“תשלום בעתו – מה טוב”: שכר הקבלן ועובדי חברות כוח האדם

הרב יהושע פפר
י"ח אלול ה'תשע"ו

 

כפי שראינו במאמר הראשון של הסדרה, התורה עומדת על כך ששכר עובדים ישולם בזמן, ומקדישה לכך שתי מצוות: מצוות עשה של “ביומו תתן שכרו”, ומצוות לא תעשה של “לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר”. התורה, ובעקבותיה פוסקי ההלכה, מחמירים מאד בהלכה זו. למרבית הצער, אנו מוצאים שההקפדה על כך אינה תמיד כפי שהיא אמורה להיות.

השבוע נפנה את תשומת לבנו לעקרונות הלכתיים נוספים בנוגע לחובת תשלום שכר עובדים בזמן. בפרט, נעסוק בשאלה מתי יש לשלם לאומנים את שכרם, שאלה התלויה בהגדרת העסקה המתרחשת בין האומן לבין המזמין. בנוסף לכך, איך ההלכה מתייחסת לתשלום העסקה על-ידי שליח, ומהם הדינים הנוגעים למקרה שכיח של העסקה על-ידי חברת כוח אדם?

נדון בנושאים חשובים אלו בהמשך הדברים.

איך משלמים לקבלן

כפי שהובהר במאמר הראשון, העיקרון המנחה של חובת תשלום שכר שכיר בעתו הוא שיש לשלם לעובד עם השלמת מלאכתו. ביחס לשכיר יום הכוונה היא בתקופה הסמוכה לסוף היום (עד למחרת בבוקר), ואילו ביחס לקבלן הכוונה היא עם קבלת ההזמנה: מלאכת הקבלן מסתיימת כאשר הוא מספק את מוצר הרלוונטי למזמין, ורק אז חלה חובת התשלום.

למרות שבשולחן ערוך מבואר שתחולת החיוב תלויה בקבלת המוצר על-ידי המזמין, בערוך השולחן (חושן משפט שלט, ח) מוסיף שאם קבלן או אומן מודיע למזמן שהמוצר מוכן לאיסוף (ומבקש לקבל את השכר על מלאכתו), אך המזמין ממאן מלאסוף אותו (למרות שיש לו את הכסף לשלם ואת היכולת לאסוף את שלו), אזי הוא יעבור על איסור התורה.

הלכה זו אינה מוסכמת על כל הדעות. לדעת אחרים, החובה לשלם את שכר האומן או הקבלן חל רק כאשר המזמין מקבל את המוצר, ולא קודם לכן (גם אם העבודה הושלמה) – אך כמובן שאין המזמין רשאי לכפות את האומן לשמור לו על המוצר (עי’ ביאור הלכה, אורח חיים רמב, ד”ה לכבד; עי’ עוד בסמ”ע, שלט, ס”ק י).

לדוגמה, שמעון לקח את בגדו המתוקן מהחייט, שביקש ממנו תשלום כדין. שמעון שכח להביא כסף לשלם לחייט, וביקש ממנו להמתין יומיים עם התשלום, כאשר יחזור ממילא לאזור, אך החייט הגיב שעליו לשלם דמי שכירות בו ביום, והוא צריך את הכסף. בנסיבות אלו, לכל הדעות חל חיוב מן התורה על שמעון לשלם לחייט את כספו, ועליו לטרוח ולעשות את כל הנדרש כדי לשלם את שכרו.

אולם, ייתכן שהלכה זו לא נאמרת ביחס לכל אומן וקבלן. לפי כמה דעות, יש יוצא מן הכלל כאשר חומרי הגלם של מלאכת הקבלן אינם שייכים למזמין, אלא לקבלן עצמו – כגון קבלן עבודה שעליו לבנות למזמין בית חדש, או חייט שהתבקש לתפור בגד חדש עבור המזמין.

הסיבה שחובת התשלום בעתו אינה חלה במקרים אלו (לפי דעה זו) היא שאנו רואים את היחס בין הצדדים כיחס בין מוכר וקונה, ולא של עובד ומעביד. בקצות החושן (שלט, ג) הרחיב בביאור נקודה זו (עיי”ש בשם שו”ת מהר”א ששון; ועי’ עוד בערוך השולחן שלט, ז; נתיב החסד י, ד; נתיבות המשפט שלג, טו).

תשלום על תיקון ושיפוץ

גם במקרים של אומן המבצע תיקונים או שיפורים בחפץ שנותן לו המזמין, הגמרא (בבא קמא צח-צט) מביא מחלוקת ביחס לשאלה של “אומן קונה בשבח כלי”. לפי הדעה שאומרים “אומן קונה בשבח כלי”, אזי על-ידי מלאכת התיקון או השיפוץ האומן קונה בעלות חלקית הכלי. למשל, אם מזמין נותן לנגר את העץ כדי לעשות ממנו כסא, אזי נחלקו אמוראים אם הנגר קונה בעלות חלקית בכסא, או שלא.

בשולחן ערוך לא נאמרה הכרעה ברורה בשאלה זו (עי’ יורה דעה קכ, י; אבן העזר כח, טו; חושן משפט שו, ה). הש”ך מסיק שהשאלה אכן אינה מוכרעת, ונשארת בספק. מנגד, אחרים (עי’ בערוך השולחן, שו, ד) מפרשים בדעת השולחן ערוך שלהלכה אין האומן קונה בשבח כלי, והכלי נשאר בבעלותו המוחלטת של המזמין.

כמובן שבעלות חלקית זו (שקונה האומן במלאכתו) אינה אלא זמנית, והיא מתבטלת לאחר תשלום שכר האומן. מסיבה זו מסיק הקצות החושן (שו, ד) שהכלל של “אומן קונה בשבח כלי” לא נאמר במקום שהאומן עושה את מלאכתו בחינם. כאשר המלאכה נעשית ללא תשלום, נחשב הדבר כאילו הוא כבר קיבל את התשלום עבור המלאכה, כך שאין האומן קונה שום חלק על-ידי מלאכתו.

הגמרא (בבא מציעא קיב, א) מבארת שחובת המזמין לשלם לאומן על-פי דין תורה תהיה תלויה בהגדרה המשפטית של העסקה ביניהם. אם האומן קנה חלק בכלי, אזי עולה שמדובר בעסקת מכר, ולא בתשלום שכר, כך שהמצווה של תשלום בזמן לא תחול. מנגד, אם האומן לא קנה כל חלק בכלי, אזי מדובר בתשלום שכר רגיל, וחובת “ביומו תתן שכרו” תחול.

בוודאי שיש להחמיר בכך, ולדאוג לשלם אף לאומן בזמן, כדין התורה.

בספר אהבת חסד (א, י, יב) מוסיף שלאור מצוות התורה המגנה על זכויות העובד, אסור לאדם להזמין עבודה מבעל מלאכה בידיעה שאין למזמין את הכסף לשלם לו, אלא אם ידאג להודיע לאומן מראש שתשלום שכרו יתעכב.

העסקה על-ידי שליח

הלכה חשובה ביחס לחיוב לשלם שכר פועל בעתו נוגעת להעסקה על-ידי שליח.

העיקרון המנחה בהלכה זו מופיע בבבא מציעא (קי, ב-קיא, א), שם מבואר שכאשר אדם מצווה את חברו לשכור עבורו פועלים, אזי שניהם אינם עוברים על איסור “בל תלין”. המשלח אינו עובר משום שהוא לא שכר בעצמו את הפועלים, ואילו השליח אינו עובר משום שתשלום השכר אינו מוטל עליו.

לאחר דיון (איך ייתכן שהמשלח אחראי על תשלום השכר כאשר הוא אינו נחשב השוכר), הגמרא מסיקה שמדובר במקרה שהשליח אמר “שכרך על בעל הבעל” – האחריות על תשלום השכר הוא על המשלח.

מתוך דברי הגמרא למדנו שכאשר הזמנת המלאכה נעשית על-ידי שליח, אין המעסיק עובר על איסור “לא תלין” כאשר הוא אינו משלם את שכרו בזמן. כיון שהשוכר (השליח) אינו אחראי על תשלום השכר, עולה שחיוב “ביומו תתן שכרו” ואיסור “לא תלין” אינם חלים.

להלכה זו השלכות חשובות ביחס לעובד שמועסק דרך חברת כוח אדם.

העסקה על-ידי חברת כוח אדם

כמו רוב מערכות משפט מודרניות, החובה לכבד זכויות עובדים בישראל מעוגנת בחוק: חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ”ו-1996. מטרת החוק היא להגן על זכויות עובדים המועסקים על-ידי חברות כוח אדם, כאשר לעתים קרובות מדובר על עובדים חלשים שאינם מצליחים לעמוד על זכויותיהם (מדובר לעתים קרובות על העסקה בתחומי הניקיון, עובדי מכונה, שליחים, וכך הלאה).

על-פי חוק, מזמין המעסיק עובד דרך חברת כוח אדם חייב לוודא שהעובד זוכה לזכויות המגיעות לו על-פי חוק (פנסיה, הטבות נוספות, ביטוח), ואינו יכול להתחמק מאחריות זו על-פי העובדה שההעסקה עוברת דרך חברת כוח אדם.

מה דעת ההלכה בנושא?

הגמרא (בבא מציעא עו, א) דנה במקרה בו שליח שוכר פועל בשם מעביד. בדיון על מי חייב לשלם את שכר הפועל, הגמרא מבחינה בין מקרה שבו השליח אומר לפועל “שכר על בעל הבית”, לבין מקרה שבו מצהיר השליח בפני הפועל “שכרך עלי”.

במקרה האחרון, על השליח לשלם את שכר הפועל על-פי התועלת שהמלאכה הביאה (אלא אם כן סוכם על הסדר חילופי), ואילו המזמין חייב לפצות את השליח על הוצאות השכר. במקרה הזה, היחס בין המעביד (המזמין) לבין הפועל אינו מבואר בגמרא, אבל עולה מתוך הדברים שאין כל יחס ביניהם: המזמין אינו משלם את שכרו של הפועל ישירות, וחובתו היחידה היא לפצות את השליח על הוצאות השכר.

במקרה הראשון, על המזמין לשלם את שכרו של הפועל. למרות זאת, חובת התשלום בזמן לא תחול עליו, שכן מצוות התורה אינה חלה כאשר ההעסקה נעשתה על-ידי שליח. נראה ששימוש בחברת כוח אדם הוא מקרה קלאסי של העסקה על-ידי שליח.

ואולם, אפילו במקום שאיסור התורה של “לא תלין” אינו חל, עדיין חל חיוב לשלם לעובדים בזמן. חיוב זה נובע מהחובה הבסיסית לשלם חובות. כיון שחובת התורה של תשלום בזמן אינו חל, יש מקום לדחות את תשלום השכר רק בנסיבות יוצאות דופן, כדין דחיית פירעון חוב שהגיע זמנו. מכאן שעל האדם לשלם בזמן בכל אופן, וכתבו הפוסקים שאפילו במקום שיש עני הזקוק לנדבות, יש להעדיף את תשלום שכר הפועל על מתן תרומה לעני (עי’ שו”ת רב פעלים, ח”ד, חושן משפט סימן ז).

הסיבה לכך היא שאמנם מתן צדקה הוא מצווה של תורה, אך תשלום שכר הפועלים אף הוא מהווה קיום מצווה דאורייתא של פירעון חוב (גם כאשר אין בדבר משום מצוות “ביומו תתן שכרו”). בנוסף לכך, אין במתן תרומה לצדקה מצווה ודאית, שכן ייתכן שמדובר ברמאי שאינו זקוק לכך. הבן איש חי מוסיף שכמו כן ישנה מצווה נוספת, דרבנן, של “בל ישהה”, עליה נדון בע”ה במאמר הבא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים