לתרומות לחץ כאן

דין מעשה ידים של האשה בזמנינו

שלום וברכה.
ברצוני לשאול (ב"ה בבחינת "דרוש וקבל שכר" בלבד) מהו ההיבט המעשי כיום למושג "איני ניזונת ואיני עושה", כלפי הבעל והמשפחה על מה נפטרת אשה בטענה זו, מה היא עדיין חייבת, מעמד הרכוש המשותף והכספים המשותפים לשעבר והעתידיים כולל משכורות נפרדות קרנות פנסיה חסכונות וכו',ומה הן ההשלכות לגבי התחייבויות הבעל לאשתו כפי שהתחייב בכתובה.
בתודה ובברכת "לשנה טובה ניכתב ונחתם לחיים טובים אמן".

תשובה:

שלום רב

הואיל והענין הוא בבחינת דרוש וקבל שכר, אעתיק לך פרק הנוגע למעשה ידים בזמן הזה מתוך הספר משנת הכתובה של הג"ר משה קליין שנערך על ידי, להרחבת הענינים תוכל לעיין עוד בספר עצמו. [הנושא של איני ניזונת עצמו כיצד הוא פועל וכו' נדון שם בפרק מיוחד].

דין מעשה ידים

הואיל והבעל חייב לדאוג לכלכלתה של האשה, תיקנו לו חכמים כנגד זאת שיהיו כל 'מעשה ידיה' שלו, כמבואר בסוגית הגמ' בכתובות (נח ע"ב). ושתי הלכות נאמרו בתקנה זו:

א. אשה העוסקת במלאכה כל הכנסותיה ניתנות לבעל. ולהלן נעסוק בדינן של תוספות שונות הניתנות לאשה כחלק ממשכורתה, כגון דמי ביטוח לאומי, מתנות חג וקרנות פנסיה, אם הן בכלל דין זה.

ב. כל אשה חייבת לעסוק במלאכה כדי לסייע לבעל בפרנסת ביתם. חיוב זה קצוב בסכום מסויים, והוא, שתעשה בצמר כשיעור משקל ה' סלעים ביהודה בכל שבוע (שם סד ע"ב). כאשר היא עושה במלאכה ומרוויחה ממון יותר מכפי המחוייב, דנו ראשונים אם רווח זה ניתן לבעל או לאשה, פרטי דין זה על אופניו השונים יבוארו להלן.

כמו כן, נעסוק בדינה של אשה העוסקת במלאכה שאינה מיוחדת לנשים, אם מעשה ידיה ניתנים לבעל. ונברר את דינה של אשה שהכניסה לבעלה בעת הנישואין ממון הרבה וקיימה בכך את חובתה לסייעו בפרנסתם, אם יש מקום לחייבה לעסוק במלאכה, ופרטים נוספים.

חיוב האשה לעסוק במלאכה

הדין וגדריו

א. חכמים חייבו את האשה לעסוק במלאכה שיש בה רווח ממון, ולתת את שכרה של מלאכה זו לבעל[1]. משום כך, נראה שיש חיוב לאב ללמד את בתו אומנות קלה ונקיה כדי שתוכל לקיים על ידה את חיוביה לבעל [וכדי שתוכל להתפרנס על ידה לעת מצוא][2].

מלאכת הנשים

ב. חיוב זה אינו אמור אלא לענין מלאכות שמנהג כל הנשים לעסוק בהן באותו המקום ובאותו הזמן, כגון טווית הצמר, אריגה וריקמה וכדו', אולם אין הבעל רשאי לתבוע מן האשה שתעסוק בשאר מלאכות – שאינן מיוחדות לנשים שבאותו המקום והזמן[3].

כמו כן, אשה שעוסקת [מרצונה] במלאכה שאינה חייבת לעשותה, וכמו שמצוי כיום שנשים עוסקות במזכירות, ניהול משרד, וכיוצא באלו, נחלקו ראשונים אם הבעל זכאי ליטול את מעשה ידיה[4]. ואפשר, שאף אם אין הבעל זכאי ליטול מעות אלו מדין "מעשה ידים", מכל מקום זכאי הוא ליטלם מדין "מציאתה"[5] [אשה שעוסקת ברפואה וכדומה, שאינה מלאכה גמורה אלא חכמה בעלמא, אף על פי כן שכרה ניתן לבעל והרי הוא בכלל "מעשה ידיה"[6]].

לפיכך, אף על פי שבדרך כלל רשאי הבעל להורות לאשתו שתהיה ניזונת ממעשה ידיה על ידי שיאמר לה "צאי מעשה ידיך למזונותיך" [ראה פרטי דין זה להלן פרק כ], אשה שעוסקת במלאכה שאינה חייבת לעשותה, אין הבעל רשאי להורות לה שתתפרנס משכרה, שהרי בידה להמנע מעשיית מלאכה זו בכל עת שתרצה [וראה עוד להלן לענין אשה העוסקת במסחר][7].

נמנעה מעשיית מלאכה

ג. אשה שנמנעה מלעסוק במלאכת הצמר ושאר מלאכות הנשים שחייבוה חכמים לעשות עבור הבעל, אינה חייבת לשלם לבעל את דמי בטלתה מאותה מלאכה [אף על פי שבידו לכופה לעשות עבורו מלאכות אלו אם ירצה]. על טעם הדבר, ראה הערה[8].

חיובה לעשות במלאכת הצמר ואופן קיומה

שיעור החיוב

ד. חכמים קבעו, ששיעור הצמר אותו חייבת האשה לטוות עבור הבעל בכל שבוע הוא כ"משקל חמישה סלעים ביהודה, שהן עשרים סלעים בגליל". וכתבו אחרונים, ששיעור זה אינו בדוקא, ובכל מקום יקבע הדבר על פי מנהגם של הבריות[9].

חובתו לספק לה צמר

ה. אין האשה חייבת לטרוח ולחזר אחר צמר הראוי למלאכה כדי שתוכל לקיים בו את חיובה לעשות בטוויתו שיעור "ה' סלעים" בכל שבוע, אלא הבעל הוא שמחוייב לטרוח בכך עבורה. ולכן, אם לא נתן הבעל לאשה את כל הנצרך לה למלאכתה, יש סוברים שאין הוא רשאי לתבוע ממנה שתעשה עבורו מלאכה אחרת תמורתה[10].

בית חרושת לטויה

ו. אף על פי שהאשה חייבת לעסוק במלאכת הצמר עבור הבעל, נראה, שאין הוא רשאי לכופה לעבוד בבית חרושת המשמש לאריגת בדים או לטווית צמר, לפי שעצם העבודה מחוץ לבית בחברת אנשים זרים אינה נחשבת כ"מלאכת נשים". משום כך, בזמנינו שמלאכות אלו אינן נעשות כבזמן חז"ל בתוך הבית, אין הן מכלל המלאכות המיוחדות לנשים[11].

מלאכת פשתן

ז. מלאכת הפשתן נחשבת אף היא מכלל המלאכות המיועדות בדרך כלל לנשים[12]. ומכל מקום כתבו הפוסקים, שאין הבעל רשאי לכופה לעסוק בה, לפי שהפשתן מזיק לפה ולשפתיים[13]. אכן, במקומות שמנהג כל הנשים לעסוק במלאכת הפשתן, יש שכתבו שהבעל רשאי לכופה לעשותה, אלא אם כן הדבר מזיק לבריאותה באופן מובהק[14].

דין אשה העוסקת במסחר

מקומות שמנהג הנשים לסחור

ח. במקרה שמנהג נשות מקומה לעסוק במסחר וכדו', וכפי שמצוי בזמנינו, נחלקו אחרונים בדעת ראשונים אם רשאי הבעל לתובעה שתעסוק במלאכות אלו, שמעצם מהותן אינן מכלל מלאכת הנשים[15]. ומכל מקום נראה, שאם מלאכות אלו אינן ראויות לאשה זו לפי טבעה, הכל מודים שאינה חייבת לעסוק בהן[16].

פרוזבול

ט. כאמור לעיל, נחלקו אחרונים אודות אשה שעוסקת באחת מן המלאכות שאינן מיוחדות לנשים, אם מעשה ידיה לבעל. ונפקא מינה, לענין שמיטת כספים בשביעית: שכן להצד שמעשה ידיה ממלאכות אלו ניתן לבעל, אין האשה צריכה לערוך פרוזבול על חובות אלו שחייבים לה בני אדם ממעשה ידיה, משום שרווחים אלו שייכים לבעל, והוא עורך בלאו הכי פרוזבול על חובותיו שלו. אולם, לדעת הסוברים שבמקרים אלו מעשה ידי האשה ניתן לה, עליה לערוך שטר פרוזבול קודם זמן השמיטה.

אחרים סוברים, שאף על פי שהבעל זכאי ליטול את מעשה ידי אשתו שממלאכות אלו שאינן מיוחדות לנשים, מכל מקום נחשבים הם כחובותיה שלה, ועליה מוטל לשומטם בשביעית, ובביאור הדברים ראה הערה[17].

קיצבאות ממשלתיות

ביטוח לאומי

י. קיצבאות ממשלתיות הניתנות לאשה בעת הגיעה לגיל זקנה, או מחמת נכות או אובדן כושר עבודה וכדו', מיועדות לה ואינן ממונו של הבעל, ולפיכך, אין בקבלתם כדי לפטור את הבעל מתשלום דמי המזונות.

ומכל מקום יש לצדד, שכשם שהבעל זכאי ליטול את "מציאתה" [ראה כתובות סה ע"ב], כך זוכה הוא במעות אלו הניתנות לה שלא בשכר מלאכתה, וממילא, רשאי הוא לפטור את עצמו מדין המזונות על ידי שיורה לה ליטול את כל צרכי מזונותיה מקיצבתה זו. אך, דין זה אינו נוהג אלא בשעה שהם חיים יחד דרך אישות, אולם, אם נפרדו והחלו בהליכי גירושין, מפסיד הבעל את זכותו ליטול את מציאתה, וממילא גם אינו רשאי לצוות עליה שתיטול את מזונותיה מקיצבה זו הניתנת לה מהרשויות[18] [על דין "צאי מעשה ידיך למזונותיך", ראה להלן פרק כ].

הכנסות הנלוות לשכר האשה

דמי הבראה וביגוד

יא. מנהג רווח הוא בזמנינו שהמעביד נותן לעובד דמי הבראה ודמי ביגוד פעם אחת בשנה או יותר, ונראה, שאף על פי שתשלומים אלו יתרים על הקצוב לפועל לפי עבודתו, מכל מקום אף הם בכלל מעשה ידיה הניתנים לבעל[19].

קרנות פנסיה

יב. רווחים הנצברים לטובת האשה מקרנות הפנסיה השונות, ותגמולים הניתנים לה, כגון חופשת מחלה וכדומה, הם בכלל משכורתה של האשה ואף הם ניתנים לבעל מדין "מעשה ידים".

פיטורין, אבטלה, ומענק לידה

יג. פיצויי פיטורין, הואיל וניתנים הם לאשה כחלק מתנאי העסקתה, יש לצדד שאף הם בכלל מעשה ידיה וזוכה בהם הבעל. אולם, לענין דמי אבטלה ומענק לידה, נראה שאף על פי שהתנאי היסודי לקבלתם הוא שהמבקש היה מועסק במלאכה סך מסויים של ימים בשנה החולפת, אין הם בכלל מעשה ידיה [ומכל מקום, כאמור לעיל, אפשר שיזכה בהם הבעל מדין "מציאתה"][20].

מתנת חג

יד. מתנה הניתנת לעובדים לרגל בוא החג וכדו', יש לדון האם היא בכלל מעשה ידים[21].

העדפת מעשה ידים

הדין וגדרו

טו. היו מעשה ידי האשה עודפים על השיעור שהיא חייבת לעשות עבור הבעל לפי מנהג מקומם, וכגון שהיא זריזה במלאכתה ומספיקה לטוות בזמן קצר צמר הרבה – ינתן הכל לבעל[22].

העדפה כנגד מעה כסף

טז. העדפה זו של מעשה ידיה תיקנו חכמים שתנתן לבעל כנגד "מעה כסף" שנותן הוא לה משלו, כדי שתוכל לכלכל בה צרכיה הקטנים המזדמנים לה מפעם לפעם היתרים על מזונותיה [ראה להלן פרק יח]. לפיכך, אם אינו מקיים את חובתו ליתן לה מעה זו שתיקנו לה חכמים, אין הוא זכאי ליטול את מעשה ידיה העודפים על מה שהיא מחוייבת לעשות עבורו[23].

העדפה שע"י הדחק

יז. אין הבעל זכאי ליטול את מעשה ידי אשתו היתרים על מה שהיא מחוייבת לעשות עבורו, אלא אם כן העדיפה במלאכתה מחמת זריזותה, וכגון שהיא מספיקה לעשות בשעה אחת מה ששאר נשים מספיקות בשעתיים. אולם, במקרה שמותר מעשה ידיה לא נעשה על ידי זריזותה וחריצותה היתירה במלאכתה, אלא שהיא דוחקת את עצמה, ומנדדת שינה מעיניה בשעות הלילה המיועדות למנוחה ועוסקת במלאכה[24], נחלקו בכך ראשונים אם זכאי הבעל ליטול את אותו המותר.

להלכה, הכריעו הפוסקים שהבעל זוכה גם בהעדפה זו הנעשית "על ידי הדחק". כלומר, אף כאשר "העדפה" זו נעשית בזמנים שמנהג העולם לייחד אותם למנוחה[25]. ומכל מקום, יכולה האשה להחזיק בדמי העדפתה ולטעון "קים לי" כדעת הסוברים שדמי "העדפה שעל ידי הדחק" ניתנים לאשה [וראה בהערה, שיש מקומות שנהגו ליתן העדפה הנעשית על ידי הדחק לאשה – נגד הכרעת הפוסקים הנ"ל][26].

משמרת לילה

יח. אשה שעוסקת במלאכה כשיעור הרגיל אצל רוב בני אדם, אלא שמלאכתה נעשית בשעות שאין דרך בני אדם לעסוק בהן במלאכה, וכגון שהיא אחות בבית חולים שעבודתה נעשית לעיתים קרובות בשעות הלילה, שכר עבודתה נחשב כ"העדפה שעל ידי הדחק", שנחלקו בה הראשונים הנ"ל, אם היא ניתנת לבעל או לאשה[27].

מספר מלאכות בזמן אחד

יט. אשה שעושה כמה מלאכות בבת אחת, וכגון שהיא שומרת קישואים, ותוך כדי שמירתה היא טווה צמר, הכל מודים שמעשה ידיה היתרים ניתנים לה[28]. וזאת, אף על פי שהשכר הניתן לה על כל אחת מן המלאכות הוא פחות משיעור מעשה ידים המקובל באותו המקום [אלא שבמקרה זה, נראה שהבעל זכאי ליטול את שכר המלאכה שהיא משתכרת בה יותר][29].

זמנים שאין עושים מלאכה

כ. אין האשה חייבת לעסוק במלאכה עבור הבעל, אלא בזמנים הרגילים ומיועדים לכך. לפיכך, אם היה המנהג במקומם שלא לעשות מלאכה בראש חודש או בימי החנוכה[30], אין הבעל רשאי לכופה לכך [ולפיכך, רשאית היא באותו שבוע להפחית משיעור "משקל ה' סלעים" שהיא חייבת לעשות עבורו בדרך כלל, וכאמור לעיל][31].

חול המועד

כא. כאמור לעיל, האשה פטורה מלעשות מלאכה עבור הבעל בימי חול המועד האסורים בעשיית מלאכה. יתירה מזו נראה, שאף על פי שאדם עני שאין לו מעות לצורך סעודתו רשאי לעשות מלאכה בחול המועד כדי חייו, אשה הדרה בבית בעלה העני אינה מחוייבת בכך, לפי שחיוב מעשה ידים נקבע לפי מנהג העולם, וכיון שבדרך כלל בני אדם בטלים ממלאכה בחול המועד, אף היא אינה מחוייבת בכך. ומכל מקום אם תרצה לסייע ביד הבעל ולעשות במלאכה לצורך סעודתם, נראה שהרשות בידה[32].

זמן האסור במלאכה

כב. יש לעיין, באשה שעשתה מלאכה בזמן שאסורה היא בכך, וכגון בחול המועד שאסור בעשיית מלאכה, או בראש חודש שמנהג הנשים להמנע ממלאכה, האם נחשב הדבר כ"העדפה על ידי הדחק" שנחלקו בה הפוסקים אם היא ניתנת לבעל או לאשה, או שהואיל והמלאכה נעשתה באיסור הכל מודים שאין הבעל זכאי ליטול את מעשה ידיה[33].

עשתה מיד כל קצבתה השבועית

כג. אשה שהיא זריזה במלאכתה, ומסיימת לעשות כשיעור הקצוב לה למלאכה קודם הגיע הזמן, וכגון שמנהג נשות מקומה לעשות במלאכת צמר כשיעור "ה' סלעים" מידי שבוע, והיא עושה שיעור זה בג' ימים, נחלקו הפוסקים אם רשאי הבעל לכופה לעסוק במלאכה בשאר ימי השבוע[34]. ומכל מקום נראה, שאף לדעת הסוברים שהאשה פטורה מלעשות מלאכה בשאר ימי השבוע, אם התאמצה ועשתה במלאכה לאחר שהשלימה את קיצבתה, זכאי הבעל ליטול את כל מעשה ידיה[35].

נתעצלה והוצרכה להדחק

כד. אשה שהתעצלה ולא עשתה מלאכה בזמן המיועד לכך, ומשום כך דחקה עצמה בלילות וכדומה כדי להשלים את שיעור המלאכה שמחוייבת היא לבעל לפי מנהג בנות מקומה, הכל מודים ששכרה ממלאכה זו ניתן לבעל, ואינו נחשב כ"העדפה שעל ידי הדחק"[36].

דין מעשה ידים כשאינה ניזונת מנכסיו

הדין והטעם

כה. הואיל ומעשה ידי האשה ניתן לבעל תמורת מזונותיה, במקרה שאינה ניזונת מנכסיו, וכגון שהבעל עני ואין מעות מצויות בידו לצורך מזונותיה ושאר צרכיה, יכולה היא לעכב בידה את מעשה ידיה, או את מותר מזונותיה [שניתנו לה ביום האתמול, שכאמור להלן (פרק לא) עליה להשיבם לבעל], כנגד מזונותיה, אף על פי שלא אמרה "איני ניזונת ואיני עושה".

יתירה מזו כתבו אחרונים, שבאופן זה שהבעל אינו מקיים את חובתו לספק לה את מזונותיה, אין היא חייבת לתת לו אף את מעשה ידיה היתרים על הנצרך לה למזונותיה. לפי שהבעל אינו עומד בחיובו לזונה כראוי, ובטלה זכותו במעשה ידיה לגמרי, וראה הערה[37].

כאשר פרנסתם מוטלת עליה

כו. במקרה שהבעל הוא תלמיד חכם העוסק בתורה יומם וליל, והאשה עושה במלאכה לפרנסת ביתם וכפי שמצוי כיום במקומות רבים, כתבו אחרונים שמעשה ידיה שלה [והיינו, כשהבעל אינו עוסק כלל במלאכה, וכל הוצאות הבית מוטלות על האשה. אולם, אם יש לו מעט מעות, אף שאינם מספיקים להם לכל צרכיהם כנדרש, נחשב הדבר שהיא ניזונת מנכסיו] [38]. אחרים חולקים, וסוברים שאין האשה זוכה במעשה ידיה עד שתאמר בפירוש "איני ניזונת ואיני עושה[39].

במה דברים אמורים, כאשר כך היתה הנהגתם של בני זוג אלו מיום שנישאו, שהוא יושב על התורה ועל העבודה והיא מפרנסת את הבית ממעשה ידיה. אולם, אם בתחילה היתה ניזונת מנכסי בעלה, ולאחר זמן עשתה חיל בעבודתה עד שכל פרנסת הבית מוטלת עליה, הכל מודים שהבעל זכאי ליטול את מעשה ידיה. משום שבאופן זה מעולם לא היה רגע אחד שבו לא ניזונה מנכסי הבעל. שהרי ביום הראשון לעבודתה ניזונה מן המעות שהכניס הבעל מעבודתו, וממילא זכה הבעל במעשה ידיה של אותו היום, ונמצא, שביום השני לנישואיהם שניזונו ממעשה ידיה שהרויחה ביום הראשון, נחשב הדבר שניזונים הם מנכסי הבעל, וכן על זה הדרך[40].

כמו כן, אין דין זה אמור אלא באופן שלא מחלה לבעל על מזונותיה בפירוש, אלא שמעולם לא תבעתו לכך. אולם, אם מחלה לבעל על מזונותיה בפירוש – מעשה ידיה של בעל[41]. [על עיקר הלכה זו, אם מותר לאדם להניח כל אומנות שבעולם ולישב על התורה ועל העבודה תוך שהוא נמנע על ידי כך מקיום חובתו לזון אשתו ובניו, ראה לעיל פרק א דין לא[42]].

