“ביומו תתן שכרו”: החובה לשלם לאברכי כוללים בזמן

הרב יהושע פפר
כ"ה אלול ה'תשע"ו

 

כהמשך הסדרה שלנו על תשלום שכר פועלים בזמן, השבוע נדון בכמה נקודות חשובות שטרם נגענו בהן ביחס למצוות “ביומו תתן שכרו”. בפרט, נדון במקרים שבהם מצוות התורה אינה חלה, וכן בשאלה של תשלום מלגות על-ידי כוללים.

מה הדין של תשלום בזמן כאשר מצוות התורה אינה חלה? מה הדין בנוגע לעבודה שנעשית על-ידי ילדים? והאם ראש כולל חייב לשלם את מלגת האברכים בזמן, בדיוק כפי שמעביד חייב לשלם את שכר העובדים בזמן?

בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

איסור “בל תשהה”

מעבר למצוות התורה של תשלום שכר פועלים בזמן (ביומו תתן שכרו), והאיסור המקביל להלין את שכרם (לא תלין), חז”ל הרחיבו את גבולות תחולת האיסור גם למקרים שאינם כלולים במצוות התורה. עיקרון זה נקרא “בל תשהה” – אסור להשהות תשלום שכר פועלים, גם כאשר מצוות התורה אינה חלה.

לדוגמה, הגמרא מבארת שמן התורה, התלמוד מסביר כי מדאורייתא, אדם המלין שכר עובר פעם אחת בלבד על האיסור, דהיינו ברגע שבו הוא חייב לשלם ואינו משלם. המשך עיכוב התשלום אינו כרוך אפוא באיסור תורה. עם זאת, חז”ל הרחיבו וקבעו כי חל איסור גם על המשך השהיית התשלום. כלשון חכמים, בכך הוא “עובר בבל תשהה” (בבא מציעא קי, ב).

דוגמה נוספת ליישום עיקרון זה היא ממקרים שבהם יש מיעוט מיוחד למצוות התורה של תשלום שכר פועל בזמן. מקרה אחד, שנידון בהרחבה במאמר הקודם בסדרה, מתייחס לפועל שנשכר על-ידי שליח (וכן פועל שנשכר על-ידי חברת כוח אדם). אמנם מצוות התורה אינה חלה במלואה, עדיין חל איסור על עיכוב התשלום מדין “בל תשהה”.

דוגמה נוספת לכך היא כאשר שני הצדדים הסכימו לעכב את התשלום עד לזמן מסוים. במקרה הזה, עיכוב נוסף של התשלום אינו מהווה עבירה על איסור התורה (בבא מציעא קי, ב; שולחן ערוך, חושן משפט שלט, ט), אך עדיין נאסר מדין “בל תשהה”.

תביעת שכר והעדר תביעה

המשנה (בבא מציעא קיא, א) קובעת שאין אדם עובר על איסור תורה של “לא תלין” אלא אם הפועל תובע את תשלום שכרו. כאשר הוא אינו תובע את שכר, לא חלה מצוות התורה של תשלום בזמן.

יש שתי דרכים בהן ניתן להבין הלכה זו. דרך אחת היא שמצוות התורה תלויה בתביעת הפועל, במובן שכאשר הוא אינו תובע את שכרו, אין מצוות התורה חלה – אך ייתכן שעדיין חלק מצווה דרבנן. דרך אחרת להבין את הכלל היא שכאשר פועל אינו תובע את שכרו, אנו מפרשים את שתיקתו כמחילה על זכותו לקבל את תשלום השכר בזמן. לפי צד זה, כפי שמצוות התורה אינה חלה, כך לא תחול מצווה דרבנן.

החפץ חיים (נתיב החסד ט, כט) מכריע בפירוש כצד השני, כלומר, שפועל שלא תבע את שכרו מחל על זכותו לקבל את השכר בזמן. לאור הכרעה זו, פוסק החפץ חיים (ט, לב) שאם פועל אינו יכול, מכל סיבה, לתבוע את שכרו, אזי מצוות התורה של תשלום שכר עומדת בעינה, שכן העדר התביעה לא נובע ממחילתו אלא מחוסר יכולתו לתבוע את השכר. באותה מידה, הוא פוסק שאם הפועל אינו תובע את שכרו מפני שהוא מתבייש (ולא מפני שהוא מוחל), עדיין תחול מצוות התורה.

יש השלכה מעשית להוראה זו ביחס לפועל צעיר. בניגוד למבוגר, כאשר ילד נמנע מלתבוע את שכרו (כגון על עבודת בייביסיטר) יש להניח שהוא נמנע מכך מתוך בושה או מבוכה, ולא מתוך כוונה למחול על זכותו. מכאן שביחס לילדים, מצוות התורה של תשלום שכר בזמן תחול גם ללא תביעה מפורשת מצד העובד.

מנגד, כאשר זוג לוקחים ילד או ילדה כבייביסיטר, והילד יודע שעד שיחזור הזוג הביתה הוא כבר יישן, עולה שמצוות התורה של תשלום בזמן אינה חלה, כיון שנחשב הדבר כהסכמת הצדדים לתשלום מאוחר (ביום המחרת). מנגד, אם יעכב הזוג את שכר הבייביסיטר מעבר לבוקר של מחרת, יעברו בכך על איסור “בל תשהה”.

תשלום אברכי כוללים

האם חובת תשלום שכר פועלים בזמנו חל גם על תשלום לאברכי כוללים? האם ראש כולל עובר על איסור “לא תלין” כאשר הוא אינו משלם את מלגות הכולל בזמן? השאלה המרכזית בהקשר הזה היא אם אברך כולל נחשב כפועל אצל ראש הכולל, או שנחשב כמי שמקבל מלגה ותרומה, שאז כמובן לא יחול בו דיני התורה של תשלום בזמן.

תשלומי הכוללים נקראים, בשפה המסורתית, בשם “חלוקה” – מילה שמשמעה יותר מתן תמיכה ומלכה מאשר תשלום משכורת. ישנן ישיבות, כגון ישיבת מיר ואחרות, שבהן עדיין משתמשים במילה “חלוקה” כדי לתאר את תשלום המלכה חודשית. כמו כן, במוסדות מסוימים יש מעט מאד דרישות מאת האברכים מצד ההנהלה, מה ששוב נוטה להגדרה של תמיכה ולא משכורת.

הגדרה זו תחול כנראה על מסגרות של “ישיבת בין הזמנים”. במסגרות אלה, תשלומים ניתנים כמלגה חד-פעמית בסוף התקופה, והם רחוקים מאד מהצורה שבה אנחנו רואים משכורת. אמנם משלמים לפי סך השעות הנלמד, אך הסיבה לכך היא שהתורם רוצה לתמוך בלימוד תורה. למרות זאת, צורת התשלום היא של מלגה ותמיכה, ולא נראה שיש לראות בה כמשכורת.

בניגוד לכך, בכולל רגיל כיום נדמה שקשה לראות את תשלום המלגה כחלוקת כספי צדקה בלבד. האברך חייב להשלים את מכסת לימודיו כדי לזכות במלגה. בכל כולל יש תכנית לימודים מסוימת, כפי שמחליט עליה ראש הכולל, ולעתים על האברכים להגיע לשיעוריו או לקיים אחר דרישות נוספות. מכאן ייתכן שיש להגדיר את ראש הכולל כ”מעביד” ולא רק כמחלק כספי צדקה.

תשלום “שכר בטלה”

מנגד, חשוב להזכיר שאברך כולל אינו מקבל “משכורת”, אלא דווקא “שכר בטלה”. כמבואר בשולחן ערוך (יורה דעה רמו, ה), שכר מלמדים (מלמדי תינוקות) אינו ניתן כשכר חיובי, אלא כפיצוי על אבדן שכר של עבודה חילופית, כדי שלא ייטול המלמד שכר על תלמוד תורה. תשלום זה נקרא “שכר בטלה”, ויש לדון אם יחול עליו דין “ביומו תתן שכרו”.

מצד אחד, נראה שחובת התורה של תשלום שכר בזמנו חלה דווקא על משכורת, דהיינו שכר חיובי הניתן לעובדים ולא שכר בטלה הניתן כפיצוי על אבדן מלאכה. לאור הנחה זו, פסק בית הדין הרבני בירושלים (פסקי דין ח”ז, סימן מ) שאין חיוב דאורייתא של תשלום שכר בזמנו ביחס למורה פרטי לתורה.

אך מנגד, קשה להשוות את המקרה של אברך הכולל לעיקרון של “שכר בטלה”. בנוסף על העובדה שהאברכים חייבים לסדרי הכולל ולתנאים שונים שראש הכולל קובע, יש לציין שבתודעת האברך המצוי ראש הכולל אינו מוגדר כ”מעביר מלגות” אלא כ”משלם משכורות”. גם אם התשלום מוגדר הלכתית כ”שכר בטלה”, המודעות לכך אצל האברך המצוי אינה ממשית.

על-פי שיקולים מעין אלה, מסיק הרב משה שטרנבוך שליט”א (שו”ת תשובות והנהגות ח”ג, סימן תע, אות ט) שדיני עובד ומעביד חלים על היחס בין ראש כולל לאברך, וחלים בהם חובת “ביומו תתן שכרו” ואיסור “בל תלין”.

כן נפסק אף בשו”ת באר שרים (ח”ה, סימן נו). על אותה הדרך נפסק בשו”ת שבט הלוי (ח”ח, סימן שטו) שמלגת כולל נחשבת כ”שכירות פועלים”, ומכאן פסק שאין ראש הכולל רשאי לסלק אברך באמצע ה”זמן”. לפי דבריו, הוא הדין שיחול ביחס ביניהם דיני התורה של תשלום פועלים בזמן.

תשלום חלקי

שיקול חשוב שראוי להזכיר, כפי שמזכיר גם הרב משה שטרנבוך, הוא האפשרות שמעביד (או ראש כולל) יוכל לשלם רק תשלום חלקי, ולא את התשלום כולו. במקרים אלו, על מה שאין למעביד לשלם אינו עובר על כל איסור, שכן אין לו במה לשלם – אך נשארת עליו חובה לשלם את החלק שיש לו, ובכך יקיים, לפחות חלקית, את מצוותו (אהבת חסד ט, ז).

לפעמים, תשלום שכר חלקי עשוי להיות מסובך משהו, ואם העובדים (או האברכים) מוחלים על כך ומוכנים להמתין זמן קצר עד לתשלום השכר כולו, אזי מותר לאחר את התשלום – כמובן בתנאי שההסכמה היא אמתית ולא ניתנת מתוך לחצים.

מנגד, אם העובדים (או האברכים) תובעים את שכרם (החלקי) בזמן, אזי חובה לשלם את השכר החלקי, ולהשלים את החסר מיד כאשר הוא יתקבל.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים