קטן שקיבל אתרוג ולאחר מכן החליפו בחנות האם יש בעיה עם שאר האתרוגים

רבני בית ההוראה
ל' תשרי ה'תשע"ז

נתעוררנו בשאלה גדולה מעשה בקטן שעבד בחנות של אתרוגים והמוכר קבע עמו שבשכרו יוכל לבחור לעצמו אתרוג לעצמו. אחר כמה ימים החליט להחליפו באחר והמוכר נתן לו רשות לזה והחזיר אתרוגו ולקח לעצמו אתרוג אחר במקומו. מעתה נתעוררה בעיה היאך יכול המוכר להמשיך למכור אתרוגים היות וביניהם מעורב אתרוג שהקטן קנאו מה”ת ע”י דעא”מ ואינו יכול לחזור ולהקנותו להמוכר. ולכ’ יש לכל קונה ס”ס אולי אינו זה האתרוג וגם לדעה ב’ בסי’ תרנ”ח מהני לקטן לחזור ולהקנותו אבל ס”ס זה הוא ספק א’ בגוף וא’ בתערובת ואינו בטל מטעם דבר שבמנין ועוד דרוב לא מהני להשלים חסרון כד’ העונג יו”ט

תשובה:

שלום רב,

אכן שאלה יפה מאד.

הקטן קיבל את האתרוג הראשון וזכה בו מדאורייתא, או משום דעת אחרת מקנה או משום שזכה בו מדין שכירות. (עי’ תוס’ סנהדרין סח,ב ד”ה קטן שיש שכירות לקן מן התורה). ובשעה שבא להחזירו אינו יכול להקנות מה”ת וממילא יש בתערובת של האתרוגים אתרוג אחד שאינו שייך למוכר מדאורייתא. למרות שיתכן שהמוכר נותן את האתרוג החדש לקטן ובתמורה הוא מקבל את האתרוג הראשון (קנין חליפין). אולם קטן אינו קונה בחליפין (עי’ רמב”ם פכ”ט ממכירה ה”י). לכן כפי שכתבתם בשאלה, יש ספק באתרוגים הנמצאים אצל המוכר האם כולם שלו או לא. (המחלוקת שהובאה בסי’ תרנח סעי’ ו’).

אולם הלכה למעשה נראה שאין בעיה וזאת משתי סיבות (גם לדעה הראשונה שהקנאת הקטן בחזרה אינה מועילה).

אמנם זה ברור שדין “לכם” אינו דין של איסורים שהולכים בו אחר הרוב. אלא הוא תולדה של דין הממוני, וקודם עלינו לקבל החלטה מה דין הממון ולאחר מכן יוכרע דין לכם. אולם במקרה כזה לכו”ע הולכים אחר הרוב גם בממון. משום שהסיבה שאין הולכים בממון אחר הרוב הוא רק משום דין המוציא מחבירו עליו הראיה. כמבואר בב”ק מה. וראה בקצוה”ח סי’ רפ שבקרקעות מאחר שין מוחזקות למרות שיש חזקת מרא קמא הולכים אחר הרוב. נמצא שבמקרה זה כל אתרוג הוא יכול לומר שהוא מהרוב, שהרי אין כאן מוחזקות של הקטן שתמנע ללכת אחר הרוב. ומאחר שברור שיש אתרוגים שנשארים אצל המוכר מדוע שלא נלך אחר הרוב?

סיבה נוספת שהממון מוכרע לטובת המוכר, הוא משום שהוא המוחזק וממילא הממון מוכרע שהוא שלו, כמו שאנו אומרים כל גוי שקנה את החמץ רק בענין משיכה שיש ספק אם הוא קנה אבל הוא המוחזק. אלא שזה יהיה תלוי במחלוקת של הנתיבות והחמדת שלמה מדוע אנו מכריעים את הממון לטובת המוחזק (שו”ת חמדת שלמה או”ח סי’ א’ ב’), לדעת החמדת שלמה בעצם זה הכרעה ואם כך גם במקרה זה. (בפרט שיש ספק נוסף וגם יש אומרים שס”ס מכריע גם בממונות כפי שהביא הש”ך בתוקפו כהן) ולדעת הנתיבות הסיבה היא משום יאוש הבעלים שאינו יכול להוציא ממנו. ולדבריו במקרה זה שהספק בעלים הוא הקטן ואין יאוש לקטן, א”כ אין הכרעה שאתרוג שייך למוכר.

ובכל אופן, מאחר שיש לנו שלש ספיקות, ספק בתערובת, ספק אם יכול להקנות, ספק אם המוחזקות של המוכר מכריעה את הספק. גם לדעת הש”ך בתוקפו כהן, לכו”ע בשלש ספיקות אפילו מוציאים ממון. ראה גם בקונטרס הספיקות (כלל ו’) ובזה יתכן שיועיל אפילו אם ספק אחד הוא בתערובת.

