בשבת. אבל ב’שער הציון’ (ס”ק כד) יישב בדרך אחרת, וביאר שגם במילה שלא בזמנה, בה עובר על המצוה בכל רגע ורגע, הרי שעדיין אפשר לתקן את האיסור בכך שלבסוף ימול את בנו. לעומת זאת, איסור חמץ בפסח אינו ניתן לתיקון כלל.

מתי מקיימים מילה שלא בזמנה

הט”ז הורה (על-פי דברי הבדק הבית בשם הרשב”א) שאין לקיים מילה שלא בזמנה ביום חמישי, מפני שביום השלישי למילה יש צער לנימול, ואין לגרום צער ביום השבת. הט”ז מוסיף (יו”ד רסב, ס”ק ג): “ולפי”ז נראה כל שכן שאין למולו ביום ו’, דאיכא צער טפי, כמו שכתוב בסי’ רסו בשם הרשב”א והרמב”ן”. בחידושי רבי עקיבא איגר תמה מדברי ה’בדק הבית’ עצמו, שכתב: “כתב התשב”ץ בתשובה דתינוק שחלה ונתרפא בה’ בשבת ממתינין לו עד למחר” – כלומר, שמלין אותו ביום ששי, ואיך מסיק הט”ז שכל שכן שאסור למולו ביום ששי.

בתשב”ץ (ח”א, סימן כא, הובאו דבריו בבית יוסף, סימן רסח) הוסיף שאין למול את התינוק (מילה שלא בזמנה) ביום חמישי, מפני שייתכן שיבוא התינוק לידי סכנה בשבת, וייגרם בכך חילול שבת. על דרך זו פסק ב’ברכי יוסף’ (סימן רסב), והוסיף שכמו כן אין למול את הבן ביום ששי, כי כל ג’ ימים לאחר המילה הם בכלל סכנה, ויכול להביא לידי חילול שבת. כך הורה גם ה’בן איש חי’ (שו”ת רב פעלים, ח”ד, סימן כח): “שאין למול מילה שלא בזמנה לא ביום חמישי ולא ביום ששי, וכן המנהג פשוט פה עירנו עד עתה ואין לזוז מזה”.

אך יש סוברים שמותר למול את התינוק ביום ה’, ואין מחמיצין את המצוה. כך כותב הש”ך (סימן רסו, ס”ק יח): “דודאי דאפילו מילה שלא בזמנה שרי ביום ה’, ואפילו הפוסקים דס”ל דיום ג’ דוקא דוחה שבת, אפשר דמודו בזה דמילה שלא בזמנה מותר ביום ה’, וכדהוכחתי מדעת רוב הפוסקים, וכן נראה עיקר”. כך פסק גם ה’מגן אברהם’ (סימן שלא, ס”ק ט): “ול”נ דבזמן הזה שאין רוחצין אותו, ליכא למיחש לזה, דלא שכיח כלל שיחללו עליו שבת וכו’ לכן אין להתרשל בדבר מצוה”.

כצד הנ”ל פסקו עוד פוסקים רבים, כפי שהורה גם ה’משנה ברורה’ (סימן שלא, ס”ק לג), וכך המנהג, כפי שכתב המוהל הנודע הירושלמי יוסל’ה ויסברג בספר אוצר הברית (פרק ט, סימן ו, סעיף כז).

עוד פרטים בעיתוי ברית מילה שלא בזמנה

נחלקו התנאים (יבמות עב, ב) אם ‘מילה שלא בזמנה’, כלומר, מילה שמסיבות שונות נדחתה לאחר היום השמיני, חייבת להתבצע דווקא ביום. להלכה, נפסק ב’שולחן ערוך’ (שם), שגם באופן זה חובה למול ביום: “ואפילו מילה שלא בזמנה אינה אלא ביום”.

ברית מילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת ולא יו”ט (רמב”ם מילה א, ט, ובשו”ע סימן רסב). נחלקו הראשונים בנוגע ליו”ט שני של גלויות: האם ניתן לקיים מילה שלא בזמנה ביו”ט שני, שבו אין איסור מלאכה מן התורה, אלא איסור דרבנן בלבד? דעת ה’שולחן ערוך’ (יו”ד רסו, ח) היא שאין לקיים מילה שלא בזמנה ביו”ט שני, ואילו הש”ך (ס”ק ח) חולק על כך.

בשאלה זו סיכם הנו”ב (או”ח סימן נ) שאין למול ביו”ט שני (כדעת הרא”ש והשו”ע), אך העושה כן (כדעת הש”ך) אין מוחים בידו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים