מעמדו ההלכתי של המאבד עצמו לדעת

הרב יהושע פפר
ה' חשון ה'תשע"ז

איסור מאבד עצמו לדעת

כאמור לעיל, רש”י והרמב”ם לומדים את האיסור מהפסוק בפרשתנו. המקור לכך הוא דרשת הגמרא (ב”ק צא, ב), שם מבקשת הגמרא ללמוד את האיסור של חובל בעצמו מתוך הפסוק, ושוב דומה שאין ללמוד כן מפני שייתכן שהפסוק מדבר על ההורג את עצמו. הדרשה באה בפירוש בדברי המדרש (בראשית רבה לד, יג).

הרמב”ם מוסיף שאמנם מי שהורג את עצמו נחשב לשופך דמים, ועוון שפיכות דמים על ידיו, אך אין האדם מתחייב בזה מיתה בידי אדם – עונשו הוא דווקא מיתה בידי שמים.

לכאורה, יש לתמוה על הרעיון של מיתה בידי אדם למי שהתאבד, וכבר אינו בן החיים. בוודאי שאי אפשר להרוג אדם פעמיים! אלא, כוונת הרמב”ם היא להבחין בין דין הרוצח, לבין דין המתאבד. המתאבד נחשב “שופך דמים”, אבל אינו רוצח, ועוונו אינו נכלל בצו התורה “לא תרצח” (שמות כ, יג): ממה שאסור להרוג אחרים, אין ללמוד שאסור להרוג את עצמו.[1]

אמרה ידועה גורסת ש”המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא”. מקור הדבר הוא לכאורה דברי הרמב”ם בהלכות תשובה (ג, ו), שם נאמר שהשופך דמים אין לו חלק לעולם הבא. כפי שנלמד לעיל, המאבד עצמו לדעת נחשב “שופך דמים”, ומכאן שאף הוא מאבד את חלקו לעולם הבא.

חומרת ההתאבדות

החומרה הרבה והטרגדיה הנוראה של התאבדות מונחת בכך שהמתאבד לוקח את חייו לתוך ידיו, ובכוונה תחילה משליך ומבזבז את המתנה הגדולה והיקרה ביותר שניתנת לאדם.

האיסור על התאבדות הינה תוצאה הכרחית מן העובדה שהאדם נברא על ידי הקב”ה, ושחייו רק הופקדו בידיו על ידי האלוקים. האדם אינו אפוא השליט היחיד על חייו, לעשות בהם כראות עיניו – בניגוד לדעה הליבראלית-מודרנית הגורסת דוגלת בבחירת האדם ובאוטונומיה מלאה.

לעניין זה, מן הראוי להביא את דבריו המפורסמים של הרדב”ז (סנהדרין יח, ו). דבריו אמנם נאמרו בהקשר אחר, אך כוחם יפה גם לעניינו: “לפי שאין נפשו של אדם קניינו אלא קנין הקב”ה, שנאמר: “הנפשות לי הֵנה” (יחזקאל יח, ד)… וכי היכי דאין אדם רשאי להרוג את עצמו, כן אין אדם רשאי להודות על עצמו שעשה עבירה שחייב עליה מיתה, לפי שאין נפשו קניינו” (ראה גם שו”ת אגרות משה, יו”ד ח”ד, סימן נט).

הרמב”ם (רוצח יא, ה) קובע שאפילו מי שמסכן את עצמו לחינם ראוי לעונש: “הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וכל העובר עליהן, ואמר: ‘הריני מסכן בעצמי, ומה לאחרים עלי בכך’ או ‘איני מקפיד על כך’ – מכין אותו מכת מרדות”.

ברי אפוא שמדובר בעבירה גדולה מאד – גדלות המתעמת נוכח העובדה שלא תהיה למתאבד הזדמנות לחזור בתשובה. החיים בהחלט מציבה בפנינו אתגרים, כאלו יותר נעימים, וכאלו פחות. כל מטרת החיים היא לעמוד בפני האתגרים, ולעמוד בניסיון; מי שבורח מן האתגר, מאבד את כל התכלית.

אבלות על מתאבד

בשל חומרתה המיוחד של התאבדות, נקבע בברייתא (אבל רבתי, פרק ב) שאין להתאבל על המתאבד:

“המאבד את עצמו בדעת – אין מתעסקין עמו בכל דבר. רבי ישמעאל אומר: קורין עליו ‘הוי נשלחה, הוי נשלה’. אמר לו רבי עקיבא: הנח לו בסתמו. אל תברכהו ואל תקללהו.