נמנע מלזונה מחמת אונס

כז. הדין האמור לעיל, שכאשר האשה אינה ניזונת מנכסי הבעל אין היא מחוייבת ליתן לו את מעשה ידיה, נוהג אף במקרה שהבעל מנוע מלספק לה את מזונותיה מחמת אונס מסויים, ואף על פי שבאופן זה אין מקום לתובעו ולעונשו על מניעת המזונות, מכל מקום אף היא אינה חייבת לתת לו את מעשה ידיה שכנגדן[43]. אולם, כאשר עיכוב המזונות נובע מפשיעתה של האשה ובגרמתה, אין הבעל מפסיד בכך את מעשה ידיה[44].

מלאכות הבית

כח. כאשר הבעל אינו מקיים את חובתו לספק לאשתו את מזונותיה כנדרש, האשה פטורה מלעשות עבורו במלאכת הצמר ושאר מלאכות שיש בהן רווח ממון, וכמו כן, אינה חייבת לעשות עבורו את אותן ז' מלאכות שמצרכי הבית שכל אשה עושה בדרך כלל לבעלה [כגון, טחינה אפייה וכו'][45].

מעשה ידיה כשניזונים מאחר

כט. כאשר בני הזוג סמוכים על שולחן אחרים, וכגון שהם דרים בבית אביו או בבית אביה, מעשה ידי האשה ניתנים לבעל, אף על פי שאינה ניזונית מנכסיו. משום שמן הסתם כוונת המפרנס באופן זה לפטור את הבעל מחובתו לזון את בני ביתו כדי שיוכל לישב בשלווה על התורה ועל העבודה, ונחשב הוא כשליח של הבעל לתת לאשה את מזונותיה[46].

אחרים חולקים, וסוברים שכל זמן שלא גילה המפרנס את דעתו במפורש שרצונו לפטור את הבעל מחיובו, יש לפרש שכוונתו למתנה בעלמא, ואין רצונו שיבוא מכך הפסד לאשה[47]. ומכל מקום נראה פשוט, שאם היו ניזונים מקצבה ממשלתית וכדומה, שאינה ניתנת לבעל בדוקא, לא נחשב הדבר שהיא ניזונת משלו, ומעשה ידיה שלה[48].

כשהבעל מצווה שתלווה מעות

ל. הואיל והבעל חייב לדאוג למזונות אשתו, אין הוא רשאי לומר לה שתלווה מעות מאחרים לצורך מזונותיה אף שמתחייב הוא לפרוע עבורה חוב זה. שכן, כאמור לעיל, לדעת רבים מן הפוסקים, כאשר האשה לווה מעות מאחרים לצורך מזונותיה רשאי המלווה לתבוע את פרעון החוב ממנה [אלא שהיא תובעת מן הבעל שישלם לה את הוצאותיה][49], ואין הבעל רשאי לכופה להשתעבד לבעל חוב לצורך פרנסתה. לפיכך, אם עשה הבעל כן, מעשה ידיה של כל אותם ימים שלה [וממילא, אף הוא אינו חייב לפרוע לה את חובה, אלא אם כן התחייב לה על כך בקנין גמור][50].

לפצותו במעות תמורת מעשה ידיה

במלאכת הצמר

לא. אף שמוטלת חובה על האשה לעסוק במלאכה עבור הבעל, אם היו בידה מעות ממקום אחר, וכגון שניתנו לה מעות על מנת שאין לבעלה רשות בהן, יכולה היא לתיתן לבעל תמורת אותה מלאכה שהיא חייבת לעשותה, ולפטור עצמה בכך מחיוב זה[51].

במה דברים אמורים, כשנתנה לו מעות אלו קודם שעשתה במלאכה, אבל אם כבר עשתה במלאכה, שוב אין היא יכולה לסלק את זכותו של הבעל במעשה ידיה אלו על ידי נתינת מעות לבד, הואיל וזכה בהן הבעל מיד בשעה שנעשו[52].

בז' מלאכות הבית

לב. נחלקו הפוסקים, אם הלכה זו, שאשה יכולה לפטור את עצמה מחיוב "מעשה ידים" על ידי שהיא נותנת לבעל מעות משלה כדמי מעשה ידיה, אמורה רק לענין חיובה לעסוק עבורו במלאכת הצמר, או גם לענין חיובה לעסוק בז' מלאכות שהן מכלל צרכי הבית[53].

עשיית מלאכה משום חשש זימה

חיובה

לג. להלן פרק טז יבואר, שבמקרה שהאשה מביאה עמה מבית אביה בעת הנישואין ממון הרבה, או שפחות שיכולות לעשות את מלאכתה במקומה, אין הבעל רשאי לתובעה שתעסוק במלאכות הבית בעצמה.

אך, הואיל וחששו חכמים שמא תבוא לידי שיעמום המביא לידי חטא חלילה, חייבו את האשה אף באופן זה לעסוק מעט במלאכת הצמר וכדומה, ובלבד שלא תהיה בטלה ממלאכה לגמרי[54]. חיוב זה אין לו שיעור קצוב, ודי בכך שאינה בטילה ממלאכה לגמרי כל היום[55] [משא"כ באשה שחייבת לעסוק במלאכה מעיקר הדין, שקצבו חכמים את חיובה בשיעור "ה' סלעים ביהודה", או לפי מנהג נשות מקומם, ראה לעיל דין ד][56].

כמו כן, החשש שמא תבוא לידי חטא מחמת בטלתה, אינו אמור אלא באופן שהיא פטורה ממלאכה דרך קבע, אבל אם שכרה לה משרתת ליום או יומיים שתעשה מלאכתה במקומה, אין בכך כלום, ואין הבעל רשאי לתבוע ממנה שתעשה את מלאכתה בעצמה[57].

אם מעשה ידיה שלו

לד. באופן זה, שהביאה עמה האשה מבית אביה שפחות הראויות לעסוק במלאכה במקומה, או שהכניסה לו ממון הרבה שניתן לשכור בו שפחות שיעשו במלאכה במקומה, וכל חיובה לעסוק במלאכה הוא רק בכדי שלא תבטל זמנה לריק, וכאמור לעיל, נחלקו ראשונים, אם הבעל זכאי ליטול את מעשה ידיה[58].

להלכה, נראה שמאחר והאשה מוחזקת במעשה ידיה, אין הבעל רשאי להוציא מעות אלו מידה מספק [על הנידון אם הבעל רשאי ליטול את פירות מעשה ידיה מדין "נכסי מילוג", ראה הערה[59]].

זכויות הבעל במעשה ידיה

אם רשאי להקדישם

לה. הקדיש הבעל את מעשה ידיה [קודם שנעשו], אין בדבריו כלום, משום ש"אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם"[60]. אולם, אם אמר "יקדשו ידיך לעושיהן", וכוונתו בכך להקדיש אף את הזכות שיש לו בגוף הידים [שמחמתה זוכה הוא במעשיהן], כיון שחלה הקדושה על ידיה המשועבדות לו – שישנן בעולם – כל מעשה ידיה מכאן ולהבא קודש[61].

ונחלקו הפוסקים, אם האשה יכולה לבטל את הקדשו של הבעל על ידי שתאמר "איני ניזונת ואיני עושה": יש סוברים, שהואיל וכבר ניזונה משלו זמן מה, חל ההקדש, ושוב אין היא יכולה לבטלו על ידי שתאמר "איני ניזונת ואיני עושה" מכאן ולהבא. אך יש חולקים, ובבאור מחלוקתם ראה הערה[62].

באופנים שפטורה – אם דינם כנכסי מילוג

לו. בכל אותם מקרים שהאשה פטורה מליתן לבעל את מעשה ידיה [וכגון, "העדפה שעל ידי הדחק", או שעשתה ב' מלאכות בבת אחת, או ששילמה לבעל את דמי מלאכתה קודם עשייתה], יש שכתב, שדינם ככל נכסי מילוג, שהגוף שייך לאשה והבעל אוכל את פירותיהם. ולכן, יש למכור את מעשה ידיה, ליקח בדמיהם קרקע, והבעל יאכל את פירותיה[63]. ויש שכתבו, שבאופנים אלו שהאשה פטורה מלתת לבעל את מעשה ידיה, אין לו בהם זכות אפילו לאכילת פירות[64].

האישות המחייבת במעשה ידים

ספק מגורשת

לז. כאמור לעיל [פרק א דין יד], אשה שהיא ספק מגורשת, וכגון שזרק לה הבעל גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה וכדו', הואיל ומחמת ספק זה היא מנועה מלהנשא לאדם אחר, הבעל חייב במזונותיה.

על מעשה ידיה כל אותם הימים, נחלקו ראשונים: יש סוברים, שאף על פי שהבעל חייב במזונותיה, מכל מקום מעשה ידיה שלה. לפי שחכמים תיקנו שיהיו מעשה ידי האשה לבעל "כדי שלא תהיה לה איבה" [ראה כתובות נח ע"ב], וכאן שבלאו הכי בדעתו לגרשה, אין לחוש לכך[65]. אולם אחרים סוברים, שהואיל והבעל חייב במזונותיה זכאי הוא ליטול את מעשה ידיה כנגדם [וראה ביאור מחלוקתם בהערות][66].

מינקת חברו

לח. אדם הנושא את מינקת חבירו, שמחוייב הוא לגרשה [ראה טוש"ע אבהע"ז סי' יג סעי' יא], נחלקו הפוסקים האם זכאי הוא ליטול את מעשה ידיה עד שיגרשנה, וראה הערה[67].

אשת מנודה

לט. המנודה, אף שהכל מוזהרים שלא לישא וליתן עמו ואין אוכלים ושותים עמו, אין אשתו ובניו בכלל דין זה, ומשום כך, מחוייבת היא לעשות עבורו מלאכה כדרך הנשים, ומשועבדת היא לו לכל ז' המלאכות שאשה עושה לבעלה בצרכי הבית[68].

נאמנות האשה לטעון על ממון שתחת ידה

הדין וגדרו

מ. כאשר בני הזוג מתעצמים ביניהם אודות מעות המוחזקות ביד האשה, היא טוענת שניתנו לה במתנה, ואילו הבעל טוען כנגדה שממעשה ידיה הן, כתבו ראשונים שהאשה נאמנת, וכפי הכלל שבידינו ש"המוציא מחבירו עליו הראיה". לפיכך, יחשבו מעות אלו ככל נכסי מילוג של האשה, שלוקחים בהם קרקע והבעל אוכל את פירותיה כל זמן שהם חיים יחד[69].

אך יש שהוסיפו, שבמקרה שאמרה שניתנו לה מעות אלו על מנת שאין לבעלה רשות בהן, ורצונה להפקיע בכך את זכות הבעל מפירותיהן, אין היא נאמנת בכך אלא אם כן תביא ראיה לדבריה[70].

 

 

[1] משנה (כתובות נט ע"ב): "ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה: טוחנת, ואופה, ומכבסת, מבשלת, ומניקה את בנה, מצעת לו המטה, ועושה בצמר". עוד איתא שם (סה ע"ב): "מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה". וכ"ה ברמב"ם (הל' אישות פכ"א הל' א), טור ושו"ע (סי' פ סעי' א). ובגמ' (שם מז ע"ב) נתבאר, דחכמים תיקנו שיהיו מעשה ידי האשה לבעל כנגד מזונותיה משום "איבה", וע"ע שם (נח ע"ב), אם "מעשה ידיה עיקר" או "מזוני עיקר", והנפק"מ שבזה.

[בחי' הרי"ם (הל' קידושין סי' כז סעי' ז) הוסיף, דלכך שינו חכמים לשון התורה "כי יקח איש אשה", ונקטו לשון "קידושין", שמשמעו "דאסרה לה אכו"ע כהקדש" (ראה תוס' קידושין ב ע"ב), משום דכיון שמעשה ידי האשה ניתנים לבעל, יבואו הבריות לסבור שקנין גמור יש לו בה והרי היא אצלו כעבדו ושפחתו, לכך הוצרכו לומר דאין זה אלא "קנין איסור" בעלמא, ודין "מעשה ידים" תקנה באנפי נפשה היא, שאינה מגוף קנין הקידושין (וראה עוד סוגית הגמ' בגיטין פה ע"ב). מיהו, בס' מגלת ספר (עשין מח לז ע"א) כתב בדעת הרמב"ם (הל' אישות פ"ז הל' טז), שבקנין הנישואין נפעלים באשה שני קנינים: קנין איסור – דנאסרת לכל העולם ומותרת לו. וקנין ממון – שמעשה ידיה ונכסיה שלו. ומבואר, דאין זו תקנה בעלמא אלא קנין ממש הנעשה בין הבעל לאשה במעשה הקידושין].

[2] בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' קסג) כתב, כי אף שמן הדין אין האב חייב ללמד את בתו אומנות, מ"מ נכון לעשות כן ומצוה יש בדבר, דלעיתים תהיה פרנסתה דחוקה ותהא נצרכת לכך. כמו כן, הואיל וחובה מוטלת עליה לעשות במלאכה כנגד מזונותיה, במה תעשה אם לא תדע אומנות, עכ"ד.

בס' המקנה (קידושין ל ע"ב) כתב, שכשם שהאב מצווה ללמד את בנו אומנות, כך מחוייב הוא ללמד אומנות לבתו, ד"אטו גברי בעו חיי נשי לא בעו חיי", ואף שהבעל מפרנסה חיישינן שמא תתאלמן או תתגרש.

מטעם זה, כתב בשו"ת משנה הלכות (ח"ז סי' עט) להתיר לבנות ללמוד אומנות התפירה בתשעת הימים, שהרי זה ככל צורכי מצוה המותרים בימים אלו.

[3] גדר חיוב מעשה ידים – כמנהג המדינה

תוספתא (כתובות פ"ה ה"ג), וכ"ה ברמב"ם (הל' אישות פכ"א הל' א): "ומה היא עושה לו, הכל כמנהג המדינה, מקום שדרכן לארוג אורגת, לרקום רוקמת, לטוות צמר או פשתים טווה וכו'". (וע"ע הל' אישות פי"ג הל' י). וכ"ה בשו"ע (סי' פ סעי' א). ועי' שו"ת הרשב"א (ח"ב סי' לא, ח"ד סי' קנב) הו"ד בבית יוסף (סי' צה) שהאריך בביאור דין זה.

מעתה יש לעיין, בבני זוג שנישאו במקום שדרך הנשים לעשות במלאכה מסויימת, ועקרו דירתם למקום אחר שמנהג הנשים לעסוק במלאכה אחרת, אם הבעל רשאי לכוף את אשתו שתעשה לו כפי מנהג אותו מקום, או שמא יכולה לומר לו דלא נישאה לו אלא על דעת מלאכה הראשונה.

ולכאורה נראה, שאם היה זה מאותם מקומות שהיה מותר מתחילה לתובעה שתלך אחריו לשם, וכגון מעיר לעיר באותה מדינה [ראה להלן פרק כט דין יב], יש לה לנהוג כמנהג בנות אותו המקום, שאף זה כלול בהתחייבות שבנישואין. אולם במקרה שאינו רשאי לכופה שתדור עמו שם, אף שקיבלה על עצמה לילך אחריו, אפשר שאינה חייבת לעסוק במלאכה הנהוגה במקומם, מאחר שאינה מורגלת בכך, ולא נישאה לו על דעת כן.

החיוב לעסוק במלאכת הצמר

מיהו יש להקשות, אם כדברי הרמב"ם שחיוב זה לא נקבע על מלאכה מסויימת, אלא בכל מקום נוהג הוא כפי מנהג הבריות, מהו ששנינו במשנתנו (סה ע"ב) "ועושה עמו בצמר", דמשמע שתקנה גמורה תיקנו לענין מלאכה זו, ואין הדבר תלוי במנהג המדינה.

ובישוב קושיא זו, ראה להלן בסמוך בדעת הרמב"ם, שבמקומות שאין מנהג ברור בין הנשים בדבר המלאכות המיוחדות להן, רשאי הבעל לתבוע מאשתו שתעשה לו במלאכת הצמר, דמלאכה זו מיוחדת לנשים מעצם מהותה ואין הדבר תלוי במנהג. ונמצא לפי זה, שאין כל פלוגתא בין המשנה לתוספתא, אלא דהתוספתא מיירי כשיש מנהג ברור בדבר המלאכות המיוחדות לנשים, ולכן, כאשר מנהגן לעסוק בריקמה וכדומה אין הבעל רשאי לכופה שתעשה לו במלאכת הצמר, ולהיפך, ואילו המשנה עוסקת בעיקרא דהאי דינא, שגם כשאין מנהג ברור אצל הנשים חייבת האשה לעשות עבור הבעל לכל הפחות במלאכת הצמר, ודו"ק.

מיהו, הטעם בזה צ"ע לכאורה, שכן חיובי הבעל לאשתו ולהיפך נקבעים תמיד לפי מנהג המדינה, וכפי שמבואר בטוש"ע (ריש סי' ע) לענין שיעור המזונות שחייב הבעל לתת לאשתו, וא"כ מדוע לענין חיוב מעשה ידים חייבוה חכמים לעסוק במלאכת הצמר אף במקומות שאין מנהג הנשים לעשות כן.

ובביאור הגר"א (סי' פ ס"ק א, ב) עמד על קושיא זו, ומבאר, שאכן מצד עיקר דין מעשה ידים אין האשה חייבת לעסוק במלאכה שאינה לפי מנהג נשות מקומה, אלא שכפי שיבואר להלן, תיקנו חכמים שאף אשה שאינה חייבת לעסוק במלאכה עבור הבעל, וכגון שהכניסה לו שפחות הרבה, אינה מותרת להבטל ממלאכה, משום שהבטלה מביאה לידי חטא (ראה כתובות נט ע"ב). לענין דין זה נאמר במשנה, שהמלאכה אותה מחוייבת אשה לעסוק בכל מקרה [אף כשלפי מנהג נשות מקומה מן הדין הוא שתהיה פטורה מעשיית מלאכה], היא מלאכת הצמר.

עפ"ז כתבו פוסקי זמנינו (עי' קובץ תשובות להגרי"ש אלישיב ח"ב עמ' רד), שהחיוב לעשות במלאכת הצמר [אף כשלפי מנהג נשות מקומה אין הרגילות לעסוק בכך], אינו אמור אלא באשה שפטורה מלעסוק גם בשאר מלאכות הבית השונות [וכגון זו שהכניסה לבעלה שפחות], אבל אשה שעוסקת במלאכות הבית [טחינה אפייה וכו'], אינה חייבת לעסוק במלאכת הצמר אלא אם כן כך הוא מנהג כל נשות מקומה [ונפק"מ גדולה יש בכך בזמנינו שנשים אינן עוסקות בדרך כלל במלאכת הצמר].

ולפי זה נראה, שגם החיוב לעשות בצמר הוא לאו דוקא, שכן כפי שיבואר להלן דין לג מדברי הנתיבות משפט, מה שאמרו דאשה שהכניסה לבעל שפחות שיעשו במלאכות הבית עבורה אינה חייבת לעשות לו אלא במלאכת הצמר, הוא לאו דוקא, דכיון שאינה מחוייבת בכך מעיקר הדין, אינו יכול לכופה למלאכה מסוימת, ולדברי הביאור הגר"א הנידון דידן ודהתם הוא היינו הך, ודו"ק.

[4] הרשב"א בתשובותיו (ח"ד סי' קנב) דן, לענין אלמנה הניזונת מן היתומים והשביחה בנכסי הבעל, מעשי ידיה למי. ומסיק, שהואיל והאשה אינה מחוייבת לעסוק במלאכות אלו, אם טרחה ועשתה מעשה ידיה שלה. ז"ל שם: "שהרי האשה אינה חייבת לטרוח לסתור ולבנות ולעקור ולנטוע, ולא להשכיר כלום ולהתעסק ברבית, אלא לעשות בצמר הקצבה השנויה במשנתינו. ואם רצה הבעל לשנותה למלאכה אחרת, אינו רשאי. שאינה אצלו כעבדו ושפחתו הכנענים, שיכול לשנותן אכל מלאכה וכו'". לכן, אין היתומים זוכים באותו השבח, וכ"כ הטור (סי' צה) בשם הראב"ד. [מיהו, בשו"ת מהרש"ם (ח"ד סי' צב) כתב, דהרשב"א אינו מכריע כך לדינא, שהרי בסוף דבריו ציין לדברי רבינו חננאל שסבר שמעשה ידיה אלו ניתנים ליתומים, וראה עוד בסמוך אם הבעל זכאי במעשה ידים כעין אלו מדין "העדפה"].

אמנם, מדברי רשב"ם (בבא בתרא קמג ע"ב) נראה, שאף על פי שהבעל אינו רשאי לתבוע מן האשה שתעסוק במלאכות כעין אלו שאינן מיוחדות לנשים, מכל מקום, אם עשתה זאת מדעתה מעשה ידיה ליתומים. שכך שנינו שם: "וכן האשה שהשביחה את הנכסים [שהניח בעלה אחר מותו, ומקבלת מקצתם בכתובתה] – השביחה לאמצע. ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הרי אני עושה ואוכלת – השביחה לעצמה". ופי' רשב"ם: "והוא דלא שקלה מזוני, דאי שקלה מזוני לא, דתנן, אלמנה ניזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהם".

ומבואר מדבריו, שכל זמן שהיא ניזונת מנכסי היתומים ודינם כאביהם ליטול מעשה ידיה, שבח זה שהשביחה בנכסים שלהם הוא, אף שעבודת הקרקע אינה מן המלאכות שהאשה חייבות לעסוק בהן למעשה ידיה.

נמצא שאף שאין יכולת ביד הבעל לכוף את אשתו שתעסוק במלאכות אלו, כל שעשתה כן מרצונה – מעשה ידיה לבעל או ליתומים, ודלא כהרשב"א [וכדבריו כתבו גם הריטב"א ונמוק"י שם בשם ר"ח, וכפי שנתבאר לעיל], וכן פי' בבית מאיר (סי' פ סעי' א).

מדברי הרא"ש (שם סי' י) נראה שסבר אף הוא כדעת רשב"ם, שכן הזכיר דבריו ולא ציין למי שחולק בזה. אולם, בטור (שם) כתב, שהרא"ש הסכים בזה לדעת הרשב"א, דלענין מלאכה שאין הבעל רשאי לכופה לעשותה אין מעשה ידיה שלו, אלא שלדעתו, כיון שקרקעות אלו הן בבעלותם של היתומים, נמצא שהשדה שלהם היא שהושבחה, ועליהם לשלם לאשה את דמי טורחה.

נמצאו ג' שיטות בדבר: לשיטת הרשב"א והראב"ד מעשה ידיה ממלאכות אלו לעצמה. לשיטת רשב"ם אליבא דהבית מאיר, מעשה ידיה לבעל או ליורשים. ואילו לשיטת הרא"ש להבנת הטור, כאשר המדובר הוא בקרקע של היורשים השבח שלהם [אלא שהאשה נוטלת מהם את שכר טורחה], ואילו כשהיא עושה בשלה, אין ליורשי הבעל זכות במעשה ידיה אא"כ הן מהמלאכות המיוחדות לנשים. בשו"ע (סי' צה סעי' ז) הביא ג' שיטות אלו ולא הכריע ביניהם, אולם הרמ"א שם פסק כדעת הרא"ש.

מיהו, בשו"ת מהרי"ט (ח"א סי' ג) מצדד לומר, שמחלוקת הראשונים זו, אינה אמורה אלא באופן שהאשה טוענת שכוונתה לצורך עצמה, אבל בסתמא אמדינן לדעתה שהשביחה לצורך היתומים ואינה נוטלת מן הרווח כלום, ונפק"מ בזה לדידן, ודו"ק.

[בס' יפה ללב (ח"ד סי' פ אות א) כתב, שאשה שעוסקת ברפואה מעשה ידיה לבעל, אף שאין זו מלאכה המיוחדת לנשים, ואף ש"חכמה היא ואינה מלאכה", ומקור דבריו בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' קצ), עיי"ש וצ"ע. כמו כן ראיתי למי שהוכיח כשיטת רשב"ם מהא דמספקינן בגמ' (סו ע"א), על דבר אשה שעשתה כמה מלאכות בבת אחת, אם זוכה הבעל בכל מעשה ידיה. ומפרשינן, דמיירי שהיתה שומרת קישואים ותוך כדי השמירה היא מחממת ביצים וטווה בצמר. ולכאורה, הרי שמירת קישואים אינה ממלאכת הנשים, ואפ"ה פשיטא לגמ' שאם אינה עוסקת בכמה מלאכות בבת אחת זכאי הבעל ליטול את מעשה ידיה].

[נשאלתי, בדבר אשה שמכרה את שער ראשה לצורך עשיית פאה נכרית, אם המעות ניתנות לבעל כדין מעשה ידים. ולכאורה, נידון זה תלוי במחלוקת הנ"ל, שכן האשה אינה חייבת למכור את שער ראשה, ואין לבעל כל זכויות ממון בשער זה. ויש לדחות, דאף לדעת הסוברים שמעשה ידיה ממלאכה שאינה חייבת לעשותה ניתן לבעל, כאן שהיא מוכרת רכוש שאינו של הבעל אלא שלה, כו"ע מודו ששכרה לעצמה].

[5] ס' נתיבות משפט (קסה ע"א), ומשנה למלך (הל' אישות פכ"א הל' א). עיי"ש בדבריהם, דאע"פ שכאמור לעיל הבעל והיתומים אינם רשאים ליטול אלא את מעשה ידיה שמן המלאכות המיוחדות לנשים, מכל מקום חילוק רב יש בזה בין בעל ליתומים. לפי שמעות אלו [אע"פ שאינם בכלל "מעשה ידים"] מ"מ זכאי הבעל ליטלם מדין "מציאתה". אולם, היתומים שאינם זכאים ליטול את מציאתה אינם רשאים ליטול את מעשה ידיה שממלאכות אלו [וראה נתיבות משפט שם שיישב בזה את סתירת דברי רבינו ירוחם, שבנתיב כג ח"ה נקט בפשיטות כדעת הראב"ד, ואילו בחי"א שם הכריע כדעת הרשב"א]. וכ"כ בשו"ת מהרש"ם (ח"ד סי' צב).

אכן, בשו"ת מהרי"ט (ח"א סי' סז) נקט בפשיטות, שאשה שאינה ניזונת מיד הבעל מעשה ידיה שלה [והארכנו בדבריו להלן דין כו], ולכאורה דבריו צ"ב, דאף שאין הבעל זכאי ליטול את הכנסותיה מדין "מעשה ידים", מכל מקום מדוע לא יטלם ככל מציאה שבאה לידה.

וכבר עמד בקושיא זו המשנה למלך שם, וכתב, שנידון זה תלוי במחלוקתם של הראשונים, לענין אשה שאינה ניזונת מן הבעל [וכגון שאמרה "איני ניזונת ואיני עושה"] אם מציאתה לבעל. דעת הרא"ש (כתובות פ"ו סי' א) שהבעל זכאי במציאת אשתו גם כשאינה ניזונת משלו. אולם, בשם הרמ"ה כתב שם הרא"ש, דהואיל ואין האשה ניזונת משל הבעל לא חיישינן בה לאיבה, ואין הבעל זכאי ליטול את מציאתה, ודברי מהרי"ט יתיישבו לשיטת הרמ"ה, עיי"ש [וראה חלקת מחוקק סי' פד ס"ק ב דהעיקר לדינא כדעת הרמ"ה].

אכן, לולי דברי המשנה למלך היה נראה ליישב שפיר, דהא דחשבינן למעשה ידי האשה כמציאה בעלמא דזוכה בה הבעל, היינו דוקא כשהיא ניזונת מנכסי בעלה ואינה נצרכת לאותן המעות. אבל כשהיא נצרכת ליזון ממעות אלו, היאך יתכן להחשיבן כמציאה, הרי לפי זה ימצא שלעולם לא תוכל האשה לומר "איני ניזונת ואיני עושה", שכן גם אם יבטל ממנה חיוב מעשה ידיה עדיין יזכה בהן הבעל מדין מציאתה (לשיטת הרא"ש דלעיל). ועל כרחך צ"ל, דכל שאמרה איני ניזונת ואיני עושה, כיון שכוונתה בזה דרצונה ליזון ממעשה ידיה ואדעתא דהכי עוסקת היא במלאכה, תו לא הוו כמציאתה, וצ"ע.

כמו כן, הטעם לכך שהבעל זוכה במציאת אשתו, הוא "כי היכי דלא תהוי לה איבה". ולכאורה סברא זו אינה שייכת אלא במציאה ממש דהיא מידי דממילא, ולא בשכר עבודתה הבא לה על ידי טורח. ובפרט כשבכוונתה ליזון מאותן מעות. ומצאתי שכבר העיר בזה בשו"ת מהרש"ם (ח"ד סי' צב), דלכאורה הוי כהעדפה שעל ידי הדחק וגריע מינה, ולא דמיא למציאה [אלא שצידד לחלק בזה בין מלאכות קלות כהלוואה בריבית שאין בה טורח, דבהא אפשר דחשיב כמציאה, עיי"ש].

בדומה לכך נחלקו הרמב"ם והראב"ד (הל' אישות פי"ח הל' ד) לענין מותר מזונות אלמנה אם ניתנים ליורשים. ונראה מדבריהם, דנחלקו אם מותר מזונות דינו כמציאה שאינה ניתנת ליורשיה, או שהואיל ובא לה הדבר על ידי טורח, שמיעטה מזונותיה וצימצמה מצרכיה, לא הוי כמציאה אלא כהעדפת מעשה ידים.

בדומה לחילוק זה מצינו בחזון איש (סי' ע ס"ק ו), יעוי"ש שכתב, דכל שהאשה טוענת שנאלצת היא לעשות במלאכה מחמת שהבעל אינו מספק לה את מזונותיה, כו"ע מודו דמעשה ידיה לעצמה ואין הבעל זוכה בהם מדין מציאתה, וכל מחלוקת הראשונים לעיל אינו אמורה אלא באופן שאמרה איני ניזונת ואיני עושה, שהבעל נוהג כדין וברצונה מחלה לו על מזונותיה.

ומ"מ מדברי המשנה למלך מבואר דמעשה ידי האשה נחשבים כמציאתה, ואף להצד שאין הבעל זוכה בהן מדין "מעשה ידים", מ"מ זוכה הוא בהן מדין מציאה לשיטת הרא"ש (אא"כ מונע הוא ממנה מזונות שלא על פי דין, וכדכתב החזון איש).

[6] ראה לעיל בסמוך בשם הגר"ח פלאג'י [ס' יפה ללב ח"ד סי' פ ס"ק א], שאף על פי שמלאכת הרפואה "חכמה היא ואינה מלאכה" נחשב שכרה ככל מעשה ידים הניתן לבעל [מלבד זאת הוסיף, שהואיל והיא טורחת גם בהכנת התרופות שמלאכה ממש היא, נחשב כל שכרה כמעשה ידים ממש]. והטעם בזה פשוט לכאורה, שכן סברא זו לחלק בין "חכמה" ל"מלאכה" לא מצינו אלא לענין מלאכת שבת שעיקר הקפידא הוא ב"מעשה יצירה" ו"מלאכת מחשבת" [לאפוקי רדיית הפת שאינה יצירה בגוף הדבר אלא חכמה בעלמא היא]. משא"כ כאן, שכל טירחה שאנשים רגילים לשלם עליה שכר נכללת בדין "מעשה ידים".

ולא נזקקתי לזאת, אלא משום שנשאלתי, בדבר בני זוג שהתגרשו ומתעצמים בדין אודות זכויות ההפצה של ספר שכתבה האשה תוך ימי נישואיהם, אם שייכים הם לאשה, או שכבר זכה בהם הבעל מדין "מעשה ידים". ואחד מן הדיינים צידד לדון, דאפשר שכתיבת ספר נחשבת כ"חכמה" ולא כ"מלאכה" וממילא אין הבעל זוכה בו. ולפי דברי הגר"ח פלאג'י אין לדבריו מקום.

כמו כן, כתיבת ספר אינה חכמה לבד אלא הרבה טורח כרוך בה בעצם הקלדתו, ולא גרע לכאורה מהתקנת הרפואות שמחמת זאת סבר הגר"ח פלאג'י להחשיב את מקצוע הרפואה כמלאכה ממש. לבד מזאת יש להעיר, שכתיבת ספר לעיתים רבות נחשבת כ"העדפה שעל ידי הדחק", וכגון שאינה עושה זאת במקום מלאכה אחרת, או שעושה זאת בשעות הלילה המאוחרות שאינן מיועדות למלאכה בדרך כלל. ולענין "העדפה שעל ידי הדחק" נחלקו הפוסקים אם היא ניתנת לבעל או לאשה, ראה להלן דין יז [עצם הנידון על זכויות הפצת הספר תלויה ועומדת במה שדנו קמאי ובתראי אודות בעלות על חכמה וזכויות יוצרים אם מעוגנות הן בהלכה, ונפק"מ להעתקת ספרים או קלטות ללא רשות, ונידון זה אין כאן מקומו].

[7] דהנה יסוד דין "צאי מעשה ידיך למזונותיך" הוא כעין "איפוכי מטרתא למה לי", דמאחר שבלאו הכי מחוייבת היא לטוות לו צמר, בידו להורות לה שתיטול את אותו הצמר ותמכרנו, ותיקח בדמיו מזונותיה. אבל לחייבה לעסוק במלאכה אחרת שאינה מחוייבת לו, ודאי אין בכוחו. וממילא, כל שאינה יודעת לעשות בצמר, או שע"י עשייתה בצמר לא יהיו מעשה ידיה מספיקים למזונותיה, אין הבעל רשאי לומר לה "צאי מעשה ידיך למזונותיך".

נמצא, שבזמנינו שרוב הנשים עוסקות במלאכות שאינן מחוייבות לעסוק בהן מן הדין, לעולם אין הבעל רשאי לתובעה לעשות במלאכה, וע"ע מש"כ בזה בשו"ת מהרש"ם (ח"ד סי' צב).

[מיהו אם כבר עשתה במלאכה כעין זו וזכה הבעל במעשה ידיה, הדר דינא שיכול לומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך כל זמן שיהיו מעשה ידיה שכבר עשתה מספיקים לה למזונותיה (לבד מדעת הסוברים שכשם שהבעל אינו רשאי לכופה לעסוק במלאכות אלו, כך גם אין הוא זוכה בהם אם תעשה מדעתה שלא בציוויו, וכאמור לעיל)]. על עיקר דין "צאי מעשה ידיך", אם יכול לתבוע זאת ממנה שלא בהסכמתה, ראה פרק כ.

[8] שו"ת הרשב"א (ח"ד סי' קנב, הובאו דבריו בבית יוסף סי' צה). בטעם הדבר כתב שם, שהבעל אינו נחשב כבעלים על גופה לשעבדה במלאכה כעבדו ושפחתו הכנענים, ואף על פי שרשאי הוא לדרוש ממנה שתעשה במלאכה כפי המחוייב, מכל מקום במניעתה מקיום חובתה לא חשיב שהזיקתו ממון, אלא שכאשר מקיימת היא את חובתה זיכו לו חכמים את מעשה ידיה אשר תעשה. [ועיי"ש, דמה"ט אמרינן לענין אשה שהלך בעלה למדינת הים דאין מחשבין עמה את מעשה ידיה. וראה עיונים סי' יא, שהארכנו בדברי הפוסקים שדנו, מדוע אין האשה חייבת לשלם לבעל את דמי בטלתה מדין מזיק שעבודו של חבירו, ולדברי הרשב"א אתי שפיר, דהאשה אינה משועבדת לו כשפחה, וזכות תביעה בעלמא יש לו על מעשה ידיה לכשתעשה אותם, וראה עיונים שם שבטלתה ממלאכה אינה נחשבת אלא כ"גרמא בנזיקין" בעלמא].

לפי"ז, כאשר האשה עוסקת במלאכה שאינה חייבת לעסוק בה [למאן דס"ל דמעשה ידיה ממלאכות אלו הן שלה], אף שמחמת עבודתה זו היא נמנעת מלעסוק עבורו במלאכת הצמר וכדו' כפי שנתחייבה לו בכתובתה, אין הוא זוכה במעשה ידיה אלו מדין "דמי בטלתה". אכן, אם תבעה הבעל שתעשה עבורו באחת ממלאכת הנשים, וכשכפוה לכך אמרה שתעשה במלאכה אחרת תחתיה, כל כי האי ודאי מעשה ידיה לבעל, שכן כך היתה ההסכמה ביניהם, ופשוט [מיהו אפשר דאף הסכמה זו לא מהני בלא קנין, וצ"ע].

[9] שנינו בכתובות (סד ע"ב): "ומה היא עושה לו, משקל חמש סלעים שתי ביהודה, שהן עשר סלעים בגליל, או משקל עשר סלעים ערב ביהודה שהן עשרים סלעים בגליל". וכבר הקשו המפרשים, מפני מה השמיט הרמב"ם הלכה זו ולא הזכירה. ובישוב הקושיא נאמרו כמה דרכים:

א. הטור (סי' פ) מבאר, ששיעור "ה' סלעים ביהודה" אינו אמור אלא לענין אדם המשרה את אשתו על ידי שליש (הנזכר בריש המשנה שם), שהואיל ואין היא צריכה לעסוק בשאר מלאכות הבית, עיתותיה בידיה ויכולה היא ליחד זמן רב למלאכת הצמר. אולם, אשה שדרה בבית הבעל וטורחת הרבה בצרכי הבית, פוחתים לה ממעשה ידיה ואין היא צריכה להביא כשיעור ה' סלעים האמור במשנה, ומשום כך השמיט הרמב"ם שיעור זה.

ב. במגיד משנה ע"ד הרמב"ם שם (פכ"א הל' א) כתב לפרש, ששיעור זה אינו תקנה קבועה, אלא לדוגמא בעלמא נקט, ולעולם הדבר תלוי במנהג המקומות, וכ"כ בס' מעשה רקח ע"ד הרמב"ם שם.

אלא שלפי דבריו צ"ע, במקומות שדרך הנשים לילך בטל, שכאמור לעיל [דינים ב, לג], רשאי הבעל לכופה שתעסוק במלאכת הצמר, מה יהא שיעור המלאכה שמותר לכופה, שהרי לא שייך לילך בזה שם אחר מנהג המקום. ואפשר, ששיעור ה' סלעים ביהודה אינו אמור אלא לענין מקומות שמנהג הנשים לעסוק במלאכת הצמר, אבל כאשר כופה הוא עליה מלאכה זו רק בכדי שלא תשב בטל, אין בזה שיעור קצוב מתקנת חז"ל.

[10] בית יעקב (סי' סט סעי' ד). עיי"ש שציין למחלוקת הפוסקים אם  הבעל רשאי לומר לאשתו "צאי מעשה ידיך למזונותיך" שלא ברצונה, דלכאורה תליא בהא, דכיון שאינה חייבת לטרוח ולבקש אחר מלאכה, ודאי אין הבעל יכול לכופה שתהא ניזונת ממעשה ידיה, שהרי במקרה זה תזדקק לבקש בעצמה אחר מלאכה ראויה, וכ"כ בס' פלס חיים לבעל מחנה חיים (קונטרס "עשה עמי ואיני זנך", עמ' צא). ולענין הלכה בפלוגתא זו, ראה להלן פרק כ דין א.

[11] שני טעמים יש לפטור את האשה ממלאכת הצמר במקרה זה:

א. אופן עשייתו אינו בדרך המיוחדת לנשים, ד"כל כבודה בת מלך פנימה" (תהילים מה, יד). ואמרו במדרש (תנחומא פ' וישלח, רמז ו): "אמר רבי יוסי, כשהאשה מצנעת בתוך הבית ראויה להנשא לכהן גדול". וכן אמרו בגמ' (מגילה י ע"ב): "כל כלה שהיא צנועה בתוך בית חמיה, זוכה ויוצאים ממנה מלכים".

ב. תקנת מעשה ידים היתה באופן שהאשה טווה לבעלה צמר השווה ה' סלעים, כדי שילך וימכרנו בשוק. וממילא, כאן שהאשה כלל אינה זוכה בצמר הנעשה על ידה, אלא היא משתכרת דמים קצובים לפי שעות עבודה, אין כל משמעות להיותה עוסקת בצמר יותר מכל מלאכה תעשייתית אחרת, ואפשר שאין זה בכלל מלאכת הטוויה שנתחייבה לבעל על פי תיקון חכמים, וצ"ע בזה.

[12] עי' ב"ק (קיח ע"ב).

[13] כתובות (סא ע"ב). וכ"ה ברמב"ם (הל' אישות פכ"א הל' א), סמ"ג (לאוין פא), רבינו ירוחם (נתיב כג ח"ה, נז ע"ד), ושלטי הגבורים (אות ב). בכסף משנה (שם, ובבית יוסף סי' פ) הקשה, דבגמ' מבואר שלא כל מיני הפשתן מזיקים לאשה, אלא "כיתנא רומייתא" לבד, וא"כ מפני מה נקט הרמב"ם "פשתן" סתמא, ולא חילק בין מיניו השונים. ותי', דכיון שאין ידוע כיום מהו אותו פשתן המכונה בגמ' "כיתנא רומייתא", מקילינן מספק לפוטרה מלעשות בכל מיני הפשתן, וכן הובא בפרישה (אות כא) וחלקת מחוקק (ס"ק א).

באופן אחר כתב החלקת מחוקק שם, דכיון שיש ממיני הפשתן הגורמים נזק לעוסק בהן, מתחילה כך היתה תקנתם שלא יכוף אותה הבעל כלל למלאכת הפשתן, שמא יבוא לטעות וידרוש ממנה לעסוק באותו המין המזיק לה. ולפ"ד נמצא, דפלוגתא היא בין הראשונים, שכן לדעת התוס' שם (ד"ה וה"מ), הא דאמרינן "בצמר אין בפשתן לא", כוונת הדברים ל"פשתן רומייתא", אבל לשאר מיני הפשתן רשאי הבעל לכופה, אולם לדעת הרמב"ם אליבא דהחלקת מחוקק, מעיקרא כך תיקנו, שלא יתבענה כלל לעסוק במלאכת הפשתן, וכן דעת הריא"ז (פ"ד ה"ג). [וע"ע נחלת צבי ס"ק א דכן רהיטת לשון המשנה].

בנתיבות משפט (נתיב כג ח"ה קנח ע"ב) פי' את דברי הגמ' להיפך, דכיתנא רומייתא אינה מזקת כ"כ [לפי שהוא פשתן טוב ואין צריך לשרותו ברוק תוך כדי עבודת הטויה, אלא לעיתים רחוקות], ולכך נחלקו בו תנאים אם רשאי הבעל לכופה לעסוק בו כבצמר. אבל בשאר מיני הפשתן כו"ע מודו שאין הוא רשאי לכופה, מחמת שמזיק הוא לגוף. ונמצא לדבריו, שלהלכה כל מיני הפשתן בכלל דין זה. וע"ע ס' דינא דחיי (לאוין פא ק ע"א), שהאריך לפרש דלמסקנת הסוגיא לא מחלקינן בין כיתנא רומייתא לשאר פשתן, ולכך לא חילק בזה הרמב"ם. וע"ע מש"כ בזה בס' מעשה רקח ע"ד הרמב"ם, ובס' חסדי דוד (כתובות פ"ה, ד"ה מלאכות).

[14] בית שמואל (סי' פ ס"ק א), וכן נראה מדקדוק דברי הרמב"ם (שם), שהזכיר הלכה זו שאין הבעל רשאי לכופה למלאכת הפשתן, רק לענין אשה שמנהג בנות מקומה לישב בטלות מן המלאכה – דמותר לכופה לצמר ולא לפשתן. ומוכח מדבריו, דבמקומות שמנהג הנשים לעסוק במלאכת הפשתן, רשאי הבעל לדרוש מאשתו לעשות עבורו מלאכה זו.

מיהו בהפלאה (ס"ק א) נקט, שלכולי עלמא אין לכוף את האשה לעסוק במלאכת הפשתן, אפי' כשמנהג נשות מקומה בכך, ומה שלא חש הרמב"ם להזכיר זאת להדיא, הוא משום שבלאו הכי אין אותו המין המזיק מצוי בינינו, ולא היתה הלכה זו נוהגת אלא בזמן הגמ'.

באופן אחר מבאר הלכה זו בס' אבן פינה דרישת ארי (סי' פ ס"ק א), דהואיל ולא ידוע כיום מהו אותו "כיתנא רומיתא" שמזיק לפה ולשפתיים, נשים חייבות לעסוק במלאכת הפשתן כשכך הוא המנהג במקומן, ואין האשה יכולה לפטור את עצמה מכך מחמת החשש שמא הוא הפשתן המזיק, ד"אין ספק מוציא מידי ודאי". ורק כאשר חיובה לעסוק במלאכה הוא משום חשש זימה לבד (עי' להלן דין לג), יש כח בספק זה לבד לפוטרה מכך, ויכולה היא לברור לה מלאכה אחרת. משא"כ מלאכת הצמר, שרשאי הבעל לתבוע ממנה שתעסוק בה אף אם אין הדבר מקובל בקרב נשות מקומה.

בטעם מאי דנקיט הרמב"ם שמקומות שאין הנשים נוהגות לעסוק במלאכה כלל אין הבעל רשאי לכופה אלא למלאכת הצמר, נתבאר שם, דמלאכה זו מיוחדת היא לנשים, דכתיב (שמות לה, כה): "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו". בהפלאה שם הוסיף עוד, שמלאכה קלה היא ואין בה טירחה יתירה (עי' ברכות סג ע"א) [מיהו בס' נתיבות משפט (נתיב כג ח"ה קנט ע"ב) כתב, שמלאכת הצמר היא מלאכה קשה, ומשום כך במקום שאין מנהג קבוע יכולה האשה לברור לה מלאכה אחרת במקומה].

[15] מלאכה שאינה מיוחדת לנשים

הבית מאיר (סי' פ ס"ק א) נקט בפשיטות שהבעל אינו רשאי לכוף את אשתו לעסוק במלאכה שאינה מיוחדת לנשים בדוקא, אף אם מנהג נשות אותו המקום לעסוק במלאכות כעין אלו. ועיי"ש שדקדק דבריו מדברי הרמב"ם (פכ"א מהל' אישות), שטרח לציין בפרטות את כל אותן המלאכות המיוחדות לנשים [כאריגה וריקמה], דלכאורה לא משום דוגמא בעלמא נקט הכי, אלא ללמדנו בא, שהלכה זו אינה אמורה אלא לענין מלאכות המיוחדות לנשים בדוקא, ולא לענין מלאכות שמעצם מהותן מתאימות יותר לאנשים, אף שמנהג כל נשות מקומה לעסוק בהן.

כמקור לדבריו אלו, ציין הבית מאיר למש"כ הבית יוסף (סי' צה) בשם הרשב"א (ח"ד סי' קנב), וז"ל: "שהרי האשה אינה חייבת לטרוח לסתור ולבנות לעקור ולנטוע, ולא להתעסק בריבית, אלא לעשות בצמר, ואם רוצה הבעל לשנותה למלאכה אחרת אינו רשאי, שאינה אצלו כעבדים", ועי"ש שהוסיף, דדברי הרשב"א אמורים אף במקומות שמנהג הנשים לעסוק במלאכות שונות שאינן מיוחדות לנשים [וראה לעיל דין ב שיש חולקים על הרשב"א בזה].

מיהו, מדברי הבית שמואל (ס"ק א) נראה, דיסוד הפטור בכך הוא שאין מנהג קבוע בכל הנשים לעסוק במלאכות אלו, שזו עוסקת בכה וזו בכה. ומשמע שאם היתה מלאכה הקבועה לכל הנשים, אף שאינה מאלו המנויות במשנה, ואין היא מיוחדת לנשים בדוקא, הבעל רשאי לכופה לעשותה לו.

בזמנינו

נפק"מ בשאלה זו, בזמנינו, שהמנהג הרווח הוא שנשים עוסקות בכל מלאכה, ובפרט נשות הת"ח שנוטלות על כתפיהן את עול פרנסת הבית, דכיון שאין מלאכה מיוחדת הנוהגת בכל הנשים, אלא זו עושה בכה וזו בכה, אין הבעל רשאי לכופה שתעשה לו במלאכות אלו. ומכל מקום, לענין מלאכה שמנהג כל נשות מקומה לעסוק בה, יהיה הדבר תלוי בשתי דעות אלו: לדעת הבית שמואל הואיל וכל הנשים עושות אותה מלאכה מסוימת, חיוב גמור מוטל על האשה לעסוק בה עבור הבעל, ואילו למש"כ הבית מאיר שם, אף בכה"ג שמנהג כל נשות עירה לעסוק במלאכה מסוימת, אין האשה מחוייבת בכך אא"כ היא מלאכה המיוחדת לנשים בדוקא.

ומ"מ, גם לסברת הבית מאיר יש להסתפק, באשה שהוכשרה לעסוק בהוראה בבית הספר לבנות, או לשמש כגננת בגן ילדים, דאפשר שמלאכות אלו מוגדרות כמיוחדות לנשים מעצם מהותן, ודינן כמלאכת הצמר שאשה חייבת לעסוק בה עבור הבעל [ומכאן פירכא למה שראיתי למי שכתב, דבזמנינו שאין דרך הנשים לעשות בצמר גם הבית מאיר מודה שהבעל רשאי לתבוע מן האשה לעסוק בכל מלאכה שעוסקות בה נשים, כגון פקידות וזבנות וכדו'. ולדברינו זה אינו, שהרי גם כיום ישנן מלאכות המיוחדות לנשים, וכגון הוראה בבית ספר של בנות למי שמוכשרת לכך, וכדו'. כמו כן, עצם סברא זו דבמקום שאין מלאכה המיוחדת לנשים יש לחייב את האשה לעסוק בכל מלאכה שהיא, לא ברירא לי מקורה].

כמה טעמים נוספים לפטור אשה מחיוב זה בזמנינו

בס' פתחי חושן (ירושה ואישות עמ' תיא) הביא כמה טעמים נוספים לפטור את הנשים מחיוב עשיית מלאכה עבור הבעל בזמנינו:

א. האשה אינה חייבת בעשיית מלאכה, אא"כ מלאכה זו מתאימה ומיועדת לנשים מעצם מהותה וטבעה. משא"כ כיום, שהנשים אינן יוצאות למלאכה משום שכך ראוי ונאה להן לנהוג לפי טבען ורצונן, שהרי להיפך, "כל כבודה בת מלך פנימה" [ולא דמי לזמן חז"ל שהיו עושות בביתן במלאכת הצמר], אלא מוכרחות הן לכך מחמת מיעוט ההכנסות וההוצאה המרובה בעניני הבית. ולא זיכו חכמים לבעל אלא מלאכות המתאימות ומיועדות לנשים, ולא כאלו הנעשות בעל כרחן מחמת מיעוט הפרנסה [וראה שו"ת משנה הלכות ח"ז סי' עט, כי אף שיש מצוה לאב ללמד את בתו אומנות, מ"מ אין ללמדה אומנות המצריכה אותה לצאת ולבוא בין אנשים, וע"ע מש"כ בזה בח"ט סי' רנ].

ב. מלאכת הצמר שזיכו חכמים לבעל, היא מלאכה הנעשית בתוך ביתה של האשה ואין זמנה קבוע, שעל ידי כך יכולה היא לחלק זמנה באופן הנוח לה כדי שתוכל לקיים את מלאכתה יחד עם שאר צרכי הבית המוטלים עליה. לכן, בזמנינו שהמלאכה הנעשית מחוץ לבית זמנה קבוע, וקשה על האשה לקיים את כל חובות הבית ויחד עם זאת לעסוק במלאכה, אין הבעל רשאי לתובעה לכך (וע"ע מש"כ בזה בס' אמרי יעקב חו"מ סי' ו ס"ק לו).

ג. נשים שמלבד עבודתן חוץ לביתן צריכות לעסוק בכל מלאכות הבית, נחשבת כל עבודתן כ"העדפה שעל ידי הדחק" שנחלקו בה הפוסקים האם זוכה בה בעל, וכמו שיבואר להלן דין יז, שכן מחמת עבודתן שחוץ לבית נאלצות לעסוק במלאכות הבית בשעות הערב המיועדות למנוחה.

נישאו על דעת שתעסוק במלאכה

מאידך יש לצדד ולומר, דכיון שמנהג הנשים כיום ללמוד מקצוע עוד טרם הנישואין, ובציבורים מסוימים רוב הנשים מחזרות אחר מקום עבודה כדי להסיר מן הבעל את עול הפרנסה שיוכל לישב על התורה ועל העבודה, אפשר שנחשב הדבר כאילו התנו מעיקרא שאם תזדמן לה עבודה לפי הכשרתה באופן שלא יכביד עליה ביותר את עול ניהול הבית, יוכל הבעל לתובעה לעסוק בה, ולא תבטל לגמרי ממעשה ידים [וראה כעין זה בשו"ת עונג יו"ט סי' קנא. ומ"מ אין הבעל רשאי לתובעה לעסוק במלאכה במקום שיש תערובת אנשים ונשים וכדו', דאף אם אין בכך איסור גמור, מ"מ על כגון דא ודאי תוכל לטעון ד"כל כבודה בת מלך פנימה", ועי' ס' משא חיים להגר"ח פלאג'י מערכת הפ"א סי' צח, אודות הקנסות שהיו נהוגות בעירם לנשים העוסקות ברוכלות בשוק העיר, דבר המהווה פגם בצניעותה של האשה].

[16] כן נראה פשוט, דלא גרע מפשתן דמשום צערא בעלמא התירו לה להמנע מן העסק בו (עי' תוס' בשבת נ ע"ב, דבושה בכלל צער היא).

[יש מן הנשים שמחמת עסקם במלאכה ומסחר, רצונן למנוע עצמם מלהתעבר ע"י נטילת גלולות למניעת ההריון וכדו'. ויש לידע, כי לעיתים הדבר כרוך באיסור גמור, כמבואר ברמב"ם (הל' איסורי ביאה פט"ז הל' יא) ומגיד משנה (שם), דאיסור סירוס נוהג גם בנקבה, וכ"ה בשו"ע (אבהע"ז סי' ה סעי' יא). מיהו יעוי' בב"ח שם דסבר לחלק בין שתיית כוס עיקרין דשרי לאשה המצטערת טובא בלידה, לבין סירוס בידים דאסור בכל גווני, וכן למד הבית שמואל שם (ס"ק יד) בשיטת השו"ע, וכדבריהם מבואר בים של שלמה (יבמות פ"ו סי' מד). ומ"מ יעויי"ש שאין להקל בזה אלא במקום צורך גדול ועל פי שאלת חכם. ואף דבשו"ת חתם סופר (אבהע"ז סי' כ), ברכי יוסף (סי' ה ס"ק יד), צידדו להקל בזה גם במקום דליכא צער לידה, מ"מ אין לאדם להורות בזה לעצמו, ד"לא תוהו בראה לשבת יצרה". וכשלא קיימו עדיין מצות פריה ורביה חמיר האי דינא טפי. סוף דבר, יש לעורר שלא ינהגו כן בלא היתר חכם מובהק].

[17] שבות יצחק (דיני פרוזבול עמ' מא) בשם הגרי"ש אלישיב. עיי"ש שחילק בין מעשה ידים שאשה מחוייבת לעשותן לבעל, כמלאכת הצמר וכדו', דכיון דזוכה הוא בהן מיד ושלו הן א"צ שתעשה היא פרוזבול קודם זמן השמיטה, לבין מעשה ידיה ממלאכות שאינה מחוייבת לעשותן, דמה שזוכה בהן הוא רק מדין "מציאתה" וכדלעיל, ולכך נחשב החוב כשלה ואין הבעל זוכה בו עד שיבואו המעות לידה.

[דברים אלו אמורים כששכר עבודתה נזקף על המעסיק במלווה, אולם, באופן שלא התנו על כך בפירוש אלא שטרם שילם לה משכורתה ומתה, אין השביעית משמטת, כמבואר בשו"ע (חו"מ סי' סז סעי' טו) דשכר שכיר אינו נשמט. וע"ע, ס' שערים המצויינים בהלכה (סי' קצט), דכיון שנהגו כיום לשלם משכורות בזמן מסויים, אם היה בעה"ב מאחר בנתינתם, נחשב הדבר כאילו זקפם עליו במלווה ושביעית משמטתו. דעיקר הטעם דשכר שכיר אינו נשמט, הוא משום שנחשב הוא כחוב שלא הגיע זמנו להפרע, וכאן שכבר עבר זמן פרעונו הרי הוא ככל חוב דעלמא. אכן, בקובץ יגדיל תורה (טבת תשמג) הביא בזה פלוגתא בין פוסקי הזמן, וע"ע ס' כסא דוד (אות סז) בשם ס' נחמד למראה, שגם בזמנינו אין שכר שכיר נשמט אא"כ זקפו עליו להדיא במלווה].

מיהו, בס' שמיטת כספים כהלכתה (פכ"א הערה יא) הביא מכמה מגדולי זמנינו, שאשה אינה צריכה לעשות פרוזבול אא"כ היו לה חובות שאין לבעלה רשות בהן, והוסיף שם בשם הגרש"ז אויערבך, שאין האשה צריכה לעשות פרוזבול אא"כ יש לה חשבון בנק נפרד שהבעל אינו יכול להוציא משם מעות בלא רשותה. אולם, כאשר הם מנהלים את עסקיהם בשותפות אחת, די בפרוזבול של הבעל [וראה כעין זה בס' שולחן גבוה יו"ד סי' קס, לענין איסור ריבית].

כמו כן, יעוי' בס' ארחות רבינו (ח"ב עמ' שפו) משמיה דבעל הקהילות יעקב, דכל שלא אמרה "איני ניזונת ואיני עושה" כל חובותיה של בעל הן, ואין היא צריכה לעשות פרוזבול אא"כ היו חייבים לה מעות מקודם נישואיה. וראה עיונים סי' כג, שהארכנו לדון בעיקר דין מעשה ידים, האם הבעל זוכה בהן ישירות מן המעסיק, או שתחילה זוכה בהן האשה, ורק אח"כ זוכה הבעל מידה. ונפק"מ בזה לדידן, האם חובת המעסיק לשלם שכרה נחשבת כחוב של הבעל או של האשה.

להלכה, נראה שהואיל ובלאו הכי נחלקו הפוסקים אם נשים חייבות במצות השמיטה (עי' שו"ת בנין שלמה חו"מ סי' א), ושביעית בזה"ז דרבנן [ראה טור יו"ד סי' שלא], וכמו כן יש סוברים שדי בפרוזבול שעושה הבעל, וכמו שנתבאר, שפיר יש להקל ולפוטרה מעשיית פרוזבול, וכמדומה שכן הוא מנהג העולם.

[18] יש מפוסקי זמנינו שדנו, לענין אשה שמקבלת דמי ביטוח לאומי, קצבת זקנה, או קצבת נכות, לצורך מזונותיה, אם יש בכך כדי לפטור את הבעל מלתת לה מעות למזונות משלו, שכן קיצבה זו ניתנת לאשה מחמת שהבעל שילם עבורה את המס הנדרש על פי חוק [או עכ"פ מחוייב הוא לשלם זאת], וא"כ נחשב הדבר כאילו העמיד לה שליח שיפרנסנה.

ולכאורה נראה פשוט שאין בטענה זו ממש, שהרי המס המושת על התושבים אינו שווה ערך לקיצבה הניתנת לנזקק לבסוף, שכן קיצבה זו דמיה מרובים וניתנת היא בסיבסוד קופת המדינה כעזרה לציבור החלש. כמו כן, שיעורו של מס זה משתנה מאדם לאדם לפי גובה הכנסתו ומנין בני משפחתו וכדו', והקיצבה הניתנת להם לעת זקנתם מחולקת בשווה לכל הקשישים. משום כך נראה, שכסף זה אינו ניתן לה בשליחותו של הבעל, אלא כזכות המוקנית לה מרשויות המדינה, ואין בו כדי לפטור את הבעל מתשלום המזונות [ואע"פ שקיצבה זו ניתנת לה לצורך מזונות, לא גרע דינא ממה שאמרו בכתובות (קא ע"ב), באשה שהתגרשה ונשאת לאחר, שאע"פ שהבעל השני מחייב עצמו לזון את בתה, אין בכך כדי לפטור את הבעל הראשון מלזון את בתו, עי"ש].

אולם, כפי שהתבאר בדברינו למעלה, אף על פי שהמעות הניתנים לאשה מן הרשויות אינם משל בעל, מכל מקום זוכה בהן הבעל מדין "מציאתה". דכיון שאין היא טורחת בהשגתן הן אינן נחשבות כמעשה ידים. לפיכך, כל זמן שהיא תחתיו רשאי הוא לדחותה אצל מעות אלו דלא גרע דינייהו משאר נכסיו. אבל אם נפרדו ועומדים הם לפני גט, הכריעו הפוסקים שאין הבעל זוכה במציאתה, ראה להלן [פרק כב דין כה], והטעם לכך, הוא משום שתקנה זו שהבעל זוכה במציאת אשתו היא משום איבה, וכאן שבלאו הכי דעתם להתגרש אין מקום לתקנה זו, ולפיכך עליו לתת לה מזונות אחרים מנכסיו.

נפק"מ נוספת יש בהלכה זו, לענין  מה שנחלקו הרא"ש והרמ"ה, באשה שאמרה "איני ניזונת ואיני עושה" אם מציאתה לבעל, עי' טור (סי' פד), וחלקת מחוקק ובית שמואל (שם ס"ק א), דלדעת הסוברים דאינו זוכה במציאתה קיצבה זו הניתנת לה מן הרשויות שייכת לה ולא לבעל.

ונראה, שדברים אלו אמורים רק לענין מעות הניתנות לה מקופת המדינה וביטוח לאומי, שאינם קצובים לפי התשלום הניתן עבורם, אבל אם רכש עבורה הבעל קיצבת פנסיה מחברת ביטוח וכדו', המחושבת בדרך כלל לפי גובה הפרמיה המשולמת מידי שנה ע"י הלקוח ואינה מסובסדת ביד כל גורם זר, ודאי יחשב הדבר כתשלום דמי מזונותיה, שהרי אין כל חילוק בין אם הוא רוכש עבורה את המזונות עצמן לבין אם הוא רוכש עבורה מעות לקנותם.

כמו כן, קיצבת פנסיה המופרשת עבור האשה ממשכורתה, דינה כמעשה ידים הניתנים לבעל, דלא גריעי מעות אלו משאר משכורתה הניתנת לו, וממילא בקיצבה זו ודאי יוכל לפטור עצמו מדמי מזונותיה.

[19] שכך הוא מנהג המדינה ונחשב הדבר כחלק ממשכורתה, ועי' מש"כ בזה בפתחי חושן (פ"י סעי' ב).

[20] דמי אבטלה אינם ניתנים לעובד מן המעסיק, אלא זוהי קיצבה הניתנת לו מהביטוח הלאומי כתמיכה באדם שנאלץ לזמן מסויים לשבות ממלאכה מחמת פיטורין וכדומה. משום כך, נראה שקיצבה זו אינה נחשבת כ"מעשה ידים", ומכל מקום אפשר דלא גרע דינה משאר "מציאה" בעלמא שזוכה בה הבעל [ראה מש"כ לעיל דין י, לענין אשה העוסקת במלאכה שאינה מחוייבת לעסוק בה, אם שכר מלאכתה נידון כמציאה. ושמא יש לחלק, דכיון שעל פי חוק המלכות ניתנת הקיצבה לאשה בדוקא, נחשב הדבר כמתנה שאין לבעל בה אלא זכות פירות בעלמא וכשאר נכסי מילוג שלה, וצ"ע לדינא]. נידון דומה קיים לכאורה לענין קיצבת הזקנה הניתנת לאשה מהביטוח הלאומי בהגיעה לגיל מסויים.

[21] שכן מתנות אלו אינן מנהג ברור, ולא מוטל חיוב על המעביד לתיתן, וממילא אפשר שדינן ככל מתנה שמקבלת האשה מיד אחר, שהגוף שלה והבעל אוכל פירות (עי' שו"ע סי' פה).

[22] כתובות (סו ע"א). שם נתבאר דבהעדפה שע"י הדחק נחלקו תנאי וכדלהלן. אולם, אם העדיפה מחמת חריצותה וזריזתה בלא מאמץ רב, הכל מודים שהמותר לבעל.

מיהו יש לעיין, לדעת הסוברים לעיל דין ב שאשה שעסקה במלאכה שאינה מחוייבת לעסוק בה מעשה ידיה לעצמה, מדוע העדפת מעשה ידים ניתנת לבעל, הרי אף העדפה זו היא בכלל המלאכות שאין הבעל רשאי לתובעה לעשותן. כמו כן יש להקשות, להא דמצינו לענין אשה שהכניסה לבעלה שפחות הרבה, שחייבת היא לעסוק במלאכה משום חשש זימה, דס"ל למקצת ראשונים דמעשה ידיה לעצמה, מאי שנא מהך דהכא דלכו"ע שכרה לבעל.

ובריטב"א (נט ע"ב) עמד על קושיא זו, ותירץ: "ויש לדחות, דשאני העדפה, דכיון שהיא מחויבת לעשות לו עיקר מעשה ידיה, עשו את הטפל כעיקר וחייבו לו העדפה, אבל בזו דשורת הדין היא פטורה מן העיקר, ואינה עושה אלא כדי שלא תבוא לידי זימה, מה שעושה עושה לעצמה, כך נראה לי", עכ"ל. והיינו, דהעדפת מעשה ידים טפילה לעיקר מלאכתה הראויה לה, ומשום כך תיקנו שיזכה בה הבעל אף שאינו רשאי לכופה לעשותה. ובזה תתיישב נמי קושיא קמייתא, דבמלאכות שהאשה אינה חייבת לעשות עבור הבעל, אף אם עשתה מדעתה מעשה ידיה שלה.

[23] רמ"א (סי' פ סעי' א) ע"פ סוגית הגמ' בכתובות סד ע"ב, וראה שו"ת מהר"ם מינץ (סי' יז) דהיינו אפי' בהעדפה שלא ע"י הדחק. בס' פתחי חשן (פ"י ס"ק י) הובא מכמה פוסקים, שהמעה כסף נצרכת לאשה לרחיצה ולכביסה וכדומה [ראה חלקת מחוקק סי' ע ס"ק ז, ובית שמואל שם ס"ק ו]. ונראה לפי זה, שכאשר האשה דרה בבית הבעל והוא נושא בעול התשלומים השונים, כחשבון חשמל מים גז וכדו', די בכך, ואינו חייב לספק לה חפצי מותרות אחרים אף שדמיהם עולים למעות מועטות. [על אשה שאמרה איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת את המותר, ראה פרק יח דין ו].

[24] מיהו, אם ירצה הבעל רשאי הוא לעכב בעדה מלעסוק במלאכה בזמנים אלו, שהרי משועבדת היא לו לסעוד עמו ולישן עמו, לעמוד לפניו ולשמשו, כמפורט ברמב"ם (הל' אישות פכ"א הל' ג), כ"כ בהפלאה (קו"א סי' פ ס"ק ד).

כמו כן, אם היא נזקקת למזונות יתרים מחמת עבודתה הקשה הנעשית בזמנים שאין רגילות לעסוק בהם במלאכה, יש לדון אם תוכל לתובעם מן הבעל, שהרי לדעת חלק מהראשונים מעשה ידיה של אותם זמנים אינם ניתנים לו, וכפי שיבואר בסמוך [על כך שמחמת מלאכתה היא נזקקת למזונות נוספים, ראה עי' שו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק או"ח סי' לז), ששיעור מזונות האשה פחותים משל האיש, לפי שאינה בעלת מלאכה, ועיי"ש מה שהקשו ע"ז אחד מגדולי דורו מירידת המן במדבר שהיתה בשיעור שווה לאנשים ולנשים].

[25] כתובות (סו ע"א): "תנן: קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר, רבי עקיבא אומר יפר, שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו וכו'. והא כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: בהעדפה שלא על ידי הדחק כולי עלמא לא פליגי דבעל הוי, כי פליגי בהעדפה שעל ידי הדחק, תנא קמא סבר לבעלה, ורבי עקיבא סבר לעצמה". ופי' רש"י: "שלא ע"י הדחק – כגון שהיא עירנית ובעלת מלאכה. ע"י הדחק – כגון שדחקה עצמה והעדיפה". ובתוס' שם (ד"ה והא): "שעושה מלאכה בשעה שבני אדם ישנים", וכ"כ הרא"ש (שם פ"ו סי' ב).

בדעת ת"ק שאף העדפה שע"י הדחק ניתנת לבעל, פי' בשיטה מקובצת, דדבר מצוי הוא שאשה שדוחקת עצמה לעסוק במלאכה יתר מכפי הרגילות, נחלשת מכך וקרובה לחולי. והואיל ובמקרה זה יהא הבעל צריך להוציא מעות לרפואתה, אין זה מן המידה שתיטול היא את מעשה ידיה שגרמו לאותו חולי. ונפק"מ בזה, כשאינה עובדת יותר שעות מהנהוג, אלא שעבודתה מתקיימת בשעות שאינן מקובלות [כגון אחות בבית החולים העובדת במשמרת לילה, ונחה ביום], שאף זה נחשב "העדפה שע"י הדחק", ומ"מ לא שייך בזה טעם השטמ"ק. וראה להלן בשם הגרי"ש אלישיב [ומ"מ טעם זה תלוי לכאורה במה שנחלקו ראשונים, באשה שחלתה מחמת פשיעה אם חייב הבעל ברפואתה, וראה מש"כ בזה להלן פרק כג דין כו].

להלכה, נחלקו בכך ראשונים: רב האי גאון (הו"ד ברא"ש כתובות פ"ו סי' ב ובטור סי' פ) מכריע כדעת ת"ק דהעדפה שעל ידי הדחק ניתנת לבעל. אולם רבינו חננאל (שם) פסק כרבי עקיבא, דכיון שדחקה עצמה יותר מכפי הרגילות – העדפתה שלה. וברי"ף (שם כד ע"א מדפי הרי"ף) הביא שתי הדעות ולא הכריע בדבר. בדעת הרא"ש בזה כתב הטור: "וא"א ז"ל הביא דברי שניהם ולא הכריע הלכה כמי". ודבריו צ"ע, שהרי להדיא כתב שם הרא"ש: "והלכה כת"ק", וכן הובא בבית יוסף. ועי' דרישה שם, דתיבות אלו ["והלכה כת"ק"] אינן מדברי הרא"ש, אלא השלמת דברי רב האי המובאים שם, ועי' מש"כ בזה בכסף משנה ע"ד הרמב"ם שבסמוך, וע"ע מש"כ בזה הבית מאיר (סי' פד). הרמב"ם (הל' אישות פכ"א הל' ב) כתב: "דחקה עצמה ועשתה יתר מן הראוי לה – המותר לבעל", ומבואר דנקט כת"ק, וכ"ה בפסקי הרי"ד (כתובות שם), וכן הכריע שו"ע (סי' פ סעי' א). [עוד בשיטת בה"ג, ראה פי' משנה הלכות על הבה"ג כתובות אות סט].

באגרת התשובה לרבינו יונה (עם פירוש פתשגן הכתב לכ"ק אאמו"ר מאוה"ג זצוק"ל, אות קפט), כתב: "ראוי לנשים הנכבדות והצנועות להעמיד עליהן מצוה ולזכות בנות העיר, לכן, יצא דבר צדקה מלפניהן ויבחרו להן אשה טובה ונאמנת לגבות פרוטות למלבושי עניים או להחיות עם רב, להשביע נפש שוקקה. ותתן פרוטה בכל שבוע ושבוע כל אשה העושה במלאכה ואשר כח בה לעמוד בתקנה זו, ותטרח בימים ובלילות יותר על אשר היתה טורחת יום יום, כדי להרויח אותה פרוטה שנותנת לצדקה, ששכר יגיעת כפיים עצום ורב מאוד, ותשמח האשה במלאכתה ותנשה את כל עמלה בעבודה ההיא אשר תרים ממנו את תרומת הצדקה, וידמה בעיניה בעת המלאכה כאילו ידיה נוטפות מור".

ומוכח מדבריו, דהעדפה שעל ידי הדחק ניתנת לאשה. עוד מוכח מדבריו, דאף שהאשה מותרת ליתן ממעותיו של הבעל מתנה מועטת, לא נחשב הדבר כנתינה שלה, ולכך יותר נכון שתעשה במלאכה נוספת ובמעות שתשתכר תקיים מצות צדקה בשלימות (וע"ע מש"כ בזה פרק לב דין א ובהערה שם). כמו כן, מבואר בדבריו שמותר למנות אשה כגבאי צדקה (ובלבד שתהא גובה מן הנשים ולא מן האנשים), ועי' בזה שו"ת התעוררות תשובה (ח"ב יו"ד סי' כג).

[26] דעת רוב הפוסקים דהאשה מותרת להחזיק במעשה ידיה ולומר קים לי כדעת רב האי גאון, ועי' חלקת מחוקק (ס"ק ב) שמנהג המדינות שלא להוציא מעות אלו מתחת יד האשה, וכ"כ הב"ח, ההפלאה (קו"א סי' פ סעי' ב), ושו"ת מהרש"ם (ח"ד סי' צב). אולם בחזון איש (סי' ע ס"ק ה) כתב, דמנהג זה שהביא הב"ח אינו ידוע במקומנו, ולפיכך אין לזוז מפסק השו"ע דהכריע דהעדפה שע"י הדחק ניתנת לבעל, ואפי' תפסה – מוציאין מידה.

ויש לעיין, במקרה שהחזיקה האשה בהעדפתה זו בטענת "קים לי" ככל הנהו אחרונים דלעיל, ולאחר מכן תבעה מהבעל מזונות, האם רשאי הוא לעכב את מזונותיה אצלו כנגד העדפתה, על ידי שיטען כנגדה "קים לי" כדעת החזו"א [ולפי"ז כל דברי הב"ח אמורים כשלא ידע לטעון כן, או שכבר נתן לה מזונות לזמן ארוך].

ואפשר, דכיון שמחוייב הוא במזונותיה בתורת ודאי, אין הוא רשאי לעכבם בידו כנגד העדפת מעשה ידיה, שהרי גם לדבריו ספיקא דממונא הוא ודעת הרבה פוסקים דמעות אלו שלה הן, ו"אין ספק מוציא מידי ודאי".

[27] הגרי"ש אלישיב (פסקי דין רבניים ח"ח עמ' 279). ויש להעיר, שמלאכה זו היא מאלו שאין הבעל רשאי לכופה לעסוק בהן, ויהיה דינה בזה תלוי בנידון הראשונים לעיל דין ב אם באופן זה מעשה ידיה שלו. וע"ע לעיל טעמו של השטמ"ק בהעדפה שע"י הדחק, ושם נתבאר דאם אינה עובדת יותר זמן מהנהוג לא הוי ע"י הדחק.

[28] בסוגית הגמ' שם איתא: "בעי רב פפא: עשתה לו שתים בבת אחת, מהו, בעי רבינא: שלשה או ד' בבת אחת, מהו, תיקו". ובבאור ספקות הגמ' נחלקו ראשונים: הטור (סי' פ) כתב בשם רב האי גאון, דהספק הוא אליבא דרבנן, דאף דסברי דהעדפה שע"י הדחק ניתנת לבעל, כאן שעשתה שתי מלאכות יחד אפשר שאף הם יודו שמלאכתה לעצמה. וכיון דעלה בתיקו – "המוציא מחבירו עליו הראיה".

אולם, רבינו חננאל מפרש, דהספק הוא אליבא דרבי עקיבא דס"ל שהעדפה שעל ידי הדחק ניתנת לאשה, דלדעת רבנן מלתא דפשיטא הוא שכאשר היא עושה שתי מלאכות יחד שכרה לבעל, הואיל ואינה טורחת בכך ביותר, ועובדת היא בשעות רגילות המיועדות למלאכה. אלא דלר"ע מספקינן, שמא כאן שלא טרחה יותר מן הרגילות אף הוא מודה דזכה בהו בעל. ומהא דמספקינן אליבא דר"ע דקדק שיטתו דהלכתא כוותיה.

נמצא לפי"ז, דלענין הלכה כו"ע מודו דמלאכתה לעצמה. לדעת הטור – משום דבהא מודו רבנן לר"ע, ולדעת ר"ח – משום דפסק כר"ע, ועי' בית שמואל (סי' פ ס"ק ב).

אולם, במגיד משנה (הל' אישות פכ"א הל' ב) כתב, דמהא דהשמיט הרי"ף בהלכותיו איבעיות אלו, מוכח דפסק כרבנן, וס"ל דהגמ' דנה אליבא דר"ע, ולדעתו שכר אותן מלאכות ניתן לבעל, ודו"ק, וכ"כ בביאור הגר"א (סי' פ ס"ק ד).

[בישועות יעקב (פי' הארוך ס"ק א) מבאר את ספק הגמ' באופן אחר. דכיון דמלתא דלא שכיחא הוא שאשה תעשה שתי מלאכות יחד, אפשר שלא תיקנו חכמים שיזכה הבעל בשכרן. ונשאלתי לפ"ד, במקרה שהאשה זכתה בהגרלת הפיס אם זוכה הבעל במעות מדין מעשה ידים, או שמא כיון דמלתא דלא שכיחא הוא שתזכה בהגרלה לא תיקנו לו רבנן. ולדידי נראה, דזכייה בפיס אינה נחשבת כמעשה ידים אלא כמציאה שזוכה בה הבעל אף שמעצם טבעה אינה מצויה].

נמצא דד' חילוקי דינים יש בדין העדפה שע"י הדחק:

א. היתה זריזה במלאכתה ועשתה הרבה בזמן קצר – לא הוי ע"י הדחק, והבעל זכאי ליטול את מעשה ידיה.  

ב. עבדה יותר מכפי הרגילות – העדפה שע"י הדחק היא, ויהיה דינה תלוי בפלוגתת הראשונים הנ"ל האם הבעל זכאי ליטול את מעשה ידיה שמהעדפה זו.

ג. עבדה זמן מועט בשעות שאין רגילות בני אדם לעסוק במלאכה – הוי נמי העדפה שע"י הדחק והדין כנ"ל.

ד. עשתה כמה מלאכות בבת אחת, מעשה ידיה לעצמה.

[בגידולי תרומה (שער ו ח"ג אות א) כתב, דמהא דאיבעיא לן בסיפא דסוגיא, בעשתה ג' או ד' מלאכות בבת אחת אם הבעל זוכה בהעדפתה, נראה דאיפשיטא בעיא קמייתא לענין אשה שעשתה ב' מלאכות בבת אחת, דבהא ודאי זוכה הבעל בהעדפתה. מיהו בס' נתיבות משפט (רח ע"ב) נקט בפשיטות דאף בשתי מלאכות הוי איבעיא דלא איפשיטא, וכן נראה מסתימת דברי הפוסקים דלא חילקו בזה].

[29] ס' אבני משפט (סי' פ ס"ק ב). דאין היא חייבת לעסוק אלא במלאכה אחת ולא יותר.

[30] עי' רש"י (מגילה כב ע"ב), ובשו"ע (או"ח סי' תיז סעי' א, תרע סעי' א). כמו כן איתא בשו"ע (או"ח סי' תצג סעי' ד) דמנהג הנשים שלא לעשות מלאכה בין פסח לעצרת משקיעת החמה ואילך. וע"ע שו"ת דברי מלכיאל (ח"ב סי' עה), ושו"ת משנה הלכות (ח"ח סי' רטו, רטז) שהאריכו בדינים אלו ובגדר איסור מלאכה בספירת העומר. ועי' מג"א (סי' רצט ס"ק טו) בשם אבודרהם דמנהג הנשים שלא לעשות מלאכה במוצאי שבת, ומיהו בערוך השלחן (שם סעי' כב) דחה מנהג זה ע"פ הירושלמי (פסחים פ"ד ה"א), וע"ע מש"כ בנתיב חיים ע"ד המג"א שם [אכן יש מנהגים שיסודם בטעות, וכאותם מקומות שנהגו שלא לעשות מלאכה בערב שבת מתחילת היום, דא"צ אפי' התרה (ראה פרי חדש סי' תסח סעי' ג, וסי' תצו אות טו).

[31] כן נראה פשוט, דלעולם אזלינן בתר המנהג.

[32] כן נראה פשוט. דכיון שהם נצרכים לאותה מלאכה לצורך סעודות החג, אינם בכלל האיסור.

לענין כביסה בחוה"מ, קיי"ל דאדם שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו. ונראה, דה"ה נמי כשאין לבעל אלא חלוק אחד, דהאשה מותרת לכבס בשבילו. דאף, דכתב רש"י (מו"ק יד ע"א), דמי שאין לו אלא חלוק אחד, "פושטו ומתעטף במקטורנו וחוגר אזורו ומכבסו", ובכך מודיע לכל שאין לו אלא חלוק אחד. ומשמע שהיתר הכיבוס נאמר רק למי שנצרך לכך לבדו ואין אדם אחר מותר לכבס בשבילו. מ"מ כתב הלבוש (סי' תקל"ד סעי' א), דעתה נהגו שאדם מכבס על ידי אשתו או על ידי נכרי בחוה"מ.

[33] מסברא נראה, שהואיל ומלאכה זו כרוכה באיסור לא תיקנו חכמים שיזכה הבעל בדמיה. מיהו, בעיונים סי' כג הארכנו לבאר, שלדעת הרבה פוסקים אין לאשה זכייה בלא בעלה, ונמצא שהבעל זוכה במעשה ידיה ישירות מן המעסיק משום דידו כידה, ולסברא זו אפשר שאין חילוק בין רווחים שבאו לה בהיתר לאלו שבאו לה באיסור, עיי"ש ודו"ק.

[34] בסוגית הגמ' (נח ע"ב) שנינו: "המקדיש מעשה ידי אשתו, הרי זו עושה ואוכלת. המותר, רבי מאיר אומר הקדש, רבי יוחנן הסנדלר אומר חולין". ואמרינן בגמ', דלשיטת ריש לקיש, טעמא דרבי מאיר הוא – "מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה, נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן". וברא"ה שם (נט ע"א) הקשה, כיון דאיירי רבי מאיר במותר מעשה ידיה, אימתי ימצא שיכול לכופה לכך, הרי גם אם זכאי הוא ליטול את העדפתה מ"מ אינו יכול לכופה שתעדיף. ומכח קושיא זו כתב לחדש, שהמדובר הוא באופן שסיימה את מלאכתה ביום ב' או ג', דבכהאי גוונא רשאי הבעל לכוף אותה שתעסוק במלאכתה אף בשאר ימי השבוע.

והדברים צ"ע לכאורה, דהא ניחא אם מעשה ידיה קצובים לה דבר יום ביומו, שפיר י"ל, דאף אם עשתה יותר מכדי חיוב אותו היום זוכה הבעל בכל יום במותר, וממילא למחר חיוב חדש הוא ואינה יכולה להבטל ממלאכתה מחמת העדפתה של אתמול, שכבר זכה בה בעל. אבל למאי דנקטינן דמעשה ידי האשה אינם קצובים לה דבר יום ביומו, אלא כל שבוע ושבוע חיוב אחד הוא שתעשה כשיעור "ה' סלעים ביהודה" [וראה בית שמואל (סי' סט ס"ק ג) דנקט מהאי טעמא, דאף לדעת הסוברים שאשה שאמרה איני ניזונת ואיני עושה יכולה לחזור בה ממחילתה, מ"מ לא תוכל לחזור בה אלא בסוף השבוע או בתחילתו, משום שכל ימי השבוע חיוב אחד הוא, ולאחר שהתחילה במלאכה ונתחייב לה במזונות שוב אינה יכולה לחזור בה כל אותו שבוע], קשיא טובא, מדוע יוכל לכופה להוסיף עוד במלאכה עבורו בשאר ימות השבוע אחר שכבר כילתה לעשות את כל קיצבתה לשבוע זה.

ובביאור הדברים כתב הישועות יעקב (פי' הארוך ס"ק ב), דכך היתה עיקר התקנה מתחילה, שיתן הבעל לאשה מעה כסף כנגד העדפת מעשה ידיה, כדי שתוכל לעשות במלאכה יתר על השיעור שקצבו לה חז"ל, ויהיו כל צרכיה מוטלים על הבעל. ובכלל תקנה זו אמרו, שיוכל לכופה לעשות במלאכה עבורו דבר יום ביומו אף שכבר עשתה די הצורך בימים מועטים בתחילת השבוע.

אכן, הבית מאיר (סי' פ סעי' א) האריך לחלוק על דברי הרא"ה בזה, וכתב דלא שמענו לשום אחד מן הפוסקים שיוכל הבעל לכוף את אשתו לעשות לו יתר על קיצבתה המחוייבת, ולענין הוכחתו מסוגית הגמ' גבי המקדיש ידי אשתו, ציין לפירוש רש"י שם, דלא מיירי במותר מעשה ידיה שנעשו לבעל ע"י העדפתה, אלא באלו שהיתה מחוייבת לעשות לו מעיקר הדין ונותרו לאחר שמת, דבהא עסקינן אי חייל הקדשו, עי' שם שהאריך.

[35] וכמו שנתבאר לעיל, שאם מחמת זריזותה עשתה הרבה ולא היה עובדת שעות יתירות – מעשה ידיה לבעל.

לענין אשה שהוסיפה שעות על עבודתה בתחילת השבוע, נראה שהדין כך: אם תעשה במלאכה גם בשאר ימות השבוע, יתברר למפרע שאותן שעות יתירות היו העדפה שע"י הדחק, שנחלקו בהם ראשונים אם שכרה לבעל. אולם, במקרה שאינה עושה במלאכה בשאר ימי השבוע – ומשום שעשתה בתחילתו את כל קיצבתה – זכאי הבעל ליטול את מעשה ידיה מאותן שעות יתירות. דכיון שמחמת עבודתה היתירה בתחילת השבוע יכולה היא לנוח יותר בשאר ימים, לא נחשב הדבר כ"העדפה שעל ידי הדחק". וראה באופן דומה בסמוך.

[36] הפלאה (קו"א סי' פ ס"ק ב). וטעמו בזה, דכיון שהיא עושה כן כתשלום למניעתה מעבודתה בזמן המיועד לכך, לא הוי כהעדפה שעל ידי הדחק. ויש שלמדו מדבריו, דה"ה באשה שהיתה עובדת שעות מרובות חוץ לבית, יתר על הנהוג בין בנות מקומה [וכפי שמקובל כיום בחברות העוסקות בטכנולוגיה גבוהה, שהעובדים נדרשים לשהות במקום העבודה כעשר שעות ביממה], ומחמת עבודתה זו היא נמנעת מלעסוק במלאכות הבית כפי הנדרש, דאף ששעות העבודה היתירות נחשבות לכאורה כ"העדפה שעל ידי הדחק", הואיל וכנגד זאת היא נמנעת מלעשות במלאכות הבית, שכרה לבעל. ומכל מקום יש להתיישב בזה בכל מקרה לפי ענינו.

מיהו, יש לפקפק מעט בעיקר דברי ההפלאה אלו, שהרי להלן יתבאר, שאשה שאינה עושה במלאכה עבור הבעל אינה חייבת לשלם לו את מה שהפסיד מחמת מניעתה ממלאכה, ואם כן, אפשר שהואיל ואין לבעל זכות לתבוע ממנה פיצוי על מניעתה מעשיית מלאכה בזמן המיועד לכך, ממילא, אף כשנתרצתה מדעתה להשלים מלאכה זו בזמן המיועד לה למנוחה, מעשה ידיה לעצמה, ודו"ק.

[37] רמ"א (סי' פ סעי' יח). וטעמו, דכיון שהבעל משועבד לה למזונותיה מותרת היא לתפוס כנגדם ממעשה ידיה. כמקור לדבריו ציין שם הרמ"א למש"כ הר"ן (נה ע"ב מדפי הרי"ף) בשם הרמב"ן (צו ע"א), דאשה ששתקה ולא תבעה מן הבעל שיספק לה את מזונותיה, אין להוכיח מכך דמחלה לו עליהם, דאפשר שכך היתה כוונתה מתחילה להפרע חובה ממעשה ידיה. ע"כ [וראה כעין זה בריטב"א סד ע"ב, וברשב"א ורבינו קרשקש סה ע"ב]. וע"ע מש"כ בזה הרמ"א (סי' ע סעי' ה), ונתיבות משפט ע"ד רבינו ירוחם (דף קנה). [מיהו, בהפלאה סי' פ ס"ק כ האריך להוכיח שיש ראשונים שחלקו על דברי הר"ן והרמב"ן, ולדעתם אין האשה יכולה לעכב בידה את מעשה ידיה אא"כ אמרה איני ניזונת ואיני עושה, וכן יש לדקדק קצת מדברי הרא"ש פ"ו סי' א, עיי"ש].

אלא שלפי סברתו זו של הרמ"א היה מקום לומר, שאין האשה רשאית ליטול ממעשה ידיה אלא כשיעור הנצרך לה למזונותיה, אבל אם מעשה ידיה יתרים על מזונותיה, ינתן אותו מותר לבעל.

אולם, בחלקת מחוקק (סי' פ ס"ק לא) ובאר היטב (שם ס"ק א) כתבו, דהואיל והבעל אינו מספק לאשה את מזונותיה, מעשה ידיה שלה, והרי היא כמי שאמרה להדיא "איני ניזונת ואיני עושה". לדעתם, אף כשמעשה ידיה יתרים על מזונותיה אין הבעל זכאי ליטול את המותר.

והנה, בשו"ת מהר"י באסן (סי' מ, הו"ד להלן פרק יט דין ט) כתב, דאין האשה מותרת ליטול את מעשה ידיה אא"כ אמרה בפירוש "איני ניזונת ואיני עושה", אבל אם לא אמרה כן בפירוש, אף שניכר מתוך הנהגתה שרצונה ליזון משלה ולעכב בידה את מעשה ידיה כנגד מזונותיה, לא נחשבת שתיקתה זו כאילו אמרה "איני ניזונת ואיני עושה", ומעשה ידיה של בעל. ולדבריו קשיא, דאף שניתן לפרש את שתיקתה של האשה שכוונתה ליטול את מעשה ידיה כנגד מזונותיה, מכל מקום אין תוקף לכוונתה זו, ומדוע יפסיד הבעל ממעשה ידיה את החלק היתר על הנצרך לה למזונותיה.

ונראה לומר, דהכא שאני, דאין כוונת דברי הפוסקים הנ"ל לומר דשתיקתה של האשה נחשבת כאמירת "איני ניזונת ואיני עושה", אלא, שכשם שביד האשה להפקיע את זכות הבעל ליטול את מעשה ידיה על ידי אמירה זו, ומשום שלטובתה נתקנה, כך כאשר הבעל אינו מקיים את חיובו, ומונע ממנה את מזונותיה, אין כל טעם לתקנת מעשה ידים, וממילא הפסיד הבעל את כל זכותו, ובזאת יודה אף המהר"י באסן [וממילא לא תליא בפלוגתא המובאת לעיל מדברי ההפלאה, ודו"ק].

ביתר ביאור נראה לומר, דהנה, ביסוד דין מעשה ידים שתיקנו לבעל כנגד מזונות אשתו יש לחקור, האם שתי תקנות נפרדות תיקנו חכמים – שיהיו מעשה ידי האשה לבעלה, ושמזונותיה ינתנו לה מנכסי הבעל – אלא שהטעם והסיבה לתקנת מעשה ידים הוא כי היכי דלא תהוי לה איבה מחמת נתינת המזונות. או שמא, תקנה אחת היא, דמעיקרא כך תיקנו שיזכה הבעל במעשה ידיה תמורת מזונותיה.

ונפק"מ בזה גבי נידון דידן: דלהצד ששתי תקנות נפרדות שנו כאן, שפיר י"ל, דכיון שהאשה ניזונת כל צרכה ממעשה ידיה יש לה ליתן את המותר לבעל, שהרי חכמים זיכו לה אותם. אולם, להצד שתקנת מעשה ידים נתקנה מתחילה בתורת תשלום ותמורה למזונותיה, מלתא דפשיטא הוא דכיון שהבעל מעכב את מזונותיה בידו עד שמוכרחת היא ליזון ממעשה ידיה, שוב אין לו עליה כל זכות ותביעה, וק"ל.

ובאמת, מדברי הרמב"ם (הל' אישות פי"ב הל' ג, ד) נראה קצת לדקדק דשתי תקנות נפרדות הן, שכך כתב: "והארבעה שזוכה בהן כולם מדברי סופרים, ואלו הן, להיות מעשה ידיה שלו, ולהיות מציאתה שלו, ושיהיה אוכל כל פירות נכסיה בחייה, וכו'". ועוד תקנו חכמים שיהיו מעשה ידי האשה כנגד מזונותיה, ופדיונה כנגד אכילת פירות נכסיה וכו', לפיכך אם אמרה האשה איני ניזונת ואיני עושה שומעין לה ואין כופין אותה וכו', ומפני תקנה זו יחשבו המזונות מתנאי הכתובה".

ומשמע ששתי תקנות נפרדות הן, דמתחילה תיקנו חכמים שיהיו מעשה ידיה ניתנים לבעל, ולאחר מכן "עוד תיקנו", שיהיו מעשה ידיה אלו כנגד מזונותיה, וממילא תוכל להפקיע את זכותו בהן ע"י מחילת המזונות.

ומעתה נראה ליתן טעם חדש לסיפא שבדברי הרמב"ם: "ומפני תקנה זו יחשבו המזונות לתנאי כתובה". דכבר הקשו רבים מן האחרונים, היאך כתב הרמב"ם דהמזונות אינם אלא מתנאי כתובה, הא איהו גופיה סבר דמזונות דאורייתא (כמבואר שם הל' ב). ולפי דברינו יבואר, דמעיקר דין תורה חוב המזונות הלכה בפני עצמה היא, שיהיו כל צרכי האשה מוטלים על הבעל. אולם, רבנן תיקנו גדר חדש לחיוב המזונות, שיהיו בין הבעל והאשה חיובים הדדיים, וכנגד מזונותיה תתן לו היא את מעשה ידיה. כלומר, מדרבנן שני חיובים אלו כרוכים יחדיו בתקנה אחת, ולכן אם תמנע האשה מלתת לבעל את מעשה ידיה, פטור הוא ממזונותיה. ולא מדין "תפיסה" בעלמא, אלא דמעיקרא אין לה זכות למזונות בלא נתינת מעשה ידים (וכן נראה מדברי הרשב"א נח ע"ב, עיי"ש), ודו"ק היטב בזה.

ומ"מ נראה פשוט, דהלכה זו האמורה כאן, שכאשר הבעל מעכב את מזונות האשה בידה לעכב כנגדם ממעשה ידיה, נוהגת אף באופן שהבעל נותן לה מעט מזונות כדי חיותה, אלא שאינו מספק לה את צרכיה כמנהג אנשי העיר וכשיעור הקצוב לה מדברי חז"ל, דבהא נמי יכולה לעכב את מעשה ידיה אצלה כנגד המזונות.

[38] בשו"ת מהרי"ט (ח"ב חו"מ סו"ס סז) כתב: "אותן נשים גבירות הנכנסות בחצרות מלכים וטירותם והן כאניות סוחר להביא טרף לביתם, ומכלכלות בעליהם ואינן ניזונות משלהם כלום, מעשה ידיהן שלהן" [ועי"ש שהוכיח דבריו מחי' הרמב"ן צו ע"א, שאדם שאינו מספק לאשתו את מזונותיה ועשתה במלאכה, מעשה ידיה לעצמה, אף שלא תבעתו שיתן לה מזונות, והובאו דבריו ברמ"א סי' פ סעי' יח. מיהו, כאמור לעיל [פרק ז דין יג], יש ראשונים שחלקו בזה על הרמב"ן, ולדעתם אפשר שאין מקום לפסק זה של המהרי"ט].

כמו כן מצינו בשו"ת רב פעלים (אבהע"ז ח"ב סי' טו), לענין אשה שידיה רב לה במסחר הקרקעות ומרויחה ממון הרבה, לימים מת בעלה ובא בעל חוב לתבוע מנכסיה לתשלום חובותיו, והיתה האשה טוענת כנגדו שמעולם לא ניזונה מבעלה, הואיל ודרכו היתה תמיד לשבת על התורה ועל העבודה והיא היתה עוסקת במלאכה לכלכלתם, וממילא מעשה ידיה שלה הן, הדין עם מי. ויעויי"ש שפסק ע"פ דברי מהרי"ט אלו, דהדין עמה [מדברי המהרי"ט נראה קצת שלא הכריע כן לדינא להדיא, וכמבואר בפתחי תשובה ריש סי' פ, אולם בשו"ת רב פעלים הנ"ל הכריע על פיו. והצעתי לפני כ"ק אאמו"ר מאוה"ג זצוק"ל והסכים על ידי, דאפשר שדברי המהרי"ט אמורים בבעל שאינו יושב ועוסק בתורה, ולכך נסתפק שמא אין כוונת האשה למחול לו על מזונותיה. אולם כאשר הבעל עוסק בתורה והאשה משתכרת בכך שנוחלת עמו לעוה"ב, ודאי יכריע המהרי"ט כסברא זו, וכך סבר ברב פעלים שם].

[אגב דאתינן להכי נראה לציין לחידושו של הנודע ביהודה (מהדו"ק אבהע"ז סי' ט), דהא דאסרינן לאשה קטלנית להנשא הוא רק כשהיא סמוכה על שולחן בעלה. והטעם, ע"פ מש"כ הרא"ש (כלל נג סי' ח), כי מה דאמרינן "מזל גורם", היינו, דתלינן שהסיבה לכך שמתו בעליה היא כדי שתחיה בעניות באין מי שיפרנסנה משלו. אולם, אם בלאו הכי אינה סמוכה על שולחן הבעל ומרווחת את לחמה בכבוד ממלאכתה, ליתא לההיא חששא דקטלנית. אלא דמסיק, דכיון שלא מצינו כזאת בפוסקים אין לסמוך על כך הלכה למעשה. וע"ע שו"ת חתם סופר (אבעה"ז ח"א סי' כד) שדחה דבריו מכל וכל, ועי' שו"ת אגרות משה (אבהע"ז ח"א סי' כו) מש"כ להצדיק את דברי הנודע ביהודה בזה]

[39] בס' פרי האדמה ע"ד הרמב"ם (ח"א הל' אישות פי"ב הל' ד) חלק ע"ד המהרי"ט, ונקט ע"פ דקדוק דברי הראשונים [רא"ש פ"ו סי' א, ועוד], דכל שלא אמרה בפירוש "איני ניזונת ואיני עושה" לעולם יהיו מעשה ידיה לבעל, עיי"ש [וע"ע מש"כ בזה בשו"ת שואל ונשאל ח"ב סי' נו].

כמו כן, יעוי' במשנה למלך (הל' אישות פכ"א הל' א) שציין לדברי מהרי"ט אלו, והקשה, דהא בלאו הכי יש מן הראשונים דס"ל דתקנה זו שתקנו חכמים שיהיו מעשה ידי האשה לבעלה אמורה רק כשהיא עוסקת במלאכת הצמר או שאר מלאכות המיוחדות לנשים, שמחוייבת היא לעשות בהן עבור הבעל על פי דין משנתנו. אולם כאשר היא שולחת ידה במסחר שאין זה מכלל מלאכות הנשים, מעשה ידיה שלה [ראה לעיל דין א ובהערה שם בשם הרשב"א]. ואם כן, אף אם היתה ניזונת מיד הבעל, רווח זה שעשתה במסחרה שלה הוא [ואין לומר דהבעל יזכה במעשה ידיה מדין "מציאתה", שהרי כשהאשה אינה ניזונת מנכסי הבעל יש סוברים שגם מציאתה לעצמה – ראה רא"ש כתובות פ"ו סי' א בפלוגתתו עם הרמ"ה, ומשנה למלך שם], וע"ע שו"ת מהרש"ם (ח"ד סי' צב).

מדברי הים של שלמה (ב"ק פ"י סי' נט) נמי יש להוכיח לכאורה דלא ס"ל כמהרי"ט. יעוי"ש שכתב, שאשה המפרנסת את בעלה מותרת ליתן סכום גדול לצדקה, משום דמאחר שעיקר פרנסת הבית מוטלת עליה, אמדינן לדעת הבעל שאינו מקפיד על הוצאותיה. ומוכח מדבריו, שגם במקרה זה מעשה ידיה לבעל, אלא שמחמת אומדנא בעלמא דניחא ליה בנתינתה מותרת ליתן מעות אלו לצדקה, וכן הוכיח מדבריו בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' קיח), וע"ע שו"ת שערי דעה (ח"ב סי' קצה).

מיהו אין זו ראיה אלימתא, שהרי הלכה זו אמורה גם באופנים שמעשה ידיה של הבעל, וכגון, שמחלה לבעל על חיוב המזונות, או שהיתה ניזונת זמן מה משלו ורק אח"כ החלה לעסוק במלאכה, דבכה"ג מעשה ידיה לבעל וכדלהלן.

[40] מהרי"ט שם. דכיון שבעת שפרש לבית המדרש היו ניזונים עדיין זמן מה ממעשה ידיו, גם מעשה ידיה שלאחר מכן – שנעשו בעוד שהיו להם מעות בביתם – יהיו שלו. וממילא אין לדבר סוף, שכן אף לאחר שתמו מעותיו של הבעל וניזונים הם ממעשה ידיה, עדיין נחשב הדבר שמשלו היא ניזונת, שכן כבר זכה מתחילה במעשה ידיה, ו"קמא קמא בטיל", עיי"ש. וכ"כ להלכה בחזו"א (סי' ע ס"ק ו), וע"ע אריכות דברים בדעת המהרי"ט בשו"ת תבואות שמש (אבהע"ז סי' עא).

[41] כן נראה פשוט, לפמש"נ להלן [פרק יט דין ט], דאשה שאמרה "איני ניזונת" ולא אמרה "איני עושה", מעשה ידיה של בעל אף שאינו חייב לת לה מזונות. והטעם בזה, שכאשר האשה מוחלת לבעל על חיוב המזונות, אין היא עוקרת את עיקר תקנת חכמים שתיקנו לו שיהיו מעשה ידיה שלו כנגד מזונותיה, אלא שאומרת "הריני כאילו התקבלתי", ולכך מעשה ידיה לבעל. אולם, במקרה שאינה מוחלת לבעל על מזונותיה, אלא שאינו מקיים את חובתו זו והיא לא תבעתו לכך מעולם, פטורה היא מליתן לו את מעשה ידיה שנתקנו לו כנגדן [אלא דאכתי צ"ע היאך ניתן לקבוע בבירור אימתי תחשב שתיקתה כמחילה, הרי ודאי מדובר בבני זוג החיים בשלוה, והנהגתם מורה שאף היא מסכמת שיהא הוא יושב כל ימיו על התורה ועל העבודה].

[42] אמרו חכמים (פסחים נ ב): "המצפה לשכר אשתו אינו רואה סימן ברכה לעולם", וראה רש"י שם שאין זה ראוי לאשה להתבזות במלאכה. וז"ל ס' ראשית חכמה (פ' משא ומתן): "לעולם ידבק אדם באומנות חשובה ונקיה, ויתרחק מלהנות משכר אשתו אע"פ שמעשה ידיה שלו, מפני שאין בשכר האשה ברכה". אעפ"כ נהגו העולם שהבעל יושב על התורה ועל העבודה, דעת לעשות לה' הפרו תורתך, וכפי שהארכנו לעיל שם.

[43] באר היטב (סי' פ ס"ק א). יעוי"ש שכתב, דאף אם לא היה העיכוב מחמת הבעל, כל שלא נתן לה מזונותיה אינו זוכה במעשה ידיה, ומקור דבריו בשו"ת מהרי"ט (ח"ב חו"מ סי' סז). ומבואר, דבכהאי גוונא אין צריכה לומר איני ניזונת ואיני עושה, דכל כהאי גוונא לא תיקנו לו חכמים שיזכה במעשה ידיה (ועי' מש"כ בזה בס' אבני האפד ח"א סי' סט אות א). [וביותר נראה כן, לפמש"כ בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' סג), דלווה שאין לו מעות לשלם, אף שא"א לכופו לעשות מלאכה לפרעון חובו מ"מ חשיב "לווה רשע ולא ישלם", שהרי נשתעבד למלווה שיפרע לו ואינו מקיים חיובו, וה"ה נמי במזונות האשה].

נפק"מ נוספת יש בדין זה, לענין מה שהובא לעיל [פרק ו] שנחלקו אחרונים בבעל עני הזן את אשתו בצמצום לפי יכולתו, אם כופין אותו לעסוק במלאכה כדי לספק את צרכי אשתו לפי כבודה. ונפק"מ בזה, כשנמנע מכך האם הוא זוכה במעשה ידיה [ראה שו"ת ברכת שלמה להגר"ש טנא, סי' כב].

[44] כן נראה פשוט, וכך מוכח מדברי התוס' (כתובות מז ע"ב ד"ה זימנין), יעויי"ש שכתבו, שהחידוש שבדברי רב הונא שאשה יכולה לומר לבעלה "איני ניזונת ואיני עושה", אינו בכך שבאמירתה זו היא מפסידה את מזונותיה, דהא מלתא דפשיטא הוא, שאין מאכילין לאדם בעל כרחו. אלא עיקר חידושו, הוא שבאמירתה זו בידה להפסיד את זכותו של הבעל ליטול את מעשה ידיה. ולכאורה קשיא, דהא נמי פשיטא הוא, דסו"ס כיון שאינה ניזונת מנכסיו מפני מה יטול מעשה ידיה.

וע"כ צ"ל, דלולי חידושו של רב הונא, כיון שבגרמתה בא לה שאינה ניזונת מנכסיו [משום שמחלתם] אין בכך כדי להפסידו את מעשה ידיה, ותקנה מיוחדת היא שתיקנו חכמים שיהיה כח בידה לעקור את תקנת מעשה ידים מעיקרא ע"י אמירתה זו, ולבטל בכך את זכותו של הבעל.

אולם, באבני מלואים (סי' סט סעי' ד) כתב בביאור דברי התוס' אלו, דהטעם לכך שלולי חידושו של רב הונא היה מן הדין לחייב את האשה לתת את מעשה ידיה לבעל אף שמחלה לו על מזונותיה, הוא משום שבמחילתה נחשבת היא כאומרת "הריני כאילו התקבלתי", ודיינינן לה כאילו קיבלה מן הבעל את מזונותיה ושבה ונתנתם לו במתנה, וכיון שכך זכאי הוא ליטול את מעשה ידיה. ע"כ. ומשמע, שלולי סברא זו דמחילתה חשיבא כ"הריני כאילו התקבלתי", אין הבעל נוטל את מעשה ידיה, אף שהיא זו שגרמה לעצמה שלא תיזון מנכסיו, וצ"ע.

[45] חזון איש (סי' ע ס"ק א). וראה להלן פרק יט, שנחלקו ראשונים לענין אשה שאמרה "איני ניזונת ואיני עושה" אם היא חייבת לעסוק בז' מלאכות הבית.

[46] בפתחי תשובה (סי' פ ס"ק א) הובא בשם שו"ת גבעת שאול (סי' לג), דאמדינן לדעת האב דמסתמא נתן את המעות לצורך שניהם, וכוונתו היתה לפטור את הבעל מחיובו לזונה, כדי שיוכל לישב בשלווה על התורה ועל העבודה, ולכך אין הבעל מפסיד את מעשה ידיה [ועיי"ש בגוף התשובה, דהשואל סבר להוכיח דין זה מהא דפסק הרמב"ם (הל' עבדים פ"ג הל' א) שמעשה ידי אשת העבד ניתנים לעבד, אע"פ שמזונותיה על האדון, והיינו, משום שמתחילה ידע האדון שאף מזונות אשת העבד מוטלים עליו. והשיב על דבריו דאין זו ראיה, שכן מזונות האשה ניתנים לעבד כחלק משכרו, ואם מת פטור האדון ממזונותיה, משא"כ כאן שהאב מתחייב בכך חיוב גמור שאינו תלוי בבעל כלל]. כדבריו אלו חזר ושנה בהפלאה (קו"א סי' קיד סעי' ז), ועיי"ש שהוכיח דבריו מהא דנקטינן (סי' ע סעי' ח) דהזן את אשת חבירו נחשב כמי שפורע חובו של חבירו דפטור. ומוכח, דהמפרנס יורד אדעתא דבעל [אלא דאינו יכול לגבות ממנו את הוצאותיו משום שאינו אלא כמבריח ארי בעלמא], וכ"כ בס' אבני משפט (סי' פ אות א).

[47] בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' קצג, וח"ד סי' צב) חולק על דברי ההפלאה (הנ"ל), ולדעתו, הא דמצינו לענין הזן את אשת חבירו דפשיטא לן שירד אדעתא דבעל, הוא משום שתובע הוא ממנו את מעותיו לאחר זמן, ומגלה בכך דעתו שכבר מתחילה ירד על דעת להפרע ממנו לכשישוב ממדינת הים. אולם, באופן שדעתו למתנה בעלמא, אפשר שהיתה כוונתו לטובת האשה, ואין רצונו לפטור את הבעל מחיובו. ובפרט, כאשר הם ניזונים מנכסי אביה, דודאי דעתו לטובת בתו.

מיהו, טענה זו האחרונה יש לדחות לכאורה, שכן מנהג העולם כך הוא, שכמה שנים לאחר הנישואין פוטר אבי האשה את הבעל מחובתו לזון את אשתו, כדי שיוכל לעסוק בתורה כדי שיטרד בטרדת הפרנסה. וא"כ פשטות הדברים שכוונתו לפטור את הבעל מחיוב המזונות, ולא לזכות לבתו את מעשה ידיה [על חתן שנתחייב לו אבי אשתו לזונם כמה שנים ואינו מקיים חיובו זה, אם רשאי לגרש את אשתו בעל כרחה, ראה שו"ת מהר"ם מינץ (סי' כו), שו"ת חת"ס (אבהע"ז ח"א סי' קנ, וסי' קנב), שו"ת שיבת ציון (סי' פח), ושו"ת דברי חיים (ליקוטים והשמטות ח"ב סי' כג)].

[48] כך מוכח מן האחרונים הנ"ל שתלו דין זה בדעתו וכוונתו של המפרנס.

[49] ראה לעיל פרק יא דין יב.

[50] ומ"מ נראה פשוט, שאם רצה הבעל ללוות מעות לצורך כך, אין האשה יכולה לעכב בעדו ולמנוע ממנו את מעשה ידיה. כמו כן, אם הורה לה לשלם את מזונותיה בהמחאה בנקאית (צ'ק), אין לה למונעו מכך וליטול מעשה ידיה תמורת מזונותיה, אף אם ידוע לה שמחמת מסירת המחאה זו תרשם בחשבונם יתרת חובה. שכן טורח ניהול חשבונות הבנק אינו מוטל עליה אלא עליו.

[51] חי' הרמ"ה (סג ע"א), שטמ"ק (שם), שו"ת מהרי"ט (ח"א סי' ה), וט"ז (יו"ד סי' רלד ס"ק סג). ועיי"ש בט"ז שהוסיף עוד, שכשם שיכולה האשה להותיר את מעשה ידיה אצלה על ידי שתתן לבעל את תמורתם, כך יכולה היא להקדיש את מעשה ידיה אלו, ויהא תוקף להקדש זה לאחר שיגרשנה [וקמ"ל דאין הקדש זה נחשב כ"דבר שלא בא לעולם", הואיל ומעיקר הדין היה לו תוקף גם עתה בעת שנשואה לו, ותקנת חכמים בעלמא היא לאלומי לשעבודיה דבעל (עי' כתובות ע ע"ב)]. ומ"מ אין האשה רשאית להבטל ממלאכה לגמרי, דהבטלה מביאה לידי חטא, וכפי שיבואר להלן דין לג.

[52] אבני מילואים (סי' פ ס"ק א).

[53] שטמ"ק שם. עיי"ש דהאריך, דאינה יכולה לפטור עצמה במעות אלא לענין חיוב ה' סלעים שצריכה לעשות לו במלאכת הצמר, אבל לענין ז' המלאכות שהן מכלל צרכי הבית, אינה יכולה לפטור עצמה מהן, אא"כ תשכור לה שפחה שתעשה זאת במקומה.

אולם, באבני מילואים (סי' פ ס"ק א) הקשה, דלכאורה דברי השטמ"ק אלו נסתרים מסוגית הגמ' בכתובות (סא ע"א), שם שנינו: "לא הכניסה לו ממש, אלא כיון שראויה להכניס אע"פ שלא הכניסה". ופירש רש"י, "שהכניסה נדוניה רבה, שיש כדאי למביאה נדוניה זו לקנות ממקצתן שפחות להכניס ולשמשה". ומבואר, שאין האשה צריכה לשכור שפחה שתשמשו במקומה, אלא די בכך שהיא מביאה עמה ממון שבאמצעותו יוכל הבעל לשכור לו שפחה כפי צורכו.

ובישוב קושיא זו כתב האבני מילואים שם, דהשטמ"ק פי' את דברי הגמ' הנ"ל כר"ן שם, דהטעם שאינה חייבת לעשות עבור הבעל במלאכות הבית, הוא משום שכך הוא מנהג בנות משפחתה, שלא לעסוק במלאכת הבית בעצמן, אלא שוכרות להן שפחות המשמשות אותן. ולכך, אף שלא הכניסה עמה שפחה [אלא ממון שניתן לשכור בו שפחה], אין הבעל רשאי לשעבדה במלאכה. ושלא כדברי רש"י שתלה זאת בשיעור הממון שהכניסה לו בנדונייתה. משום כך, סבר השטמ"ק, שכאשר מנהג בנות משפחתה לעסוק במלאכות הבית השונות, אף שהכניסה לו ממון הרבה אין בכך כדי לפוטרה מלעשות במלאכות הבית. נמצא איפוא דנידון זה תלוי בפלוגתת רש"י והר"ן בביאור הסוגיא שם.

[54] רמב"ם (הל' אישות פכ"א הל' ב), ושו"ע (סי' פ סעי' ב). וזאת ע"פ מה ששנינו שם (סא ע"ב): "רבי אליעזר אומר: אפי' הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר, שהבטלה מביאה לידי זימה", ועי' בית שמואל (ס"ק א), דה"ה אם היה מנהג נשות העיר שלא לעשות במלאכה, דאפי' לא הכניסה לו שפחות אינו יכול לחייבה בכך, דאדעתא דהכי נשאה לו שיהא נוהג עמה כדרך נשות המקום [אע"פ שמנהג זה נוגד את תקנת חכמים שתהא עושה עבורו במלאכת הצמר]. ומ"מ חייבת היא לעסוק במלאכה כל שהיא, כדי שלא תהא בטילה לגמרי.

דברים אלו אמורים גם באשה שאמרה "איני ניזונת ואיני עושה" (בית שמואל ס"ק ד), דאף שהיא פטורה מליתן לבעל את מעשה ידיה [ולדעת מקצת ראשונים גם אינה חייבת לעסוק בז' המלאכות שהן מצרכי הבית], אין היא מותרת לילך בטל בלא מלאכה כלל, שהבטלה מביאה לידי חטא, וראה מש"כ בזה לעיל דין ב.

ועי' ס' נתיבות משפט (נתיב כג ח"ה קנט ע"ב) בדעת רבינו ירוחם שם, דאף על פי שהבעל רשאי לתבוע את אשתו שתעשה במלאכה כל שהיא ולא תלך בטל לגמרי, מ"מ אינו רשאי לכופה שתעשה במלאכת הצמר בדוקא, לפי שהיא מלאכה כבידה, ומשום חשש זימה לבד די לה במלאכה קלה. ועי"ש שם שדקדק דבריו מהא דאמרו בגמ' דאין די במה שהיא משחקת בכלבים קטנים וצריך שתעשה במלאכה ממש. ומוכח, דדוקא בשעשוע בעלמא לא סגי, אבל אם היא עושה במלאכה כל שהיא, די בכך, ואינו יכול לתובעה שתעשה בצמר דוקא.

יתירה מזו כתב שם, שכאשר האשה עושה עבור הבעל "ג' מלאכות של חיבה", שהן: הצעת מטתו, מזיגת כוסו, ורחיצת פניו ידיו ורגליו, די בכך, ותו אינה צריכה לעסוק עבורו בשום מלאכה אחרת, ויעוי"ש שהביא מקור לכך מדברי תלמידי הרשב"א המובאים בשטמ"ק (נט ע"ב). וממילא, כיון דנקטינן דאפי' הכניסה לו שפחות הרבה אינה פטורה ממלאכות אלו (עי' להלן פרק טז דין יד), בטל האי דינא לשיטת הנתיבות משפט, ודו"ק.

אלא דמ"מ נפק"מ יש בכך לימי נדותה, שאסורה היא באותם ימים בג' מלאכות של חיבה. כמו כן, כבר כתבו התוס' (סג ע"א ד"ה רב הונא), דג' מלאכות של חיבה אין כופין אותה לקיימן, ואילו משום חשש זימה שפיר יש לכופה למלאכה כל שהיא.

[55] ומכל מקום מבואר, שאע"פ שהיא נצרכת לפקח על מלאכת משרתותיה אין הדבר נחשב כעשיית מלאכה לענין זה, וצריך שתעשה במלאכה בעצמה.

[56] שו"ע (שם סעי' ב). וע"ע בסוגית הגמ' שם (סא ע"ב) דנחלקו רבי אליעזר ורשב"ג, כשהיתה משחקת בכלבים קטנים, האם יש בכך כדי לפוטרה מעסק המלאכה: רשב"ג סבר דכיון שטעם דין זה הוא שלא תלך בטל בחוסר מעש, כל שמשחקת בכלבים קטנים ואינה הולכת בטל – די בכך. אולם, רבי אליעזר סבר, דצריך שתעסוק במלאכה ממש, וביותר, דהשחוק וההיתול מביאים אף הם לידי זימה.

להלכה, פסק הרי"ף (כה ע"ב מדפי הרי"ף) כרבי אליעזר, וכן דעת הרמב"ם (הל' אישות פכ"א הל' ב). אולם הרא"ש (שם סי' כז) פסק כרשב"ג, וזאת, משום הכלל שיש בידינו "כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו" (עי' כתובות עז ע"א). ועי' בית שמואל (סי' פ ס"ק ה) דהעיקר בזה כדעת הרי"ף, והוסיף דהרא"ש לא אמר דבריו בהחלט אלא לדחויי ראיה בעלמא, וכ"כ בס' נתיבות משפט (נתיב כג ח"ה דף קס), וע"ע מש"כ בזה בס' דינא דחיי (לאוין פא ק ע"ד), דמדבריו מבואר שהרא"ש חלק ע"ד הרי"ף.

הטור סתר בזה משנתו לכאורה: בסי' פ כתב: "וכן צריכה לעשות בצמר אפי' יש לה כמה שפחות, שהבטלה מביאה לידי זימה", ומשמע דפשיטא ליה דהלכה כרבי אליעזר דבעינן מלאכה ממש [שאל"כ היה לו להשמיענו רבותא זו]. ואילו בסי' פא כתב: "המדיר את אשתו שלא תעשה מלאכה יוציא ויתן כתובה. התיר לה מלאכה כל שהיא, כגון לשחק בכלבים וכיוצא בהן, לרב אלפס יוציא ולדעת א"א (הרא"ש) ז"ל לא יוציא". הרי דמסופק בדבר, הלכה כמאן.

בריטב"א (שם) כתב לחלק בזה בין אם הכניסה לו שפחות הרבה, דפטורה מז' מלאכות הבית, לבין אם הדיר אותה הבעל שלא תעשה במלאכה, דלענין המדיר את אשתו אמדינן לדעתיה דיודע הוא בה ומכירה שלא תבוא לידי זימה שאל"כ לא היה מדירה, ולכך אין לחוש אלא לשיעמום בעלמא וכדברי רשב"ג, וסגי במה שהיא עוסקת בכלבים קטנים. אולם, כאשר הכניסה לבעל שפחות משלה [שהפטור ממלאכה נעשה מצידה], אין לפוטרה אלא במלאכה גמורה, משום חשש זימה.

ודבריו צ"ע, דהא בההיא סוגיא גופא נחלקו תנאים אלו הן לענין נדר הן לענין אשה שהכניסה לבעל שפחות, דרשב"ג מיקל בתרוויהו ור' אליעזר מחמיר, ומשמע שדין אחד לשניהם ודבר רחוק הוא לומר דלהלכה דינם חלוק.

וביותר קשיא, אם אכן יש להחמיר באופן שהכניסה לו שפחות יותר מבנדר, מנין למד הטור דהרי"ף חולק בזה על הרא"ש, הרי דברי הרי"ף אמורים לגבי נדר, ואפשר שכשהכניסה לו שפחות גם הוא מודה שהלכה כרבי אליעזר דבעינן מלאכה גמורה. וכבר עמד על כך בדרישה (סי' פ ס"ק יט), ועיי"ש שדן לפרש דברי הטור בכמה דרכים, וע"ע מש"כ בזה בישועות יעקב (פי' הארוך ס"ק ד).

[57] ראה באר היטב (סי' פ ס"ק ה) [מיהו ראה רדב"ז הל' אבל פ"ה הל' ח, שאשה מותרת לעשות בפלך בימי אבלותה, משום שהבטלה מביאה לידי חטא. וחזינן מדבריו, דאף בזמן קצר יש לחוש לכך. וכ"כ בס' עמודי אור (סי' קכב), שלא קיבלו עצמם איסור מלאכה בפורים, באנשים משום ביטול מילה שלא בזמנה, ובנשים, משום שהבטלה מביאה לידי חטא. ומ"מ סבר הבאר היטב שאין בחששא רחוקה כ"כ כדי לחייב את האשה לעשות במלאכה נגד רצונה].

[58] הריטב"א (נט ע"ב) והר"ן (כה ע"ב מדפי הרי"ף, בשם י"א) כתבו, דכיון שהבעל נהנה ממלאכת שפחותיה – מעשה ידיה לעצמה, וכן פסק בס' דינא דחיי (לאוין פא ק ע"ג), וע"ע חלקת מחוקק (סי' פ ס"ק ו), ובית שמואל (שם ס"ק ד). ויש לעיין לפי זה, אם במקרה שהאשה פטורה ממלאכה מחמת שיש לבעל ממון הרבה, ומחוייב הוא לשכור לו שפחות משלו אף שלא הכניסה לו כלום בנדונייתה, וכפי שיבואר להלן [פרק טז דין יב], האם מעשה ידיה שלה.

הרשב"א שם (סא ע"א) חולק, וסובר שהגם שהאשה פטורה מלעסוק במלאכה, אם טרחה ועשתה מעשה ידיה לבעל, דלא גרע האי דינא מהעדפה שע"י הדחק דנקטינן כרבנן דזכה בהו הבעל, וכאמור לעיל דין יז.

כמו כן דקדק הישועות יעקב (פי' הארוך ס"ק ג) מדברי הרמב"ם (הל' אישות פכ"א הל' טו), יעויי"ש שכתב, שכאשר האשה טוענת כלפי הבעל שראוי לו לפי מעמדו לשכור להם שפחה, והוא מכחישה בדברים, עליה מוטל להוכיח דבריה. והקשו המאירי (סא ע"א) וב"ח (סי' פ ד"ה ומ"ש), דמ"מ יהא הבעל חייב להשבע היסת שכדין הוא נוטל ממנה את מעשה ידיה. ועל כרחך צ"ל, שלאחר שהאשה עשתה במלאכה בלאו הכי זכאי הבעל ליטול את מעשה ידיה, ואין כאן חשש שמא הוא נוטל ממנה ממון שלא כדין, וכל הנידון לכתחילה אינו אלא האם רשאי הוא לכופה לעשות במלאכה, וכ"כ בס' מעשה רקח ע"ד הרמב"ם שם.

טעם נוסף כתב בהפלאה (קו"א שם ס"ק ד) לדברי הרשב"א, ע"פ מה שמצינו בגמ' (סו ע"א), דמדמינן העדפה שע"י הדחק למציאה, והיינו, שכל ממון הבא ליד האשה אף שאינו מכלל "מעשה ידיה" שמחוייבת היא לעשותם עבור הבעל, הרי הוא כמציאה שזוכה בה בעל. וה"ה נמי מעשה ידיה אלו שאינם אלא משום חשש זימה בעלמא. ועיי"ש עוד שהאריך בהוכחות לקיים שיטת הרשב"א בזה.

מדברי הבית שמואל (שם) נראה שלמד בטעמו של הרשב"א, דתקנה מיוחדת היא שתיקנו שיזכה הבעל במעשה ידיה אלו, כדי שיתן לב לראות שאכן היא עוסקת במלאכה ואינה הולכת בטל. ע"פ זה צידד לומר, דכל שאמרה "איני ניזונת ואיני עושה" אין הבעל רשאי לכופה למלאכה משום חשש זימה, דכיון שמזונותיה מוטלים עליה ודאי תעשה במלאכה, כדי שלא תוותר ללא מזונות.

[59] בבית יעקב (סי' פ סעי' ב) כתב, דטעם הסוברים דהבעל אינו זכאי באופן זה ליטול את מעשה ידיה [ולא דמי להעדפתה], הוא משום דהעדפה הוא דבר הנעשה ברצונה של האשה, ולכך תיקנו שיזכה בה בעל וכנגד זה יתן לה מעה כסף לשאר צרכיה. אבל בהכניסה לו שפחות, שאין רצונה לעשות במלאכה, ועל כרחה היא עושה כדי שלא תלך בטל ותבוא לידי חטא, אין זה מן הדין שיטול הבעל את מעשה ידיה. עפ"ז כתב, דכשם שאין הבעל זוכה בגוף המעשה ידים, כך אינו זכאי ליטול את פירותיהם [מדין "נכסי מילוג"], דאין זו מן המידה שיהנה ממעות אלו שבאו לה בעל כרחה.

ועיי"ש שהוכיח דבריו מן הבית שמואל המובא לעיל, דטעמם של הסוברים שהבעל זכאי ליטול את מעשה ידיה, הוא כדי שיתן לב להשגיח שאכן האשה מקיימת את חיובה זה ולא תלך בטל. ולכאורה, אם בלאו הכי הוא זוכה בפירות מעשה ידיה, די בכך כדי שיתן ליבו למעשיה. וע"כ צ"ל, דלדעת החולקים גם פירות אינו רשאי ליטול [בשונה מ"העדפה שעל ידי הדחק", דלהדיא כתב הבית שמואל דלוקחים בהם קרקע והבעל אוכל פירות, וכאמור לעיל דין יז].

כמו כן מוכח ממש"כ הבית שמואל (שם ס"ק ה), דאם נדרה אשה זו שלא תעשה במלאכה, אין הבעל יכול להפר לה את נדרה, דכיון שאינו נוטל את מעשה ידיה לא הוי בכלל הדברים שבינו לבינה. ולכאורה, אם הבעל זכאי ליטול את פירותיהם של אותם מעשה ידים, אמאי לא חשיב "דברים שבינו לבינה". וכבר השיג עליו בזה הגרעק"א שם, וכתב דשפיר מצי להפר כיון שיש לו בהן זכות לפירות. אולם לפי המתבאר אתי שפיר, דהבית שמואל סבר כבית יעקב, שאין הבעל נוטל במעשה ידיה אלו אפי' פירות.

ונמצא דפלוגתא היא בין האחרונים, דלדעת הבית שמואל והבית יעקב אינו זכאי ליטול פירותיהם, ולדעת הגרעק"א דין מעשה ידים אלו ככל נכסי מילוג שלה שהבעל אוכל פירותיהם.

[ויש לדון, באשה עשירה שמוכרחת לעשות במלאכה כדי שלא תבוא לידי חטא, ומרצונה עשתה עוד יותר מן המחוייב, האם מעשה ידיה היתרים על מה שחייבוה חכמים כדי שלא תלך בטל דינם ככל "העדפה" שזוכה בה בעל, או שהואיל ועיקר המלאכה נעשית על כרחה, אף מה שהוסיפה בה הוא לעצמה].

[60] על דין "אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם", ראה: ערכין (כ ע"ב), כתובות (נח ע"ב), ורמב"ם (הל' ערכין פ"ו הל' כח).

[61] ז"ל הרמב"ם (הל' ערכין פ"ו הל' כח): "וכן המקדיש מעשה ידי אשתו, הרי זו עושה ואוכלת והמותר חולין. אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן, הואיל והן משועבדין לו הרי כל מעשה ידיה קודש, הא למה זה דומה לאומר אילן זה קודש שכל פירות שיעשה להבא קודש, וכן כל כיוצא בזה". וכוונת דבריו, שכשם שיכול אדם להקדיש אילן לפירותיו כך יש כח בידו להקדיש את ידי אשתו למעשיהן, וכל מה שתעשה משעת הקדשו ואילך יהיה קודש, וכ"ה בשו"ע (סי' פא סעי' א).

מקור דברי הרמב"ם, הוא מהא דשנינו (כתובות נח ע"ב): "המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת. המותר, רבי מאיר אומר הקדש, רבי יוחנן הסנדלר אומר חולין", ופסק כרבי מאיר.

[62] בר"ן שם (כג ע"ב מדפי הרי"ף) הקשה ע"ד הרמב"ם, דהא בסוגית הגמ' (שם) נחלקו אמוראי בביאור שיטת רבי מאיר:

ריש לקיש מפרש, דהטעם דמהני הקדשו של בעל אף שטרם באו מעשה ידיה לעולם, הוא משום שהבעל רשאי לכוף את האשה שתעשה לו מלאכה, ונמצא שיש לו זכות בגוף הידים למעשיהן, ואין האשה יכולה להפקיע זכות הבעל באמירת "איני ניזונת ואיני עושה", ומשום כך נחשבים מעשה ידיה כדבר שבא לעולם. ומבואר, שלדעת הסובר "יכולה אשה לומר איני ניזונת ואיני עושה" [שהלכה כמותו, וכדלהלן], אין ידי האשה משועבדות לבעל שעבוד גמור, ואינו יכול להקדיש את מעשה ידיה, שהרי הן כ"דבר שלא בא לעולם".

ואכן, רב הונא לשיטתו שפסק כרב ד"יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה", מבאר את דברי רבי מאיר באופן אחר, דהטעם דהבעל יכול להקדיש את מעשה ידי אשתו, הוא משום דסבר: "אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם".

וא"כ קשיא, כיון דלהלכה נקטינן ד"אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם", כמבואר בדברי הרמב"ם שם (הל' כו), ומאידך נקטינן כרב ד"יכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה", א"כ מוכרחים אנו לומר דאין הלכה כרבי מאיר, דהא בגמ' פירשו דטעמו של רבי מאיר לשיטה זו הוא משום דסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, וא"כ היאך פסק הרמב"ם כוותיה.

בישוב קושיא זו, מצינו ב' דרכים בדברי האחרונים:

א. החלקת מחוקק (סי' פא ס"ק א) מבאר, שהדין המובא בגמ' שהואיל וביד האשה להפקיע את זכות הבעל במעשה ידיה אין הוא רשאי להקדישם, אינו אמור אלא באופן שהאשה לא ניזונה עדיין מעולם מנכסי הבעל, אולם אם כבר ניזונה מנכסיו שעה אחת והקדיש את מעשה ידיה, שוב אין היא יכולה לבטל הקדשו ולומר "איני ניזונת ואיני עושה", וכ"כ בבית שמואל (שם ס"ק ג).

אולם, הבית יעקב (סי' פא) וההפלאה (קו"א שם) חולקים על דברי אחרונים אלו, ולשיטתם אין כל טעם לומר שלאחר שניזונה מנכסיו שעה אחת יוכל הבעל להקדיש את מעשה ידיה מכאן ולהבא ולהפקיע בכך את זכותה לומר איני ניזונת ואיני עושה, ועי' חי' הרי"ם (כתובות שם) מש"כ עוד בזה.

ב. הבית יעקב שם כתב בישוב דברי הרמב"ם, על פי מה שנתבאר בטור (סי' פא), שחילוק רב יש בין עיקר מעשה ידיה, לדין מותר מעשה ידיה הניתן לבעל כנגד המעה כסף שנותן הוא לה משלו [ראה להלן פרק יח]: עיקר חיוב מעשה ידים נתקן לטובת האשה, והיינו שכדי שיספק לה הבעל את מזונותיה תיקנו לה שתתן לו את מעשה ידיה. משום כך, אם רצתה להפקיע כוחו ולומר "איני ניזונת ואיני עושה", הרשות בידה. אולם, התקנה שיהיו מותר מעשה ידיה כנגד מעה כסף, אינה לטובת האשה, אלא לטובת הבעל, ואין כח ביד האשה לבטלה על ידי מחילה המעה.

ומעתה י"ל, כי מה שכתב הרמב"ם דהבעל רשאי להקדיש את מעשה ידי אשתו, אין כוונתו לעיקר מעשה ידיה הנתקן כנגד מזונותיה, דהא לענין זה קיי"ל כרב הונא דיכולה אשה לומר איני ניזונת ואיני עושה, אלא כוונתו למותר מעשה ידיה, דלענין זה משועבדת היא לו בשעבוד גמור ובידו להקדישן [וע"ע לחם משנה שם, אבני מילואים (סי' פא ס"ק ב), והפלאה (שם) מש"כ בישוב דברי הרמב"ם, וראה מה שהשיג בשו"ת חת"ס יו"ד סי' רכה ע"ד הלחם משנה].

[בשו"ת חתם סופר (אבהע"ז סי' קלא, יו"ד סי' רכה) תלה נידון זה במחלוקת הראשונים לעיל [פרק א דין א] אם חיוב המזונות הוא מדאורייתא או מדרבנן, דלהצד שחיוב המזונות מדאורייתא הוא, תקנת מעשה ידים היתה לטובתו של בעל, ולהצד שחיוב המזונות אינו אלא דרבנן, תקנה אחת היא, שיתן לה את מזונותיה וכנגדם יטול את מעשה ידיה, ונמצא שלטובתה נעשה הדבר, ובידה לבטלה אם תרצה. ובבאור הדברים ראה בהרחבה בעיונים סי' א].

בגוף הסוגיא הקשה בס' גידולי שמואל, מה בכך שיכולה האשה לומר "איני ניזונת ואיני עושה", הרי מ"מ לאחר שעשתה במלאכה ולא אמרה כן, נתברר למפרע שכבר מתחילה היו מעשה ידים אלו שלו, ומדוע לא די בכך לענין הקדש. מאי שנא מהא דמצינו לענין בתי ערי חומה, דאף דאיתנייהו בפדיון, מ"מ כל שלא נפדו נעשו של לוקח למפרע, ע"כ.

ובאמת לא ירדתי לסוף דעתו בקושיא זו כלל, שכן בתי ערי חומה נמכרו בקנין גמור, אלא שהבעלים הראשונים רשאי לפדותם. משא"כ כאן, שמעשה ידיה אינם בעולם ולא שייך בהו הקדש, ומה דבעינן שתוכל להפקיע זכותו, זהו רק בכדי שלא יחשבו כמילי "דעבידי דאתו" דדינם כדבר שישנו בעולם, וצ"ע.

[על סתירת דברי הר"ן הנ"ל, דבתשובותיו סי' לה פסק כהרמב"ם, ראה ב"ח סי' פא וחלקת מחוקק שם ס"ק ד, וראה שער המלך הל' ערכין פ"ו. על דין הקדש בזמן הזה, ראה רמב"ם הל' ערכין פ"ח הל' ח, שו"ע יו"ד סי' רנח סעי' א].

[63] בית שמואל (סי' פ ס"ק ב). מקור דבריו מן התוס' בכתובות (נט ע"א ד"ה רבי עקיבא) ויבמות (צג ע"א), בביאור שיטת רבי עקיבא לענין אשה שאמרה לבעלה "קונם שאני עושה לפיך", דאע"פ שהבעל זכאי ליטול את מעשה ידי אשתו אין נדר זה בטל מאליו בלא הפרה, משום שיש לו תוקף לענין "העדפה שעל ידי הדחק" הניתנת לאשה ואין לבעל בה חלק. ובתוס' שם הקשו, דהואיל ונקטינן דהעדפה שע"י הדחק ניתנת לאשה, היאך יוכל הבעל להפר את נדרה, הרי העדפה זו אינה נחשבת כדבר "שבינו לבינה". ותירצו, דכיון שאף העדפה זו שעל ידי הדחק דינה כשאר נכסי מילוג של האשה שהבעל זכאי לאכול את פירותיהם, שפיר הוי כדבר "שבינו לבינה" שהבעל רשאי להפר. וע"ע שו"ת מחנה חיים (להגר"י גרוסמן, סי' ג) שדן בזה בארוכה.

[64] בבית מאיר (סי' פ ס"ק א) הקשה, דלכאורה לא הוכרע הדבר להדיא בתוס' שם, שהרי בתירוצם הראשון כתבו דהטעם דהוי דבר שבינו לבינה, הוא משום שאי אפשר לצמצם בדקדוק מהו שיעור המעשה ידים המגיע לבעל ומה יחשב כהעדפה שע"י הדחק, וחושש הבעל שמא יכשל בדבר האסור לו מחמת נדרה. ולתי' זה משמע דאה"נ דלא הוו נכסי מילוג. וביותר, דהרא"ש בנדרים (פה ע"א) לא הזכיר אלא תי' זה, ומוכח דמוכרע לו שאין לבעל כל זכות במעשה ידים אלו, גם לא לאכילת פירות.

[65] שו"ת הרא"ם (ח"א סי' לד). [וראה כעין סברא זו בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' ק, לענין תקנת רבינו גרשום באשה שהיא ספק מגורשת]. ועי' עוד עיונים סי' כא שהארכנו לדון, אם תקנת מעשה ידים כנגד מזונות היא "דין ממון" בעלמא, וכעין תשלום לבעל על הוצאותיו במזונותיה, או שהוא חלק מהנהגת האישות שבין הבעל לאשה, דאין זו מן המידה שתהא היא ניזונת משלו ומחזקת תחת ידה את מעשה ידיה. דלסברא זו ודאי אין טעם שיזכה הבעל במעשה ידיה עתה שבלאו הכי הוא מגרשה ואינו נוהג עמה בניהוגי האישות.

קצת ראיה יש לכך, מדברי הבית יעקב (סי' צ סעי' ה), שכתב, דהמורד על אשתו מפסיד את זכותו ליטול את מעשה ידיה. ונראה מדבריו שם, שהסיבה לכך היא משום שזכותו של הבעל במעשה ידי אשתו אינה דין ממון בעלמא, אלא חלק מהנהגת האישות שבין הבעל לאשה, והואיל ומרד בה ואינו נוהג בה מנהג אישות, הפקיעו חכמים את זכותו [בעיקר דברי הבית יעקב אלו, עי' קובץ תשובות להגרי"ש אלישיב ח"ב סי' צז שמפקפק בדבריו].

כמו כן נראה מדברי האבני מילואים (סי' קלח ס"ק א), דאם נתן בה הבעל עיניו לגרשה נפטרת היא בכך מכל ז' המלאכות שאשה עושה לבעל, משום שאינו נוהג עמה מנהג אישות, ומסתמא כך הוא הדין אף לענין חיובה לעסוק במלאכת הצמר [ועי"ש, דאף הר"ן דס"ל דבאמירתה איני ניזונת ואיני עושה היא נפטרת רק ממלאכת הצמר, מודה בהא].

טעם נוסף י"ל בזה, ע"פ מש"כ התוס' ביבמות (מא ע"ב ד"ה עמד בדין), דהטעם דתיקנו חכמים מזונות בספק מגורשת, הוא שהיא מעוכבת מלהנשא מחמתו, והרי זה כעין קנס על שמתעכב מלגרש אותה כפי הנדרש. לפי"ז אפשר, שהואיל וחיוב מזונות זה אינו מכלל תקנת המזונות דאשת איש, אלא קנס בעלמא על שבגרמתו אינה יכולה להנשא לאחר שיפרנסה משלו, לא מצינו שתיקנו לו חכמים כנגדו שיזכה במעשה ידיה. ונפק"מ בזה נמי לענין ארוסה, וראה מה שהארכנו בזה בעיונים סי' סי' ה.

[66] השגות הראב"ד על הרי"ף (סג ע"א מדפי הרי"ף). וטעמו, דתקנה אחת היא, ואין מזונות בלא מעשה ידים.

כדברים אלו נראה לכאורה, מהא דאיתא בשו"ע (סי' קטז סעי' א): "הנושא אחת מחייבי לאוין, אם הכיר בה יש לה עיקר ותוספת וכל תנאיה, ומיהו מזונות אין לה אלא לאחר מותו, אבל בחייו אין לה, אפילו לוותה ואכלה אינו חייב כלום". וברמ"א שם הוסיף: "ואם זן אותה, מעשה ידיה שלו". ומבואר מדבריו, דאף שלא היה זן אותה בתורת חיוב ואין לחוש בה לאיבה, דאדרבה חייב הוא להוציאה בגט, מ"מ כיון שהיא ניזונת משלו יש לו זכות במעשה ידיה, וכדעת הראב"ד דאין מזונות בלא מעשה ידים.

ושמא יש לדחות, דכיון שנתן לה מזונות אלו מדעת עצמו מסתמא היה בדעתם שינתנו אלו לה על פי הדינים הנהוגים בכל אשת איש, ונחשב הדבר כאילו התנו ביניהם שיזכה במעשה ידיה, משא"כ כאן שהואיל ומחוייב הוא בכך ולא בדעתו תליא מלתא, אין היא חייבת ליתן לו את מעשה ידיה.

[67] בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק אבהע"ז סי' יב) דן, לענין אדם הנושא את מינקת חבירו בשוגג, אם די בהפרשה בעלמא עד תום ימי מינקותה וכמו בהבחנה ג' חודשים, או שמחוייב הוא לגרשה מיד בשעה שנודע לו שהיא מינקת.

ועיי"ש דמסברא נראה שעליו לגרשה מיד, דהטעם שהפרשה מועילה לענין הבחנה, הוא משום שע"י כך יוודע אם אכן מעוברת היא אם לאו, ונמצא הדבר בא לידי תיקונו [אלא דמ"מ במזיד מחייבינן ליה לגרשה משום קנס בעלמא]. אולם, לענין מינקת שהחשש הוא שמא תמנע מלהניק את בנה מחמת נישואיה לאחר, אין כל טעם דיהא סגי לה בהפרשה.

והוסיף עוד, דאין לומר, דאף אם תפסיק את הנקתה תוכל למסמס לו ביצים וחלב (עי' יבמות מב ע"ב), שהרי כל נכסיה לבעל, ד"מה שקנתה אשה קנה בעלה" וזוכה הוא בכל מעשה ידיה, לכן יש לחוש שמא לא יתן לה משלו לצורך זה. נמצא דאין לה תקנה אלא בגט.

אולם בשו"ת מחנה חיים (ח"ג אבהע"ז סי' יב) האריך להשיג על דברי הנודע ביהודה, ולדעתו, היות והלכה זו דמעשה ידי האשה לבעל הוא מתקנת חכמים, כאן שנשאה שלא ברצון חכמים לא תקינו לו שיזכה במעשה ידיה, וממילא תוכל ליטול ממעשה ידיה להאכיל לבנה, ע"כ, עיי"ש. נמצא דהנודע ביהודה והמחנה חיים נחלקו ממש בנידון דידן, כשנשאה באיסור אם זוכה הבעל במעשה ידיה [כעין סברת המחנה חיים, ראה בס' מנחת פתים אבהע"ז סי' קעט, ע"פ הרמ"א חו"מ סי' רלה סעי' א בשם הר"ן].

[68] רא"ש (מו"ק פ"ג סי' ח), וכ"ה בשו"ע (יו"ד סי' שלד סעי' ב). בטעם הדבר כתב הרא"ש, דכיון שתלויים הם בו ונזקקים לו לא החמירו עליהם [לפי"ז אפשר שגם בן מאומץ בכלל הלכה זו], וע"ע תרומת הדשן (סי' רעו) ובדרישה (שם ס"ק ב). טעם אחר כתב בזה הר"ן (נדרים ח ע"א), דאשתו כגופו ולכך אינה צריכה לנהוג בו הרחקה (מיהו אין בטעם זה כדי להתיר הדבר לבניו).

[69] רמב"ם (הל' אישות פכ"ב הל' ל), ושו"ע (סי' פה סעי' יב). ועי' מגיד משנה שם, דמקור הדברים בירושלמי (כתובות פ"ו ה"א), לענין הא דשנינו: "מציאת האשה לבעלה", ואמר רבי יוסה: "לא אמרו כן אלא כדי שלא תהא אשה מברחת זהובים משל בעלה ואומרת מציאה מצאתי". ומקשו התם: "הגע עצמך, שנתן לה אחר במתנה", כלומר, היאך האמינוה לאשה לומר שנתן לה אחר מתנה ולא חששו שמא מברחת משל בעלה, ומשני: "קול יוצא למתנה ואין קול יוצא למציאה". ומ"מ מדברי הירושלמי יש לנו ללמוד דנאמנת היא בכך.

מיהו, בשו"ת מהרלב"ח (סי' נט) הקשה, דהרמב"ם סתר בזה משנתו, שכן בהל' נחלות (פ"ט הל' ז) כתב הרמב"ם: "וכן האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית, והיו אונות, שהן שטרי ממכר עבדים ושטרי חובות יוצאים על שמה, ואמרה שלי הן שנפלו לי מאבותי, עליה להביא ראיה שנפלה לה ירושה". ומבואר, דהאשה אינה נאמנת לומר ששטרות אלו הן שלה, משום דחזקה היא כל מה שתחת יד האשה של בעלה הוא.

ויעויי"ש שתירץ, דדברי הרמב"ם בהל' אישות אמורים לענין אשה שאינה נושאת ונותנת בתוך הבית, שהואיל ובדרך כלל אין שטרותיו של הבעל בהשג ידה, עתה שהיא מוחזקת בהן יש להאמינה דדידה נינהו, וע"ע מש"כ בזה הש"ך (חו"מ סי' סב ס"ק ו).

בחזון איש (אבהע"ז סי' עב ס"ק י) כתב בישוב קושיא זו, דדברי הרמב"ם בהל' אישות אמורים באופן שלא ראו העדים את המעות בידה, ולכך נאמנת היא לומר ששלה הן במיגו דלהד"ם [ויעויי"ש שהאריך לפרש, דאף דנקטינן "כל מה שתחת יד האשה של בעלה הוא", לא חשבינן ליה כמיגו במקום חזקה, היות ודבר מצוי הוא שתקבל מתנה מאחר, אלא דכיון שאין הדבר שכיח כ"כ, עליה מוטל להוכיח שהאמת כדבריה, ולהא סגי במיגו לחודיה]. וע"ע ס' בני אהובה ע"ד הרמב"ם שם.

[70] רמב"ם שם. דחזקה היא דכל מה שתחת יד האשה בעל אוכל פירות. ועי' ש"ך (שם) דיש מן הראשונים שחלקו על הרמב"ם בזה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל