לכבוד הרבנים
ברצוני לשאול מדוע הושמטו הלכות לשון הרע מהשו"ע.
בתודה
תשובה:
שלום רב,
יתכן משום שלשון הרע זה קשור לפרשת המידות שעלינו להקפיד עליהם, ולא לדינים והלכות. ראה גם ברמב"ם שקבע הלכות לשון הרע בהלכות דעות. שים לב, בלשון הרע ישנם הרבה אופנים שמותר לדבר לשון הרע, כמו לתועלת (כמובן עם הסייגים שקבע החפץ חיים) וכד'. לא תמצא הלכה שמותר לעבור עליה לתועלת, כמובן שיש לפעמים שדבר אחד דוחה דבר אחר. אבל סתם כך לתועלת אין דבר כזה. והסיבה היא כאמור, לשון הרע היא מידה רעה, ולכן יש להקפיד עליה. אבל אם הוא עושה את הדבר לתועלת, כלומר, הסיבה היא לא לשם רוע אלא לעשות רק טוב, אין זה בהגדרת האיסור כלל.
עדיין צ"ע דזה לאוין מפורשין ולא רק הנהגה טובה, והרי קבע הח"ח שאדם מחויב לתת כל ממונו ככל מצות ל"ת, והאם בכל מידה נאמר דצריך לתת כל ממונו. ולתועלת הוא היתר כי אין זה גדר האיסור, אך לא בגלל שזה רק מידה.
אתה צודק. זה עדיין מציק… ברור שהסיבה שמותר לתועלת כי זה אינו בגדרי האיסור. אבל הוא אשר אמרתי, באיסורים רגילים אין גדרים כאלה. אנסה לחדד את זה יותר. בעבר חשבתי להוכיח כן מדוגמא יחסית קיצונית, בסי' תרח שם הובא ההלכות שאדם חייב לבקש מחילה מחברו לפני יום כיפור. וכתוב שם שצריך לבקש כמה פעמים והמוחל שלא יהיה אכזרי למחול לו. וכתב בשו"ע שאם ביקש ג' פעמים אינו זקוק לו עוד. והוסיף הרמ"א: מיהו יאמר אח"כ לפני י' שבקש ממנו מחילה". וביאר המשנה ברורה: "כדי לפרסם הדבר שמצדו לא יבצר".
שים לב מה קרה כאן, האיש מעוניין להיות אכזרי ולא למחול. והפוגע, אוסף עשרה אנשים ומכריז עליו ראו אני ביקשתי מחילה והוא האכזרי אינו מעוניין למחול לי. וכל זה בערב יום כיפור!! מה עם לשון הרע??? זה עוד המלצה לעשות כך!
לכן, אני מבין שכל גדר האיסור הוא לשם רוע, להזיק לשני לפגוע בשני. אבל אם כוונתו לנקות את עצמו מכל רבב שלא יחשדו בו. אע"פ שחברו ודאי יפגע מכך, אין איסור לשון הרע. ודאי שזה בגדרי האיסור. אבל זה מראה שאין גדרי איסור לשון הרע כגדרי שאר האיסורים.
אבל למעשה, יתכן שכל המצוות שבין אדם לחברו הם כאלה, ראה בדברי הקובץ הערות סי' ע' סוף סק”א:
"ולולי דבריהם היה נראה, דכל האיסורין שבין אדם לחבירו אינן איסורין אלא דרך קילקול והשחתה שלא לצורך, וכמו בלאו דלא תשנא את אחיך, דאין האיסור אלא בשנאת חנם, היינו שלא ראה בו דבר ערוה, אבל אם ראה עליו דבר ערוה מותר לשנאותו. ואין לומר דשם הטעם משום דאינו בכלל אחיך, הא ליתא, דמבואר בתוס’ פ’ ערבי פסחים (קי”ג ע”ב [ד”ה שראה]) דאם ישנאהו בשביל טעם אחר עובר עליו בלאו, ולא הותר אלא לשנאתו בשביל דבר ערוה שראה בו. וכן בלאו דחובל, כתב הרמב”ם [חובל ומזיק פ”ה ה”א] דהאיסור הוא דוקא אם חובל דרך נציון, והיינו מדחזינן דמותר לרב להכות תלמידו. והא דאיתא בסוגיא דפ’ הנחנקין הנ”ל, אחר שגגת לאו, על כרחך צ”ל דאינו אלא חומרא מדרבנן. וכן בלאו דאלמנה ויתום לא תענון, כתב הרמב”ם (בהל’ דעות פ”ו [ה”י]) דאם עינה אותן ללמדן תורה או אומנות ליכא איסורא. וכן בלאו דלא תלך רכיל, מותר לספר לה”ר על בעלי מחלוקת כדי להשקיט המריבה. וכן בלאו דאונאת דברים, מותר להקניטו בדברים דרך תוכחה, וכן מותר להלבין פנים דרך תוכחה, אם לא חזר בו אחרי שהוכיחו בסתר, ומותר גם לקללו בשביל זה, כמו שעשו כל הנביאים בישראל, והוא לשון הרמב”ם בהל’ דעות (פ”ו [ה”ח]). ומוכח מכ”ז, דכל האיסורין האלו הותרו לצורך תועלת".
עעין בשמירת הלשון עם הערות של הרב אבינר עמוד 383 וכן בשות שבט הקהתי ב\שכא
"דברים חמורים הידועים לכל אינם מובאים בשוע
השאר תגובה