אין קורעין ואין חולצין ואין מספידין עליו, אבל עומדין עליו בשורה, ואומרין עליו ברכת אבלים, מפני שהוא כבוד לחיים. כללו של דבר: כל שהוא לכבוד החיים, הרבים מתעסקין בו; וכל שאינו לכבוד החיים, אין הרבים מתעסקין בו”.

כללים אלו נפסקו להלכה (שולחן ערוך, יו”ד שמה), אך ב’פתחי תשובה’ (ס”ק ב) מביא מגמה של צמצום תחולת הלכה זו בדברי הפוסקים – כפי שכבר עולה מהמשך דברי הברייתא.

במקום שאין אנו יודעים בוודאות שמדובר על התאבדות, וייתכן שמדובר על תאונה, מתאבלים על המת. כך במקום שההתאבדות נבעה מתוך מצב נפשי מעורער, מתאבלים על המת, ואין עליו דין ‘מאבד עצמו לדעת’. ניתן לומר בבירור שרוב ברור של מתאבדים כלול בהגדרה זו.

גם בנוגע למי שמוגדר כ”מאבד עצמו לדעת”, יש לציין שבשו”ת חתם סופר (אה”ע סימן סט) כתב שעל בנו לומר קדיש עליו כרגיל, וכן פסקו פוסקים אחרים (מהר”י אסד, יו”ד שנ; שדה חמד, אבלות קכ). ב’פתח הדביר’ (ח”ג, סימן רפד, אות י) מוסיף שיש לנהוג אף במנהגים של עלייה למפטיר וכדומה.

המניע להתאבדות

סיבה נוספת שבגינה ייתכן שמותר להתאבל על המתאבד היא שאלה המניע. בנוסף על מצב נפשי מעורער, אנשים עשויים להתאבד אף מתוך מצב של קשיים עמוקים או עוני בלתי-נסבל. במקום להתמודד עם הקושי, האדם מתייאש, ו”בורח מן החיים”. האם יש להתאבל על מי שמתאבד מתוך נסיבות קשות מאד?

בשו”ת בשמים ראש (סימן שמה) כותב שיש להתאבל על מי שמתאבד מתוך קשיים נסיבתיים. לדבריו, ההלכה שאין מתאבלים על המתאבד מוגבלת אפוא למצבים חריגים במיוחד, כגון מי שהורג את עצמו כי מאס בחיים מתוך בוז וזלזול (בשו”ת בשמים ראש שם מביא שהיו מקרים כאלה אצל פילוסופים מסוימים).

הוראה זו מובאת אף בשו”ת חיים ביד (סימן קי), וכך צוינה בהגהות רבי עקיבא איגר לשולחן ערוך. המהרש”ם (יו”ד סימן קכג) אף הוא מסכים לדין זה להלכה, ומסביר שאמנם אסור בהחלט להתאבד מתוך קושי המציאות, אך מי שעושה כן נחשב ל”שוגג” כיון שהוא “אומר מותר” (מדמה לעצמו שאין בכך איסור), ולכן יש להתאבל עליו.

אולם, יש פוסקים שחלקו על הוראה זו, כמו שהובא ב’פתחי תשובה’ (שם). בפרט, ה’חתם סופר’ (יו”ד סימן שכו) חלק על דברי ה’בשמים ראש’ בתקיפות, וציין את היות הספר זיוף, שאין דבריו דברי הרא”ש אלא דברי אחר.[2]

התאבדות מתוך תשובה

עוד נושא שדנו בו הפוסקים הוא השאלה של מי שמאבד מתוך חזרה בתשובה.

בשו”ת בית אפרים (סימן עו) כתב שמי שנוטל את נפש עצמו מתוך התייסרות על עוונותיו אינו נקרא חוטא, ומותר להתאבל עליו. בסמ”ק (סימן ג) מביא לכך מעשה מר”י החסיד, וכך כתוב אף בשו”ת ר’ יהודה החסיד, כשהוא מביא מקור ממיתתו של ר’ אליעזר בן דורדיא (עבודה זרה יז, א) שנפטר מתוך צער ויגון על חטאיו.

מנגד, ברור שאפשר לדחות ראיה זו, שכן במקרה של ר’ אלעזר בן דורדיא לא היה שום מעשה קונקרטי של התאבדות, ופטירתו באה לא מתוך מעשה אלא מתוך רב צער וכאב, כך שאין לכאורה להוכיח מכך לעניין מעשה של התאבדות.

בשו”ת שבות יעקב (ח”ב, סימן קי) מביא ראיה אחרת לכך שהמתאבד על חטאיו אינו חוטא, שכך מצאנו בעניין ר’ חייא ב”ר אשי (קידושין פא, ב), שדימה שעבר על עבירה חמורו, וברוב כאבו על כך נכנס לתור תנור בוער (רש”י מבאר שביקש להרוג את עצמו – אך לבסוף התברר שכלל לא חטא). ייתכן שאף שם מדובר במעשה ספונטני מתוך כאב, ולא במעשה התאבדות מחושב, וצ”ע.

מובן מאליו – אך נאמר זאת בכל אופן שאין בהוראות ותקדימים אלו שום הוראת היתר להתאבד, ח”ו, הן על חטאים והן מכל סיבה. אך להלכה, מי התאבד על חטאיו בוודאי שמתאבלים עליו.[3]

התאבדות שאול המלך

רבים (כגון ה’בשרים ראש’ הנ”ל) מביאים את מעשה שאול (שמואל א, לא, ד-ה), שנטל את נפשו כדי שלא ייפול ביד האויב, כמקור לדיני המאבד עצמו לדעת. מעשה שאול אף מוזכר ב’שולחן ערוך’ (סעיף ג): “קטן המאבד עצמו לדעת, חשוב כשלא לדעת. וכן גדול המאבד עצמו לדעת, והוא אנוס כשאול המלך, אין מונעין ממנו כל דבר”.

בפסוק מובא המעשה בזה הלשון( לא, ד): “ויאמר שאול לנשא כליו שלף חרבך ודקרני בה פן יבואו הערלים האלה ודקרני והתעללו בי ולא אבה נשא כליו כי ירא מאד ויקח שאול את החרב ויפל עליה”. חז”ל אינם מבקרים את שאול על מעשה ההתאבדות, ואדרבה, במדרש (ב”ר לד, יג) נכתב להדיה שלא היה בכך איסור. מה הסיבה לכך?

בספר ‘יש של שלמה’ (ב”ק ח, נט) מציע שני טעמים לכך. טעם אחד הוא ששאול היה דואג שמא התעללות הפלישתים במלך ישראל יגרום לחלקים גדולים מתוך העם להתקיף את מחנה האויב בהתקפה חסרת-תקווה. כיון שהייתה סכנה של איבוד נפשות רבות מישראל, היה מותר לשאול ליטול את נפשו כפי שעשה.

הצעה נוספת היא שנפילת מלך ישראל ביד האויב, והתעללות הפלישתים בו, הייתה גורמת לחילול ה’ במימדים גדולים ביותר. כדי שלא יתחלל שם שמים ברבים, נפל שאול על חרבו, ונטל את נפשו. ביאור דומה ניתן על-ידי מפרשים למיתת שמשון, שאף הוא נטל את נפשו תוך גרימת קידוש ה’ גדול.

הסבר שלישי, שנאמר על-ידי ביאור ‘יפה תואר’ למדרש ועל-ידי הרד”ק (שמואל לא, ד) הוא ששאול היה יודע שלא יחמלו עליו פלישתים, ושהוא עתיד למות מיתה משונה בידיהם. כיון שידיעה זו הייתה ברורה לו, היה מותר לו ליטול את נפשו.

התאבדות כדי להציל מחשש המרת דת

ישנם מעשי התאבדות נוספים בהם דנים הפוסקים.

אחד ממעשי ההתאבדות המפורסמים ביותר הוא מעשה מצדה. בספר יוסיפון (מלחמת היהודים 7. 9-8) מסופר על איך חיילי מצדה התאבדו יחדיו, ולא נתנו לעצמם ליפול ביד אויב. בדרך כלל רואה היהדות בלוחמי מצגה גיבורים אך מהבחירה ההלכתית הדבר אינו פשוט, שכן ייתכן שהרומאים לא היו הורגים אותם, והיו מקיימים אותם כעבדים. מעניין לציין שסיפור לוחמי מצדה אינו מוזכר כלל בספרות חז”ל, ומופיע דווקא ביוסיפון וספרי היסטוריה אחרים.

המקרה של לוחמי מצדה מובחן ממקרים של התאבדות על קידוש ה’ כדי שלא לבוא לחטא ולהמרת דת (תוספות, עבודה זרה יז, א, וגיטין נז, ב). נסיבות אלו היו שכיחות למדי בימי הביניים, כאשר יהודים ידעו שאם ייפלו ביד האויב, יכפו עליהם הגויים המרת דת. ישנם מספר סיפורים של התאבדויות המוניות כדי שלא ליפול שבי בנסיבות אלו.[4]

ראו לציין בהקשר זה שגם במקום חשש נפילה בידי שבאים, וגם כשסביר שאלו ינסו להעביר את היהודי על דתו, כתב ה’ים של שלמה’ (ב”ק ח, נט) שאסור לאדם ליטול את נפשו.

הלכה זו מיוסדת על דברי ה’דעת זקנים’ (בראשית ט, ה), אשר הובאו ב’בית יוסף’ (יו”ד קנז) בשם ה’ארחות חיים’. שם מובא דעה שהצדיקה הריגת תינוקות כדי להבטיח שלא ייפלו ביד מי שימיר את דתם בעל-כורחם. בתוך דיון על הנושא, מביא ה’דעת זקנים’ את המעשה הבא:

“ומעשה ברב אחד ששחט הרבה תינוקות בשעת השמד, כי היה ירא שיעבירום על דת, והיה רב אחד עמו והיה כועס עליו ביותר, וקראו רוצח, והוא לא היה חושש. ואמר אותו רב: אם כדברי יהרג אותו רב במיתה משונה – וכן היה, שתפסוהו עכו”ם והיו פושטין עורו ונותנין חול בין העור והבשר. ואחר כך נתבטלה הגזרה, ואם לא שחט אותן התינוקות היו ניצולין”.

 

עדיין יש לנו לדון על דין הצלת אדם מניסיון להתאבדות, וכך על חילול שבת לצורך כך. מעבר לכך, יש לדון בעניין “המתת-חסד” על-ידי רופאים (לעתים לבקשת הפציינטים). בס”ד נדון בנושאים אלו במאמר של שבוע הבא.

 




[1] מנגד, ישנה דרשה בחז”ל (פסיקא רבתי, שמות כד) הגורסת “לא תרצח – לא תתרצח”.

[2] בהקשר שאלה זו, יש לציין לדברי הגמרא בגיטין (נז, ב), שם מבואר שחנה הרגה את עצמה לאחר שראתה את המחזה הקשה מנשוא של רציחת שבעה בניה. ב’עץ יוסף’ (הובא ב’עין יעקב’) הקשה איך מעשה זה הותר לה – אך בפשטות נראה שחנה לא עשתה כן ב’היתר’, אלא כמעשה ספונטני מתוך כאב בלתי-סביל.

[3] יש לקשר את הנידון הנ”ל לדיון בין הראשונים בדין מסירות נפש להינצל מעבירה: לדעת הרמב”ם אין היתר לעשות כן (לבד מג’ עבירות חמורות), ואילו לדעת התוספות רשאי אדם לעשות כן, ומעלה היא. לדעת הרמב”ם, הרי שאם אסור לאדם למסור את נפשו בעד ההצלה מן החטא, ק”ו שכך הדבר בנוגע לעשיית תשובה על החטא; לדעת התוספות, ייתכן (אך אינו מוכרח) שכמו שמותר למסור נפשו על ההצלה מן החטא, כך מותר לעשות כן לצורך תשובה וכפרה.

[4] בגמרא (גיטין נז, ב) מוזכר מקרה שבו ארבע מאות ילדים נפלו בשבתי הרומאי (והתעתדו לפילגשים ולחטא), ובחרו לקפוץ לים ולא ליפול בידי האויב. בתוספות הסבירו שהילדים חששו שמא ייענו, ושמא לא יעמדו בניסיון וימירו את דתם (עי’ שו”ת חיים שאר א, מו).

3 תגובות

  • מאת נתן שרייבר:

    כתבת “בדרך כלל רואה היהדות בלוחמי מצדה גיבורים” – נראה לי שהרב התבלבל בין יהדות לישראליות.
    היהדות לא רואה במתאבד גיבור, ושוללת זאת מכל וכל. אין הוכחה שבמצדה רצו הרומאים להמיר דתם, וההיפך הוא הנכון על פי יוסיפון.
    לא בכדי לא מוזכר ענין מצדה בשום מקום מדברי חז”ל, היות ומעשה זה נחשב למעשה האסור על פי ההלכה.
    הישראליות המתחדשת הייתה זקוקה למיתוסים להתפס בהם, ובין השאר טיפחו את מיתוס מצדה וחינכו דורות על פיו. על פי היהדות לא טוב למות, גם לא בעד ארצנו, ולא אמות כי אחיה, ואספר מעשי יה, ועדיף לחיות כל ימיו בעבדות ולא לאבד עצמו לדעת.

  • מאת אליהו:

    שלום,
    א. ישר כח!
    ב. מה לגבי מה שכתוב שבזמן חורבן הבית כשהחל להשרף קפצו לאש עוד אנשים? האם זה נחשב כהתאבדות?

  • מאת רבני בית ההוראה:

    אינני יודע להשיב, כנראה שהדבר היה אסור אבל לא ניתן לשפוט אנשים בעת צערם, ויחד עם הבעייתיות שבעצם המעשה יש לציינם לשבח על כך שחורבן בית המקדש נגע לליבם בצורה כה משמעותית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים