לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

שימוש בלשונות האומות בקריאת שמע ובתפילה

השורש לשבעים לשונות

נאמר בפרשתנו, פרשת נח (פרק יא, פסוק ו): "ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החילם לעשות וכו' הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו וכו' ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ". כמו שמבאר הכתוב, פרשת דור הפלגה מהווה מקור להתפלגות העמים לאומותיהם וללשונותיהם. הילקוט (נח, רמז סב; תהילים, רמז תרסז) מרחיב בעניין התפלגות זו: "רבי שמעון אומר, בשעה שבנו בני אדם את המגדל קרא הקב"ה לשבעים מלאכים המסבבים את כסא כבודו, ואמר להם: בואו ונבלבל לשונם לשבעים אומות, לשבעים לשון, שנאמר 'הבה נרדה', 'ארדה' אין כתיב כאן, אלא 'נרדה', והפילו גורלות ביניהם, שנאמר 'בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם', ונפל גורלו של הקב"ה על אברהם וזרעו, שנאמר 'כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו'. אמר הקב"ה: גורל שנפל לי רצתה נפשי בו, שנאמר 'חבלים נפלו לי בנעימים'". כפי שביאר הרמב"ן (במדבר יא, טז), שבעים האומות שהתפלגו מדור הפלגה מהוות שבעים דעות חלוקות, שבעים תפיסות שבאות לידי ביטוי בלשונות שונות. לכל אומה שר ומלאך לעצמה, ולכל אחת תכונות וכוחות ייחודיים. הרמב"ן ממשיך לבאר, שזאת הסיבה שמניין שופטי ישראל שבעים, כדי "שיכללו ביניהם את כל הדעות כולן, ולא יפלא מהם כל דבר". גם בהר סיני אסף משה שבעים מזקני ישראל (שמות כד, א), "כי ראוי במספר השלם הזה שישרה עליהם כבוד השכינה כאשר היא במחנה העליון". לא פלא, אפוא, שמוצאים אנו שהתורה אף היא מתחלקת לשבעים לשונות, כמו שאמרו חז"ל (שבת פח, ב) ש"כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה בסיני היה מתחלק לשבעים לשונות". לתורה "שבעים פנים" (במדבר רבה יג, טו), שבעים תפיסות שכולן אמת, כנגד שבעים לשונות שהתחלקו מדור הפלגה. בהמשך המאמר נדון במשמעות ההלכתית של 'שבעים לשונות', ושל לשונות זרות בכלל. מתי מותר להתפלל או לברך בלשון לעז? האם עדיף להתפלל בלשון הקודש ללא הבנה, או שעדיף להתפלל בלעז ולהבין את משמעות המילים? ומה הדין במי שמתפלל בתרגום עברית של מילות התפילה? נשתדל לענות על שאלות אלו מתוך ביאור שורשי הסוגיה.

קריאת שמע בשאר לשונות

הגמרא במסכת ברכות (דף יג, א) מצטטת את דברי הברייתא: "תנו רבנן קריאת שמע ככתבה, דברי רבי; וחכמים אומרים בכל לשון". נחלקו התנאים בנוגע לשפת הקריאה של קריאת שמע: לדעת רבי חייבים לקרוא קריאת שמע בלשון הקודש, ואילו חכמים סוברים שניתן לקרותה בכל לשון. הגמ' מסבירה שנחלקו התנאים בדרשות הפסוקים: רבי דורש את המילה "והיו" – "בהוייתן יהו" – שהקריאה חייבת להיות מותאמת לגמרי למקור שבתורה, ואין לקרוא אלא בלשון התורה. חכמים, לעומת זאת, דורשים את המילה "שמע" – בכל לשון שאתה שומע". הרמב"ם (הלכות קריאת שמע, פרק ב, הלכה י) פוסק כדעת חכמים, ומוסיף פרט חשוב: "קורא אדם את שמע בכל לשון שיהיה מבינה, והקורא בכל לשון צריך להיזהר מדברי שיבוש שבאותו הלשון, ומדקדק באותו הלשון כמו שמדקדק בלשון הקודש". לדעת הרמב"ם, צריך אדם לדקדק בקריאת שמע בלעז, כמו שמדקדק בתיבות של לשון הקודש. הראב"ד משיג על דבריו אלו: "אין זה מקובל על הדעת, לפי שכל הלשונות פירוש הן, ומי ידקדק אחר פירושו".

פסק ה'משנה ברורה' בעניין זה

ה'משנה ברורה' (סימן סב, ס"ק ג) פוסק שיש להימנע מקריאת שמע בשאר לשונות בזמן הזה, ומעורר שמא אין לקרוא בלעז בזמן הזה מעיקר הדין: "ועיין בספרי האחרונים דבימינו אף מצד הדין יש ליזהר שלא לקרותה בלשון אחר, כי אם בלשון הקודש, כי יש כמה וכמה תיבות שאין אנו יודעים איך להעתיקם היטב, כגון תיבת ושננתם יש בו כמה ביאורים, אחד לשון לימוד ואחד לשון חידוד, כמו שאמרו חז"ל 'שיהו ד"ת מחודדין בפיך, שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו'. וכן כמה וכמה תיבות שבקריאת שמע שאין אנו יודעין היטב ביאורו על לשון אחר, כגון תיבת 'את' ותיבת 'לטוטפות', וכדומה". הנימוק הראשון שכותב ה'משנה ברורה' הוא שיש תיבות שאין אנו יודעים את פירושן, כגון תיבת 'ושננתם'. נימוק זה עומד הן לדעת הרמב"ם הנ"ל, והן לדעת הראב"ד, שכן אם אין אנו יודעים את פירוש התיבה, לא נוכל לתרגמה ללשון לועזית. אולם, יש חידוש רב בטענה, שכן גם בדורות קדומים ידעו רבותינו שישנם שני פירושים בתיבת 'ושננתם', ולא העירו ספק שמא אין אדם יוצא ידי חובתו בתרגום התיבה בפשוטה (לשון לימוד) מפני החשש שמא יש להבינה לפי מה שדרשו חז"ל "שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך". הנימוק השני שמעורר הוא שיש תיבות שבכלל אינן ניתנות לתרגום בלשון אחר, כגון תיבת 'את'. לכאורה, טיעון זה שייך רק לשיטת הרמב"ם הנ"ל, ולא לפי שיטת הראב"ד, שכן אין ספק בפירושו של תיבת 'את', ולפי דעת הראב"ד כל שאומר את פירוש התיבה יוצא ידי חובתו. רק לפי דעת הרמב"ם, ייתכן לטעון שצריך לדקדק בתרגום באופן שכל מילה מתוך פרשת שמע תהיה מתורגמת כהוגן. טענה זו גם מחודשת היא, שכן גם לפי שיטת הרמב"ם, יש לומר שדי במה שהמילים מתורגמות בדקדוק, ואין לחשוש למה שאין מקביל לתיבת 'את' בלועזית.

לשון לעז במקום שאין מדברים בה

ב'ביאור הלכה' (סימן סב, סעיף ב) הביא את דברי הריטב"א (על הרי"ף, נדרים א, א), לפיהם אם נדר אדם נדר בלשון האומות, אין הנדר חל אלא במקום שנהגו לדבר באותה שפה. לאור דברי הריטב"א כתב ב'ביאור הלכה' שאם קרא אדם קריאת שמע בלשון לעז, אינו יוצא ידי חובתו אלא במקום שמדברים באותה לשון, אבל במקום שאין מדברים בה אינו יוצא ידי חובתו. בוודאי שהלכה זו נאמרה רק בנוגע לשאר לשונות, ולא בנוגע ללשון הקודש, שיש לה 'תורת לשון' בכל מקום, אפילו במקום שאין מדברים בה. רק בשאר לשונות, דעת הריטב"א שאין אדם יוצא ידי חובתו בשאר לשונות אלא במקום שמדברים בה. חידוש זה מובן לאור דברי הר"ן בתחילת מסכת נדרים, שביאר שלשונות האומות אינן לשונות מהותיות, אלא הן 'הסכמת האומות'. הסכמת האומות לדבר בלשון מסוימת אינה הופכת את המילים ל'תורת לשון' מהותית, ולכן במקום שאין מדברים באותה לשון, אין הלשון נחשבת ללשון תרגום, ואין אדם יוצא בה ידי חובתו. ייתכן שחידוש זה נכון דווקא ללשונות חדשות, כפי שמדברים ברוב חלקי העולם, ולא לשבעים לשונות המקוריות שנתפלגו מדור הפלגה. בנוגע לאותן שבעים לשונות, הרי שיש לומר שיש להן 'תורת לשון' במהותן, כמו שהביאו התוספות (ברכות יג) שהתורה ניתנה בשבעים לשונות. בנוגע לאנגלית, אין ספק שמדובר בלשון חדשה, שכן האנגלית מבוססת בעיקר על לטינית, וכתב החת"ס (חידושים לגיטין דף פ, א) שהשפה הלטינית הומצאה בשנת שמ"ה לאלף השלישי, ובוודאי שאינה משבעים לשונות המקוריות. לאור הלכה זו, אסור להתפלל באנגלית במקומות שאין מדברים בה. אולם יש להסתפק אם ניתן להתפלל באנגלית במדינות שאין מדברים בהן אנגלית, אבל רבים מאנשי המדינה בקיאים במידה כזו או אחרת בשפת האנגלית, כפי שניתן לומר בנוגע לרוב ככל מדינות המערב.

מי שיודע אשורית, ופירוש הדברים בלשון הקודש

הלכה נוספת נאמרה בקריאת שמע בלשון לעז על-ידי מי שיכול לקרותה בלשון הקודש. בשאלה זו הביאו הראשונים (ראה רמב"ן ורשב"א מגילה יז, א, ור"ן שם ד, א מדפי הרי"ף) את דברי הירושלמי (מגילה פ"ב, ה"א) שרק מי שאינו יודע אשורית יכול לצאת ידי חובתו בלעז, אבל מי שיודע אשורית אינו יוצא אלא בלשון הקודש. מנגד, ציינו הראשונים לדעת הרמב"ם (הל' מגילה פ"ב, ה"ד) שיוצא אדם ידי חובתו בכל לשון, אפילו אם יודע לשון אשורית. שתי הדעות הובאו להלכה בשולחן ערוך (או"ח סימן תרצ, סעיף י, וראה בביאור הגר"א שתלה את השאלה במחלוקת בין התלמודים). הפוסקים דנו במי שקורא את השמע בלשונות האומות, כשיכול לקרוא בלשון הקודש, ויש לחקור אם יש להעתיק את הנידון גם למי שקורא את פירוש הדברים בלשון הקודש, כגון שבמקום "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך" קורא "תאהב את ה', שהוא אלקים שלך, בכל לבך". האם יוצא בכך ידי חובתו (שכן לא יגרע 'תרגום' עברי מתרגום לועזי)? לדעת הירושלמי נראה שאין עדיפות של פירוש בלשון הקודש על פירוש של לשונות האומות: כמו שמי שיודע לשון הקודש אינו יוצא בפירוש לועזי, כך מי שיכול לומר פרשת קריאת שמע כצורתה לא יצא ידי חובתו בפירוש עברי. אך יש לומר שגם לדעת הרמב"ם לא יצא אדם בקריאה זו, שהרי הבאנו לעיל את דברי הרמב"ם שאין אדם יוצא ידי חובתו בשאר לשונות אלא באופן שידקדק בלשונם, ובלשון הקודש דקדוק הלשון מחייב לומר את תיבות פרשת שמע כצורתה, ולא יצא ידי חובתו בפירוש עברי שאינו כתיקון לשון התורה. אולם, יש לדחות ולומר שאין הנידון דומה לראיה, כי מי שאומר פירוש בלשון הקודש יכול לדקדק היטב בדקדוקי הלשון, גם אם אינו אומר את לשון התורה עצמה, וצ"ב.