3 תגובות

    מרדכי:

    תודה רבה עבור התשובה המהירה אכן אם לדין יש תשובה דמש”כ דבממון כזה הולכין אחר הרוב לא שייך לכאן שהרי מדובר מתערובת וכל תערובת שלא בטלה נידונית כקבוע ואין הולכין בזה אחר הרוב. גם מה שכתב לדון מצד מוחזקות לכאורה לא שייך לכאן דהרי ודאי שבדיני ממונות אין ספק שזה שייך להמוכר ויכול לעשות בו ככל שירצה [כיון דעכ”פ מדרבנן שי תקנת פעוטות] וכל הנידון כאן הוא רק בנוגע למצוה אם נחשב לכם לצאת בה יד”ח חובתו מה”ת.
    מה שהערתם בנוגע לשאלתי אם שתוי אפשר לקרותו לתורה וכתבתם שמה שהוא מנהג לא יפתור הבעיה אדרבא כונתי היתה שלא יעלוהו לתורה היות ואין בזה חובה גמורה וביטול מצוה ע”כ מוטב שלא לקרותו

    רבני בית ההוראה:

    למה לא נלך אחר הרוב. הרי בשעה שהקונים רכשו את האתרוגים עדיין לא היה ידוע השאלה שיש כאן בתערובת אתרוג אחד פסול (אינו לכם). וכבר נפסק בשו”ע שאם נלקח ואח”כ נודע שיש קבוע, אין בזה דין קבוע, אלא הולכים אחר הרוב. וגם אם יהיה בזה ספק אם יש קבוע. עי’ ברשב”א ובריטב”א בקידושין עג שספק קבוע דינו כרוב. ולענין המוחזקות מדוע שלא יועיל הכרעת המוחזקות שלו שייחשב לשלו לגמרי. ואולי זה בדיוק סברת הנודע ביהודה המפורסם (תניינא אבה”ע נד) שקנין לא מהני לדאורייתא (לדעת רבינו ירוחם) רק באופן שעצם הקנין הוא דרבנן. אבל לאחר שהוא קנה והוא מוחזק זה נעשה שלו לגמרי ויכול לקדש בו אשה. ובאמת האחרונים חלקו עליו. וכך גם נראה מהשיטה הראשונה שהביא המחבר שיש בזה בעיה של לכם. טבכל מקרה לדעת הנתיבות שהבעלות במוחזקות נקבע רק בעקבות הייאוש, זה יותר טוב משום שבקטן לא שייך ייאוש.

    יהודה:

    בס”ד
    לכ’ הרבנים שליט”א
    מ”ש להתיר שבשעה שהקונים רכשו את האתרוגים עדיין לא היה ידוע השאלה ודימיתם לדינו של הרשב”א ק”י ס”ה, אינני מסכים ששם לא היתה ידועה הסיבה להסתפק, אבל כאן המוכר ידע המציאות, וכי בגלל שלא היה חכם באותה שעה נאמר שהאיסור לא היה ידוע? למה הדבר דומה, לקצב שידע במקולין בהמה עם נקב בריאה, ד”מ, רק שכח את ההלכה שנקב מטריף, ואחרי שמכר נודעה לו ההלכה, הכי לזה התכוון הרשב”א?
    ומה שדימיתם לדברי הראשונים גבי שתוקי, דספק קבוע הוי כרוב (הריטב”א הגדיר כס”ס), לא הבנתי, שם באמת יש ספק, (אם היה קבוע או פריש) אבל אצלנו הוי חוסר ידיעת ההלכה אם נוהג קבוע, ואולי כיוונתם לדבר אחר
    (איברא אינו פשוט כלל ששייך קבוע בנ”ד, ונלע”ד שתלוי במחלוקת ראשונים מפורשת בפרק גיד הנשה דף צ”ה שהק’ איך חתיכה יבש ביבש בטלה חד בתרי, הרי קבוע, ותי’ הרא”ש הואיל ואין מקום האיסור ידוע אינו קבוע, חוץ מדברים החשובים כו’, והרשב”א שם תי’ הואיל ובטל תו אין איסור ול”ש לדון על קבוע, כלומר שלרשב”א זקוקין לדין ביטול כדי שלא יהיה דין קבוע, ובנ”ד כיון שממון אינו בטל (עי’ סוגיא דביצה ל”ח ממונא לא בטיל) שפיר אמרינן קבוע, אבל לפי הרא”ש יתכן דאזלינן בתר רובא, כיון דלא שייך כאן קבוע כל עיקר)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *