ב"ה
ראובן היה חבר בקהלה ספרדית אחת, שיש לה קהלות בכל קצוי תבל, ובראשם חכם מפורסם שהעמיד הקהילה על מכונה ברוב פאר והדר, והוא מינה מוצי"ם [הנקראים כהיום דיינים בפי כל] בכל המקומות שיש שמה בתי מדרשים של הקהלות שלו, הדיינים נתמנו לפסוק או"ח ויור"ד, לא דיני תורה וחו"מ ואבהע"ז, במשך הזמן אם הי' בקהילה סכסוך ממוני או אישות, הי' מצרפים לראש בי"ד רב מבחוץ הבקי באותה מקצוע [אם חו"מ או אבהע"ז] לאחרונה התחילו הם לעצמם לעשות בי"ד מג' דיינים של קהלתם.
ועכשיו הי' סכסוך בין אחד שלא מבני קהלתם התובע, נגד א' מבני קהלתם הנתבע, והתובע הלך והזמין את הנתבע לדייני הקהלה לדין תורה, הנתבע השיב שרוצה להתדיין בזבל"א וזבל"א וכו'.
א' מהדיינים של הקהילה, המנהל את הבית דין השיב להנבע "שאין לו הזכות להתדיין בזבל"א וזבל"א רק בבי"ד של הקהילה", וטעמו עמו עפי"ש הרמ"א בחו"מ סי' ג' שבמקום שיש דיינים קבועים אין להתדיין בזבל"א, ולדעתו הבי"ד של הקהילה יש לו דין "בית דין קבוע בעיר".
אחר שהנתבע מיאן להתדיין בבי"ד של הקהילה ורק רצה להתדיין בבי"ד של זבל"א וכו', הוציאו המזכיר של הבי"ד דהקהלה בשם הדיינים "כתב סירוב" נגד התובע, והי' להנתבע עי"ז בזיונות ורדיפות מאנשי הקהלה ברבים, כי חשבו שהוא בגדר לא ציית דינא.
ועי"ז הי' הנתבע מוכרח להתדיין בבית דין שלה, דהיינו שחתם שטר בירורין שיתדיין אצל הדיינים של הקהילה ולא בזבל"א.
ועכשיו השאלה, האם הי' הצדק עם הדיין של הקהלה שהכריח את הנתבע להתדיין בפני בי"ד של הקהלה ושלא יוכל להתדיין בזבל"א וזבל"א וכו' או לא.
והשאלה השנית אתמצ"ל שהדיין טעה, האם חתימת שט"ב של הנתבע הי' בטעות או בכפי' ויכול לחזור בו ויש לא הזכות להתדיין בזבל"א גם עתה [אחר שחתם שט"ב].
תשובה:
שלום רב,
אני מתנצל על האיחור במתן התשובה,
לכתחילה היה ראובן רשאי לדון בזבל"א וזבל"א (כמובן, מבלי לחרוג מההגבלות שקבע בעל פנים מאירות והובאו בפתחי תשובה חו"מ סי' יג סק"ג) ולא היה מחויב לדון בפני ביה"ד של הקהילה. אבל, לאחר שקבל קניין וחתם על הסכם בוררות, הרי הוא חייב לדון בפני ביה"ד של הקהילה ואינו יכול להיפטר בטענת אונס.
מקורות:
בשו"ת אגרות משה חו"מ ח"ב סי' ג כתב וז"ל: "והא דכתב הרמ"א דאם דיינים קבועים בעיר לא יכול לומר לא אדון לפניהם אלא בזה בורר היה זה רק בעיירות שבמדינותינו שהיו מתמנים מהעיר שאף הרב האב"ד לבדו נמי היה יכול לכופו מאחר שקבלוהו אבל בנוא יארק ליכא דיינים קבועים שנתמנו מהעיר ובפרט שאיכא עוד אגודות וחבורות של רבנים שליכא אף מינוי מכל הרבנים שבעיר ולכן כשרוצה אחד מהן בזבל"א מוכרחין לילך בזבל"א דוקא."
מאידך בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' שב כתב וז"ל: "הנה אין זמן להאריך וטעמי פשוט חדא דלפי ענ"ד גם בזה"ז איכא בי"ד קבוע דלא כאיזה מחברים שבטלו לגמרי ענין בי"ד קבוע, וכתבתי במק"א דכל אדם השייך לאיזה קהלה בכל הענינים, ובקהלה הזאת איכא בי"ד קבוע, דלדידי' נחשב בי"ד קבוע ואין צריך לדון בזבל"א, וגם אם איכא בעיר בי"ד מצורף מכמה קהלות והם דנים לפי דיני חו"מ ונזהרים בכל הדברים אשר דיינים צריכים להזהר דינם כבי"ד קבוע בעיר."
דברי השבט הלוי אמורים לעניין תובע הרוצה לדון בזבל"א והנתבע מבקש בי"ד קבוע ולא כמו נידון השאלה, אבל לפי הטעמים שכתב נראה שאין הבדל בין אם התובע מבקש זבל"א לבין אם הנתבע מבקש.
לכאורה נראה שהמחלוקת בין האגרות משה לשבט הלוי היא אם בי"ד קבוע אמור להיות נבחר על ידי הקהל, או די בכך שיושבים בקביעות ובני הקהילה רגילים לדון בפניהם. ואם זאת המחלוקת נראה להוכיח – לכאורה – שהצדק עם האגרות משה, ממה שכתב הש"ך בסי' כה ס"ק לב בפשיטות שדייני הקהל נבררו על ידי הקהל שקיבלו אותם עליהם וברירת היא לעניין שרק הם יוכלו לדון (אף אם אין דינם כמומחים דגמירי וסבירי) ולא אחרים. ואם כן פשוט שדברי הרמ"א בסי' ג סוף סעיף א שאם יש בי"ד קבוע חייב לדון בפניהם הוא מטעם שהקהל ביררו אותם שרק הם יכולים לדון ולא אחרים כמותם.
לגבי השאלה שהעלה השואל, נראה שאין ברירת מנהיג הקהילה מועילה כברירת בני הקהילה בעצמם (אף אם המנהיג העמיד אותם לדון בדיני ממונות ולא רק בשאלות איסור והיתר), כיון שיש צורך בשבעה מנהיגים, או לפחות שלושה, ולא במנהיג יחיד וכמו שהביא המשנה ברורה בסי' קנג ס"ק כט בשם הרשב"א שאי אפשר למנות אחד להתעסק בכל צרכי הקהל, אלא שבעה ואחד מועיל אם קיבלו אותו להתעסק בדבר מיוחד.
בשו"ת משנה הלכות ח' יז סי' צג סובר כדעת האגרות משה שדין הרמ"א נאמר רק בדיינים שנבחרו על ידי הקהל ולא שנתמנו בעצמם ויש ציבור המגיע לדון בפניהם. ועם זאת דעתו שאם יש קהילה מאורגנת שהציבור בחר בבית דין מסוים, יכולים לכוף לידון בפניהם. ומסתמך על מה שכתב הסמ"ע בסי' יד סק"י בשם תרומת הדשן ח"ב סי' סה שכל השייכים לבית החיים שלהם שייכים לאותו בית דין. אמנם, באגרות משה הנ"ל כתב שקהילות נפרדות מקשה על מינוי בית דין בנוא יארק ולא להיפך.
וכן לענ"ד שאפילו אם נתמנו הדיינים על ידי רוב בני הקהילה בעצמם, נראה שאין הרוב יכול לכוף את המיעוט ואם לא הייתה קבלה בקניין רשאי כל אחד מהרוב לחזור בו. וזאת משום שאין בני הקהילה נחשב כציבור בפני עצמו לעניין דיינים וכדלהלן והמקור שהביא המשנה הלכות ראיה לדברינו וכפי שנביא להלן, הדבר מוסכם מכל הפוסקים.
ציבור אינו נמדד לפי כמות אלא לפי העניין. עיר של מאה אנשים הרי הם מוגדרים כציבור לרוב הדברים. כמו כן, כל הסנדלרים שבעיר יכולים להיחשב לציבור בפני עצמם לעניין נושאים הקשורים לאומנות זו. וכמו שאמרו בגמ' ב"ב דף ט ע"א לעניין טבחים ונפסק בשו"ע חו"מ סי' רלא סעיף כח. ולכן כל קהילה יכולה להיחשב כציבור לעצמו בנושאים חברתיים קהילתיים הקשורים לקהילה זו. אבל לעניין החובה למנות דיינים, כל בני העיר מחויבים על כך וכולם כציבור אחד לעניין זה.
על פי הלכה יש מעלה שהדיינים לא יהיו מאותה קהילה וכמו שמפורש בשו"ע חו"מ סי' ז סעיף ז "אסור לאדם לדון למי שהוא אוהבו… ואם לא היה מכיר את שום אחד מהם ולא את מעשיו, אין לך דיין צדיק כמוהו". ובפרט כאשר בדרך כלל הדיינים של הקהילה אינם בהכרח הדיינים המומחים ביותר בעיר זו וכל ייחודם הוא שהם שייכים לאותה קהילה. אמנם, יש מעלה מסוימת בדיינים מאותה קהילה, מאחר וכתב סירוב של דייני הקהילה כוחו יפה להכריח את בעלי הדין יותר מאשר כתב סירוב של קהילה אחרת. אבל, עם זאת נראה שאין בכל זה סיבה לחייב כל קהילה להקים בית דין משל עצמם ומשקל מעלה זו אינו עולה על החיסרון שהדיין מכיר את בעלי הדין. ובפרט בארץ ישראל שמעל 90% מפסקי בית דין מאושרים על ידי בתי המשפט וזה עיקר הכוח של בתי דינים. כמו כן, מנהיגי הקהילות יכולים להכריח לציית לפסקי דין של בתי דינים אחרים וכמו שאכן יש בקהילות גדולות של חסידים שאין להם בית דין משל עצמם.
לעניין התקנה מבית החיים מפורש בשו"ת דברי חיים יו"ד ח"א סי' נב, בשו"ת שואל ומשיב תליתאה ח"א סי' רצב ובשו"ת מהרש"ם ח"א סי' קכה שדברי התרומת הדשן לא נאמרו להפריד קהילות אם יהיה להם בית החיים משלהם, אלא להיפך שאף כפרים שסביבות העיר שהם נפרדים במסים ובכל ענייני הקהילה, אם אין להם בית החיים משלהם הרי הם שייכים לעניין בית דין לאותה עיר שהם שייכים לבית החיים שלהם. וביותר מפורש בשו"ת שואל ומשיב קמא ח"ב סי' לג שכתב בפשיטות שלא יעלה על הדעת שקהילות ספרדים ואשכנזים ייחשבו כשתי קהילות לעניין בית דין כיון שיש להם בית החיים בנפרד.
כל זה נראה בפשיטות שאף אם שני בעלי הדין הם מבני קהילה אחת רשאי הנתבע לבחור בבית דין אחר שבעיר ורשאים שני הצדדים לבחור בזבל"א. אבל, בנידון השאלה שאחד מהצדדים מבני קהילה זו והשני מקהילה אחרת, יותר גרוע אם ידונו בפני דייני הקהילה שמכירים צד אחד בלבד. גם לקתה מידת הדין שצד אחד מוגבל לדון בבית דין אחד בלבד וצד השני יהיה חופשי לדון בכל בית דין שירצה. ואינו דומה למקרה ששני בעלי הדין משני עיירות, ששם כל אחד מחויב לדון בבית דין שבעירו כאשר הוא נתבע, לא כן בנידון השאלה שצד אחד מוגבל והשני בלתי מוגבל.
כל זה לעניין לכתחילה, אבל בדיעבד, לאחר שקבל קניין וחתם על הסכם בוררות, הרי הוא חייב לדון בפני ביה"ד של הקהילה ואינו יכול להיפטר בטענת אונס. שהרי אפילו הרחקה דר"ת אינה נחשבת כאונס לעניין גט לדעת רוב הפוסקים. גם אי אפשר לומר שכתב הסירוב נעשה שלא כדין אם הדיינים סמכו על בעל שבט הלוי. ובפרט שפשרה וכל שכן דין דינו כמכר ותלוהו וזבין זביניה זבינא.