קריאה ללא הבנה

התוספות (סוטה לב, א) הקשו מדוע לא נמנו אמירת הלל, קידוש של שבת, ברכת הפירות וברכת המצוות בכלל רשימת הדברים שנאמרים (במשנה שם) בכל לשון. על-כל מתרצים התוספות שלא נמנו אלא אותם הדברים הנאמרים בלשון המובנת לקורא, ואילו הלל, קידוש, וברכות נאמרים גם בלשון שאינה מובנת לאומרם. מבואר אפוא בדעת התוספות שמי שקורא קריאת שמע בשאר לשונות אינו יוצא ידי חובתו אלא אם מבינה. הלכה זו הובאה במגן אברהם (סימן סב, ס"ק ג) ובפרי מגדים (אשל אברהם שם, ס"ק א). בנוגע להלל וקידוש וברכות, הביא ה'ביאור הלכה' שחלקו הפוסקים על דעת התוספות בכך, ופסקו שגם באלו, אם אינו מבין לשון לועזית, אינו יוצא ידי חובתו. ב'פרי מגדים' כתב להסתפק שמא אף בלשון הקודש אין אדם יוצא ידי חובתו אלא אם מבין את מה שאומר, או שמא בלשון הקודש יוצא ידי חובתו גם אם אינו מבינה, ובביאור הלכה (שם) העיר שלבוש (סימן קצג) מבואר בפשיטות כצד השני. למרות שלדעת ה'פרי חדש' (סוף סימן קא) אין אדם יוצא ידי חובתו ללא הבנה אפילו בלשון הקודש, הכרעת ה'משנה ברורה' ושאר פוסקים היא שבנוגע ללשון הקודש יוצא אדם ידי חובתו גם אם אינו מבין את מה שאומר.

תפילה בכל לשון

המשנה במסכת סוטה (לב, א) מבארת את דינן של מצוות אמירה שונות בנוגע לשאר לשונות. מצות התפילה נמנית אף היא בכלל רשימת המצוות שניתן לקיימן בכל לשון, כגון אמירת פרשת סוטה, וידוי מעשרות, קריאת שמע וברכת המזון. כפי שמבאר הרמב"ם (תחילת הלכות תפילה), מלכתחילה קוימה מצות תפילה על-ידי תפילת כל אדם במילים שלו, ובלשון שבה הוא מדבר. רק בתקופת עזרא, כשגלו ישראל ונשתבשה לשונם, ושוב לא היו יכולים להביע את עצמם בשפה ברורה ובהירה, תיקנו אנשי כנסת הגדולה נוסח תפילה קבוע. אולם, לפי שיטת חכמים כפי שנפסקה במשנה, אין קפידה על נוסח התפילה בלשון הקודש, אלא יוצא אדם ידי חובתו בכל לשון. הגמרא (סוטה לג, א) מקשה כיצד ניתן לומר שתפילה נאמרת בכל לשון, שהרי רב יהודה אומר שאין לאדם לשאול צרכיו בלשון ארמית, מפני שמלאכי השרת אינם מכירים לשון זו (וביאר הרב יעקב קמנצקי זצ"ל (מובא בספר אמת ליעקב, עמ' תעז) שהוא משום שלשון ארמית היא לשון הקודש עם שיבושים, ואין המלאכים מבינים שיבושים), ולפיכך אינם יכולים להיזקק לתפילתו. הגמרא מתרצת שיש חילוק בין ציבור לבין יחיד: ציבור יכול להתפלל בלשון שמלאכי השרת אינם מכירים, ואילו יחיד צריך להתפלל בלשון שמלאכי השרת מכירים. הרי"ף (ברכות דף ז, א מדפי הרי"ף) מפרש שהלכה זו אינה מוגבלת ללשון ארמית, וליחיד מותר להתפלל בלשון הקודש בלבד. מכאן הקשו הראשונים על מנהגן של נשים (בפרט בדורות קדומים) שמתפללות בלעז למרות שהן ביחידות. תלמידי ר' יונה נזקקו לשאלה זו, והביאו בשם רבני צרפת שההגבלה על תפילת יחיד בארמית נאמרה רק בנוסח אישי, אבל מי שמתפלל את תפילת הציבור הקבועה ביחידות, יכול להתפלל גם בארמית. הרא"ש (ברכות פרק ב, סימן ב) תירץ בדרך אחרת, וביאר שדווקא לשון ארמית מגונה היא בעיני המלאכים, ולכן אינם נזקקים לה, ואילו בשאר לשונות ניתן להתפלל בין ביחידות ובין בציבור. להלכה, נפסק בשו"ע (סי' קא סעיף ד) שמותר להתפלל בכל לשון שרוצה, ומוסיף השו"ע את דעת הרי"ף הנ"ל שיחיד יתפלל דווקא בלשון הקודש, אך כותב את דעות תלמידי ר' יונה והרא"ש בתור 'יש אומרים'. ב'מגן אברהם' (סק"ה) פוסק שמוטב להתפלל בלשון שמבין מלהתפלל בלשון הקודש, וכך הביא בשם 'ספר חסידים' (וכן כתב ב'חיי אדם', כלל כב, סי"ב). אך ה'משנה ברורה' (סקי"ג, וביאור הלכה ד"ה יכול) כתב שמצוה מן המובחר להתפלל בלשון הקודש, גם אם אינו מבינה, וב'ביאור הלכה' ביאר שאמנם ירא שמים יכול לנהוג כ'מגן אברהם', אבל באופן כללי עדיף להתפלל בלשון הקודש, כיון שיש הרבה סודות שטמנו חכמים בתיבות התפילה.

סיכום: קריאת שמע ותפילה בלשון לועזית

הזכרנו כמה נקודות שיש לקחת בחשבון בקריאת שמע ובתפילה בלשון לועזית:

  • לפי הכרעת הפוסקים, אדם יוצא ידי חובתו בלשון לועזית רק אם מבינה.
  • אין להתפלל בלועזית אלא במקום שמדברים באותה שפה.
  • לדעת ה'משנה ברורה' מצוה מן המובחר להתפלל בלשון הקודש, גם אם אינו מבינה, אם כי ירא שמים שנפשו חפצה להבין את תפילתו יכול (ואף עדיף) שיתפלל בלעז. והוסיף (בנוגע לקריאת שמע) שבימינו יש לומר שמעיקר הדין אין אדם רשאי לקרוא בלועזית (כיון שאין אנו יודעים לתרגם כמה מילים).
  • בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד, סימן ע, ס"ק ד) נפסק (למי שאינו בקי בלשון הקודש) שניתן להתפלל את עיקר התפילה באנגלית (עד שילמד לשון הקודש), ובתנאי שהתרגום נעשה על-ידי בני תורה בקיאים. יש לשים לב שעיקר כוונתו שם להתנגד להוראת רב אחד שפסק שיתפלל מי שאינו בקי בלשון עצמאית, ולכך התנגד ה'אגרות משה', אלא יתפלל את נוסח התפילה הקבועה בלשון לועזית. עם זאת, המנהג הוא שכל מי שיכול יתפלל דווקא בלשון הקודש.

יש לציין שבדורות קודמים, ובפרט כאשר קמו תנועת ההשכלה והרפורמה ואיימו על עצם קיומו של כרם ישראל, הביעו גדולי הפוסקים התנגדות חריפה לתפילה בלעז. בשו"ת חת"ס (ח"ו, סימן פד) כתב שאין להתפלל בלשון זרה אלא בדרך ארעית, ולא בקבע, ומחה בחריפות נגד אלו שאינם מלמדים את בניהם את נוסח התפילה בלשון הקודש. בספר 'אלה דברי הברית' הביא מדברי החת"ס, רבי עקיבא איגר, רבי מרדכי באנט, ועוד מגדולי ישראל שהביעו מחאה חריפה נגד אלו המתפללים בלעז, ומשנים את סדר התפילה מהמסורת. גם ב'ערוך השולחן' (סימן סב, סעיף ד; וכן בסימן קא וסימן קפה) קבע באופן חד משמעי שאין להתפלל או לקרוא קריאת שמע אלא בלשון הקודש, ובפרט החמיר בנוגע למי שיודע לשון הקודש. ב'משנה ברורה' (סימן קא, ס"ק יג) הביא את דברי החת"ס הנ"ל להלכה. אולם, בניגוד למגמת השינוי והכרסום במסורת של אנשי ההשכלה, כיום יש ב"ה בעלי תשובה רבים שאינם בקיאים בלשון הקודש, וחלקם אינם יודעים כלל איך לומר את מילות התפילה. חשוב, אפוא, לדעת את הכללים בנוגע לתפילה בלשון לועזית, שכן מי שאינו מסוגל להתפלל בלשון הקודש רשאי וחייב להתפלל בלשון הידועה לו.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *