“קחו עמכם דברים”: מצות וידוי של יום הכיפורים

הרב יהושע פפר
ג' תשרי ה'תשע"ז

בפרוס עלינו יום הכיפורים, יום המוגדר בדברי הרמב”ם (הלכות תשובה פרק ב, הלכה ז) כ”קץ מחילה וסליחה לישראל”, מצות היום היא כמובן מצות התשובה. במשך עשרת ימי תשובה, ימים שעליהם החילו חז”ל (ראש השנה יח, א) את הפסוק “דרשו ה’ בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב” (ישעיה נה, ו), חובה עלינו לדרוש את ה’ בכל לבב, לשוב אליו באמת, לקרוא אליו בהיותו קרוב.

מה מהות התשובה אשר אנו חייבים בה? מה גדרה, ואיזו ‘תנועה נפשית’ היא דורשת מאתנו? נשתדל במאמר לנגוע, ולו בנגיעה קלה, הן בפן ההלכתי והן בפן הרעיוני-פנימי של מצות התשובה.

דעת הרמב”ם: מצות וידוי

כתב הרמב”ם בתחילת הלכות תשובה (פרק א, הלכה א): “כל מצות שבתורה, בין עשה, בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתודות לפני הא-ל ברוך הוא, שנאמר: איש או אשה כי יעשו וגו’ והתודו את חטאתם אשר עשו – זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה”.

לכאורה מפורש בדבריו, שעצם התשובה אינה מצות עשה, אלא הוידוי הוא המצוה, כלומר, שמי שעשה תשובה חייב להתוודות. כן משמע אף מלשון הרמב”ם בספר המצוות (עשה עג): “היא שצונו להתודות על העוונות והחטאים שחטאנו לפני הא-ל ולאמר אותם עם התשובה, וזהו הוידוי”. ואמנם כן נראה בדעת ספר החינוך, שכתב בכותרת למצוה שס”ד: “מצות וידוי על חטא”, ואחר כך ביאר: “שנצטוינו להתוודות לפני השי”ת על כל החטאים שחטאנו בעת שנתנחם עליהם, וזהו ענין הוידוי שיאמר אדם בעת התשובה, אנא ה’ חטאתי”.

מתבאר לכאורה מדבריהם שעצם ה”תשובה” איננה מצות עשה, אלא המצוה היא הוידוי, שאם עשה תשובה חייב להתוודות. כך נקט ב’מנחת חינוך’ (שם), שהוסיף כי לפי שיטה זו, אם לא עשה תשובה אין לו עונש כלל על מה שלא עשה תשובה, ורק על העבירה שעבר.

על דרך זו ביאר גם ב’משך חכמה’ (דברים לא, יז), והוסיף שאין לומר שכוונת מצות תשובה היא החזרה מדרכי האדם הרעות, שהרי כל מצוה ומצוה מורה לאדם שלא יחטא, ואין צורך בכך למצות תשובה – אלא שכוונת המצוה היא לוידוי דברים, כמשמעות לשון הרמב”ם. עם זאת, בהמשך דבריו כתב שיש גם מצות תשובה המתחדשת עם החטא, על דרך חולה המתרפא ממחלתו.

מצות חזרה בתשובה

בניגוד למשמעות דבריו בספר המצוות ובהלכותיו, הכותרת שכתב הרמב”ם להלכות תשובה, כפי שהופיעה בכל מהדורות הרמב”ם שנדפסו, מורה שיש מצוות עשה של חזרה בתשובה: “מצות עשה אחת, והיא (כך הגרסא במהדורת שבתי פרנקל) שישוב החוטא מחטאו לפני ה’ ויתודה”. מכאן משמע שהמצווה היא התשובה עצמה.

כך היא גם דעת כמה ראשונים. שיטת ר’ יונה, כמבואר ב’שערי תשובה’, היא שיש מצווה גמורה בחזרה בתשובה: “והוזהרנו על התשובה בכמה מקומות בתורה”. כן נקט אף הרמב”ן בביאור הכתוב (דברים ל, יא)  “כי המצוה הזאת אשר אנכי מצרך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחקה הוא”. לפי פירושו השני, כוונת “המצוה הזאת” היא “על התשובה הנזכרת, כי ‘והשבות אל לבבך’ (דברים ל, א), ‘ושבת עד ה’ אלקיך’ (שם פסוק ב), מצוה שיצוה אותנו לעשות כן, ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן”.

לאור דעה זו, נבין את דברי רבי אליעזר (שבת קנג, א), לפיהם יש לאדם לחזור בתשובה בכל יום, כמו שביארה הגמרא: “ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה”. גם הרמב”ן ציווה באגרתו הידועה “ותפשפש במעשיך בבקר ובערב, ובזה יהיה כל ימיך בתשובה”.

אם התורה מצווה על התשובה, מובן שיש לאדם לחזור בתשובה תמיד, שכך היא מצות התורה לחזור בתשובה על חטאינו. מי שאינו חוזר בתשובה על חטאיו, מבטל מצוות עשה של חזרה בתשובה!

מרכזיות הוידוי

בין אם הוא מצוה בפני עצמו, ובין אם הוא חלק ממצות התשובה, למדנו מדברי הרמב”ם – וכן מדברי שאר הראשונים – שהוידוי הוא חלק עקרוני ומהותי של הליך התשובה.

דבר זה אומר דרשני. מבינים אנו היטב שהחרטה היא עיקר מעיקרי התשובה. לא ייתכן שאדם ישוב בתשובה בלי שיתחרט על חטאיו. אכן, בספר ‘קרית ספר’ על הרמב”ם (הלכות תשובה א, טז) ביאר שהוידוי חייב ללכת יד ביד עם תחושה עמוקה של חרטה: “התשובה והוידוי מצוה אחת היא, שאין וידוי בלי תשובה, כי מי שמתודה ואינו גומר בלבו לשוב מחטאתו הוא כטובל ושרץ בידו”.

מי שאינו מתחרט, לדברי ה’קרית ספר’, הרי הוא כמי שטובל ושרץ בידו. אך ה’מעשה טבילה’ עצמו, כניסת האדם למי הטהרה של תשובה כהלכתה, הוא פעולת הוידוי (אותה דימה ב’קרית ספר’ לעצם טבילת במי המקווה). למה מהווה הוידוי מרכיב כה מרכזי במצות התשובה, עד שהתשובה עצמה מוגדרת כוידוי?

תהליך נפילה-קימה

בדיון סביב חישוב הקץ של גלות בבל (שבעים שנה), קובעת הגמרא (מגילה יב, א) שגם דניאל חישב את הקץ, וטעה בו: “אמר רבא: אף דניאל טעה בהאי חושבנא, דכתיב ‘בשנת אחת למלכו אני דניאל בינותי בספרים’. מדקאמר בינותי, מכלל דטעה”.

מדברי הגמרא למדנו שהבנה – “בינותי” – מעידה על טעות קודמת. מושכל ראשון אינו יכול להיות מושלם, נקי מטעות ומשגה. אם רוצה האדם להגיע להבנה אמיתית, ידוע ידע כי הדרך כרוכה בהתגברות על מושכל ראשון שגוי. כמובן, אין הכרח שאותו מושכל ראשון יהיה שגוי בצורה חריפה ודרסטית – אבל בהכרח שיהיה בו חסר.

כך קובעת הגמרא אף בנוגע ללימוד התורה. בדרשת הפסוק “והמכשלה הזאת תחת ידיך” (ישעיה ג, ו), דרש רבה בר בר חנה (גיטין מג, א): “אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן”. הניסיון מעיד על אמיתת הדברים: הבנה נקייה בדברי תורה נקנית אך ורק לאחר המכשול.

בפסוק מבואר שתהליך זה, המחייב נפילה קודמת בכדי להגיע לקימה אמיתית, אינה מוגבלת לתחום האינטלקט. הצורך ב”מכשלה” טרם העמידה על אמת אינטלקטואלית מהווה ביטוי פרטי לתופעה אנושית-כללית המתבטאת בדברי שלמה המלך (משלי כד, טז): “כי שבע יפול צדיק וקם”. קימת הצדיק (כפי שביאר הרב הוטנר ז”ל, ‘פחד יצחק’, אגרת קכח) יכולה לבוא דווקא לאחר שנפל שבע פעמים.

כמובן שאסור לאדם לחפש את הנפילה. אנו עומדים ומחויבים להשתדל תמיד להינצל מכל חטא ועוון, ולהידבק אך בטוב. אולם, כיון שחטא, חלילה, יכולה הנפילה עצמה להתהפך לקימה. “כי נפלתי קמתי, כי אשב בחשך ה’ אור לי” (מיכה ז, ח). אלמלא הנפילה, אין האדם זוכה לקימה; אלמלא החושך, אין הוא זוכה לאור.

קימת התשובה

עניין זה של ‘תהליך נפילה-קימה’ מוטבע בעיקר טבעו של עולם. במעשה בריאת העולם עצמו, קובעים חז”ל שהיה הקב”ה “בורא עולמות ומחריבן” (בראשית רבה ג, ז). העולם שנברא לבסוף, העולם של קיום, לא היה המהדורה הראשונה של בריאת העולם. רק לאחר שנברא העולם ונחרב, קם העולם במהדורת קיום.

בפרקי דרבי אליעזר יש הוספה על דברי המדרש: “כך הקדוש ברוך הוא היה מחריבו לפניו את העולם, ולא היה עומד עד שברא את התשובה”. קיום העולם לאחר חורבנו הוא סוד התשובה.

כך הוא גם סוד עמידת הצדיק לאחר נפילתו. דרכו של אדם אל מחוז חפצו הינה דרך של נפילה והיעמדות, של מעידות וקימות. דרך זו נקראת ‘תשובה’; תרגומה לפעולה אנושית הוא הוידוי.

מהות הוידוי היא הצהרת מודעות לכך שאנו נמצאים בדרך. “אשמנו, בגדנו, גזלנו”. נפלנו, לאמור, נפלנו אך נקום. מי שאינו מכיר בכך שהוא מעד, מי שאינו מודע לכך שהוא נפל, כלל אינו נמצא על אם הדרך. מי שטעה, ואינו מודע לטעותו, לעולם לא יזכה לאור האמת.

הצהרתנו על חטאים מגדירה את הדרך, ולא את המהות. “אשמנו”, אבל לא “אשמים”. “בגדנו”, אבל לא “בוגדים”. “גזלנו”, אבל לא “גזלנים”. המהות מוגדרת לפי אותו מקום של טהרה ונקיות אלינו אנו מתקדמים. הנפילות – כך טוען הוידוי – הינן אך ורק תחנות דרך.

יום הכיפורים: קץ מחילה וסליחה

נחזור לדברי הרמב”ם אשר בהם פתחנו (הלכות תשובה פרק ב, הלכה ז): “יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים”.

חז”ל הגדירו את יום הכיפורים כ”יום אחד” בשנה, יום שאין לו מקביל: “‘ימים יוצרו ולא אחד בהם’ (תהילים קלט, טז) – זה יום הכפורים לישראל”. ישנו יום אחד בשנה שבו הקב”ה מגלה שכל הנפילות שלנו הינן תחנות דרך. כאמור, אין הנפילה יכולה להתקיים במישור של ‘לכתחילה’; יתרה-מזו, “האומר אחטא ואשוב אין מספיקים בידו לעשות תשובה” (יומא פה, ב). אך בדיעבד, יש יום אחד ההופך את כל המעידות לחלק של תהליך חיים. אותו יום הוא יום הכיפורים, יום שמוחל הקב”ה את עוונות ישראל.

כדברי הרמב”ם, היות יום כיפור “קץ מחילה וסליחה לישראל” מחייב אותנו בתשובה ובוידוי. מוטל עלינו להיות מודעים לנפילות, להכיר בהן ולהצהיר עליהן – ובכך להצטרך לסגולת היום ההופכת את הנפילה לקימה, את המעידה לדרך. במילה אחת, עלינו להתוודות.

כך, אכן, אנו עושים. ביום כיפור אנו אומרים וידוי אחר וידוי, עד שמשלימים עשרה וידויים. בכל וידוי ווידוי, אנו מעמיקים את התודעה: חטאנו, עוינו, פשענו. נפלנו, ועל כך מלאים אנו חרטה. אך ההכרה בכך היא עצמה תקוותנו. “כי נפלתי קמתי, כי אשב בחשך ה’ אור לי”. בה במידה שאנחנו מודעים לחושך, זוכים אנו לראות את האור; בה במידה שמעמיקים את תודעתנו בנפילה, זוכים לקימה.

אם יהיו חטאיכם כשנים

הגמרא (שבת פט, ב) עומדת על דברי הפסוק (ישעיה א, יז), “לכו נא ונוכחה יאמר ה’ אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו”. הרי מתאים יותר שיכתוב הפסוק “כשני”, ולא “כשנים”? על כך עונה רב יצחק: “אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אם יהיו חטאיכם כשנים הללו, שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד עכשיו, כשלג ילבינו”.

בכוחה של תשובה, ובפרט ביום הכיפורים, להפוך את הנפילות לתהליך, “סדורות ובאות מששת ימי בראשית” – חלק, כביכול, מהתכנית המקורית. מהיותו משוקץ ומגועל בחטא, יוצא האדם נקי וטהור, כלשונו הזהב של הרמב”ם (הלכות תשובה ז, ו): “גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה… התשובה מקרבת את הרחוקים – אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה; והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד”.

מי שזוכה לכך, זוכה למעלה האמורה בגמרא – שזדונות נעשים לו לזכויות (יומא פו, ב). החטא עצמו נהיה לו לזכות.

מה שדרוש מאתנו הוא וידוי פה, וידוי אותנטי מתוך עמוק הלב, אשר מצטרפים לו חרטה כנה ושברון לבב על אשר חרג מרצון ה’ ית’. עד כמה נתוודה נכונה, נזכה, ביום הגדול הבא עלינו, לחדש לב חדש בקרבנו, ולסלול בנו דרך אשר בכוחה להפוך כל נפילה לקימה, כל מכשול להצלחת עולם.

ברכות גמר חתימה טובה לכל קורא, ולכל בית ישראל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים