לתרומות לחץ כאן

שוחד, מתנות וחנופה— דיני שוחד בשפיטה ובמגזר הציבורי

 

הפסוק (דברים טז, יט) מלמד אותנו "כי השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברים צדיקים". מסיבה זו, התורה מלמדת כי אסור לדיין לקחת שוחד. כפי שהפסוק ממשיך (טז, כ), עלינו כחברה מתוקנת לרדוף אחר הצדק: "צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' א-להיך נותן לך". אין לך סתירה גדולה יותר לעשיית צדק מלקיחת שוחד.

חז"ל עוסקים רבות בחומרתו של איסור שוחד. בגמרא נאמר ש"תיפח נפשם של מקבלי שוחד" (כתובות קה, ב). עוד אמרו חכמים (ב"ב ט, ב): "אמר ר' יצחק כל דיין שנוטל שוחד מביא חמה עזה לעולם". במדרש משלי (פרשה א) הוסיפו חז"ל: "כך כל מי שנוטל שוחד אין בידו כלום, ומאבד את הממון, ובסוף הוא מאבד נפשו".

במאמר הנוכחי נעסוק באיסור שוחד. מה מהות האיסור, ומהו היקף יישומו? האם יש איסור על מתן שוחד אף לשופטים גויים? האם ניתן להרחיב את האיסור מעבר למסגרת בית הדין, לעוד תפקידים ציבוריים, או לשוחד בחירות וכדומה? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בדברים שלהלן.

דיין הנוטל שוחד

איסור לקיחת שוחד הוא עבירה מצד עצמו, והוא קיים ועומד גם אם בפועל לא נעשה עיוות דין, וגם כאשר לדיין אין כל כוונה פלילית להטות את הדין. כך מפרש רש"י בפרשת משפטים (שמות כג, ח): "ושוחד לא תקח – אפילו לשפוט אמת, וכל שכן כדי להטות את הדין, שהרי כדי להטות את הדין נאמר כבר לא תטה משפט".

היסוד לדברי רש"י מבואר בברייתא (כתובות קה, א): "ושוחד לא תקח מה תלמוד לומר, אם ללמד שלא לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי, הרי כבר נאמר לא תטה משפט, אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אמרה תורה ושוחד לא תקח".

הגמרא (שם) לומדת מברייתא זו, שאיסור שוחד הוא גם באופן שאין חשש שיטה את המשפט לצד אחד, כגון כאשר הדיין לוקח שוחד משני הצדדים המתדיינים.

ההסבר לכך הוא כדברי רבא (שם, ע"ב): "אמר רבא מאי טעמא דשוחדא, כיון דקביל ליה שוחדא מיניה איקרבא ליה דעתיה לגביה והוי כגופיה ואין אדם רואה חובה לעצמו. מאי שוחד, שהוא חד. [אמר רבא מהו הטעם של שוחד – כיון שהוא קיבל שוחד ממנו התקרבה דעתו אליו והוא כגופו, ואין אדם רואה חובה לעצמו. מהו "שוחד" – שהוא אחד.] וביאר רש"י: "שהוא חד – הנותן והמקבל נעשים לב אחד".

מכאן למדנו שהשוחד פוגע ביכולות השיפוט וההכרעה של האדם, באופן שהוא לא תמיד מודע אליו. הדיין נעשה "אחד" עם בעל הדין – כאשר הדיין משוחד הוא מרגיש קרוב לנותן, ואינו מסוגל לראות אצלו נקודות לקויות ופגמים, בדיוק כפי שאדם אינו מסוגל להסתכל על עצמו ועל קרוביו באופן אובייקטיבי לגמרי. גם כאשר הוא בטוח בצדקתו, הכרעותיו עשויות להיות מוטעות.

משום כן, התורה לא הסתפקה רק באיסור הטיית משפט, אלא אסרה על הדיין גם קבלת שוחד. כפי שכתב החינוך בטעם האיסור (מצווה פג), מתן שוחד עלול להביא לידי הטיית הדין: "כדי להסיר מבינינו ההרגל הרע, פן נבוא מתוך כך לדון בשוחד דיני שקר". על זה נאמר בפרשתנו: "כי השוחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים".

שוחד דברים

לא רק שוחד ממון אסור, אלא גם שוחד דברים. כך, גם אם קיבל הדיין טובת הנאה כלשהי מאדם, גם אם אין לה, לכאורה, לאותה טובת הנאה קשר כלשהו עם ההליך השיפוטי, הרי הוא פסול מלשבת בדין.

הרמב"ם (הל' סנהדרין פרק כג, הלכה ג), ובעקבותיו השולחן ערוך (חו"מ סימן ט), פסק: "ולא שוחד ממון בלבד אלא אפילו שוחד דברים". הסמ"ע מפרש ששוחד דברים הוא "שוחד ענינים", כלומר, שכל עניין הנאה הבאה לדיין יש בה משום שוחד.

הרמב"ם (על-פי דברי הגמרא, כתובות קה, ב) ממשיך להביא דוגמאות לדבר בהלכה שפסק בנידון, כגון: "מעשה בדיין אחד שהיה עולה בדוגית [=סירה] קטנה לעבור בנהר, ופשט אחד ידו וסייעו בעלייתו, והיה לו דין, ואמר לו הדיין: הריני פסול לך לדין. ומעשה באחד שהעביר אֶברה נוצה של עוף מעל רדיד [=צעיף] הדיין, ואחֵר כיסה רוק מלפני הדיין, ואמר לו: הריני פסול לך לדין".

הרמב"ם מביא עוד דוגמאות, כשבכל דוגמה לומדים אודות גודל העדינות של איסור שוחד: גם במקום שמדובר בהנאה עקיפה, שאינה הנאה ממונית, ושאין בה קרבה גדולה לדיין, על הדיין להיזהר מכל צד של קבלת טובת הנאה.

חשוב לציין שלדעת התוספות (כתובות, שם, ד"ה לא), המעשים הנזכרים בגמרא אינם אלא משום מידת חסידות, ואין בהם איסור מעיקר הדין. מסתימת דברי הרמב"ם והשולחן ערוך משמע שיש איסור אף בשוחד דברים, על דרך המעשים שהובאו ברמב"ם, ובפתחי תשובה (ס"ק ד) שהביא מחלוקת רחבה בשאלה זו.

איסור מתן שוחד, ומעמד פסק-דין משוחד

בשולחן ערוך (סימן ט, סעיף א) מבואר שאיסור שוחד אמור גם במי שנותן שוחד: "כשם שהלוקחו עובר בלא תעשה, כך הנותנו עובר ב'לפני עור לא תתן מכשול'".

וראוי לציין שאיסור מתן שוחד וקבלתו אמור גם בשופט נכרי, משום שגם בני נח נצטוו על הדינים, ואף להם אסור לקבל שוחד (ראה פירוש הרמב"ן לבראשית לד, יג), ומי שמציע להם שוחד, לא זו בלבד שהוא עושה מעשה עוולה, אלא אף גורם להם מכשול.

בימי קדם, שאלת מתן שוחד לנכרים העסיקה רבות את פוסקי ההלכה, מפני שבמקרים רבים המשטר היה משטר מרושע, ועלתה שאלה אם מותר לתת שוחד לדיינים גויים כדי להציל את העשוק מיד עושקו, ולהוציא את הדין האמיתי לאור. בפתחי תשובה (ס"ק ג) הביא כמה דעות האוסרות מתן שוחד לאינם יהודים, אך מדגיש שבימי קדם, במקום משטר הרשע, היה מותר לתת שוחד כדי להצדיק את הצדיק.

בשולחן ערוך לא נאמר מה דינו של פסק דין שניתן בעקבות קבלת שוחד, אבל נאמר על דיין שנטל שכר לדון (דבר שאסור אף הוא, גם אם נתנו שני בעלי הדין לדיין שכר שווה): "כל דיניו שדן, בטלים, אלא אם כן ידוע שלא נטל בהם שכר" (שם, סעיף ה).

מהלכה זו, שהיא מדרבנן, הסיק הב"ח (שו"ת הב"ח, סימן נא): "נראה ודאי דכל שכן אם מקבל בתורת שוחד [שאיסורו מן התורה], דדיניו בטילין". אם כן, פסק דין של דיין שקיבל שוחד בטל ומבוטל (כך מבואר גם בפירוש הרדב"ז על הרמב"ם, סנהדרין כג, ו). יש לציין שהרדב"ז (על הרמב"ם, הלכות סנהדרין כג, ו) כותב על-פי דברי התוספות שדיין שקיבל 'שוחד דברים' אין דיניו בטלים.

עוד קנס לדיין הנוטל שוחד הוא שעליו להחזיר את השוחד לנותנו (עי' רמב"ם, סנהדרין כג, א; שולחן ערוך, חו"מ ט, א). לפי כמה דעות החובה להחזיר את השוחד חלה רק לאחר שהנותן תובע את הכספים בחזרה מהדיין.

נטילת שוחד על-ידי נבחרי ציבור

התורה מזכירה דווקא את מתן השוחד לדיינים, וכן התלמוד אין אנו מוצאים דוגמאות של מתן שוחד מעבר לתפקידים שיפוטיים. האם ניתן לדבר על איסור מקביל ביחס לבעלי תפקידים ציבוריים אחרים?

ברמה הרעיונית, לכאורה עשוי לחול איסור גם מאנשים אחרים, הנמצאים בעמדות ציבור שונות, שעליהם להפעיל ביקורת והערכה אובייקטיבית במתן הכרעות הקשורות לציבור. כאשר הם פתוחים להצעות של שוחד מתנות וטובות הנאה, ברור שאותם אנשים עלולים לקבל החלטות מוטות ומוטעות, אפילו שלא במתכוון.

בהקשר אחר, של איסור להושיב אדם רשע (במקרה הספציפי, שעבר על איסור שבועה) כדיין, כתב בתרומת הדשן (פסקים, סימן ריד) הקבלה בין דיין לבין טובי הקהל. דבריו הובאו להלכה ברמ"א (חו"מ סימן לז, סעיף כב): "טובי הקהל הממונים לעסוק בצרכי רבים או יחידים – הרי הן כדיינים, ואסורים להושיב ביניהם מי שפסול לדין משום רשעה".

בשו"ת חתם סופר (שו"ת חת"ס, חו"מ סימן קס) מציין הלכה זו בפסק שבו הוא מבטל בחירה שבחרו אנשי קהילה, מן הטעם שקיבלו שוחד, ובכך בחירתם לא היתה לשם שמים אלא "הם אמרו על-ידי שוחד, שהוא חד, ומעוור עיניהם".

אולם, בבחירה שבחרו נבחרי הקהל, יש עניין מיוחד שכל אחד חייב לומר את דעתו "לשם שמים", וכיון שקיבלו שוחד הרי שאינם אומרים את דעתם לשם שמים. ניתן להביא מקור מדברי ה'חתם סופר' לרעיון של "שוחד בחירות", אבל אין אפוא מקור מפורש מדבריו שבכל עניין של נבחרי ציבור יחול איסור של מתן שוחד.

מי שדן שלא על-פי דין תורה

לעניין זה מוצאים אנו מקור מפורש בדברי ה'פלפולא חריפתא'.

בגמ' במסכת סנהדרין (כז, א) מובא מקרה שבו נאשם בר חמא בהריגת נפש. ראש הגולה מינה את רב אבא בר יעקב לעיין בדינו של בר חמא, ואם יתברר לו שאכן הוא רצח, יעניש אותו על ידי שיעוור את עיניו עונש שאינו על-פי דין, אלא "למגדר מילתא" (כמבואר ברש"י, שם). לבסוף, הביא רב אבא בר יעקב לזיכויו של בר חמא, וכתודה על כך קיבל על עצמו בר חמא לפטור את רב אבא מתשלום המס למלך.

הרא"ש (פ"ג, סימן יז) מבאר שלא היה חשש "שוחד מאוחר" (שנאסר מדרבנן) במעשהו זה של בר חמא, מפני שבין כה וכה פטורים רבנן מתשלום המסים. כלומר, מבחינתו של רב אבא לא היתה תועלת במעשהו של בר חמא  (כי בתור תלמיד חכם הוא היה פטור ממילא מתשלום מס), ולכן אין בכך איסור מתן שוחד. ב'פלפולא חריפתא' (הובאו דבריו ב'פתחי תשובה', חו"מ סי' לד, ס"ק כז) למד מכאן עיקרון חשוב בנוגע לאיסור שוחד:

"וגם בא וראה דבר גדול שהשמיענו רבנו, דשוחד אסור אף בדבר שאינו דין תורה אלא דרך קנס בעלמא כהך דהכא, דפרש"י דקנסא הוי, ואפילו הכי מפרש רבינו דקביל עליה כרגא, דשלא בדרך שוחד היה. וכתבתי זה להורות לנתמנים על הציבור אע"פ שאין דיניהם דין תורה ולא נתקבלו לכך, אפילו הכי יזהרו מלקבל מתנות על דיניהם".

הוראה דומה נאמרה על-ידי הערוך השולחן (חו"מ סי' ט ס"א): "ולאו דווקא דיין אסור בקבלת שוחד, אלא אפילו כל הממונים וכל העוסקים בצרכי ציבור, אף שאין דיניהם דין תורה, ואסורים להטות העניין בשביל אהבה או שנאה וכל שכן ע"י לקיחת שוחד".

אופנים שאין הדיין נפסל מחמת שוחד

יש להדגיש שלא כל קבלת טובת הנאה נחשבת לשוחד. ההלכה מתחשב בנסיבות המקרה, ובעיקר, בכוונת הצדיים ובתחושה שנוצרת אצל המקבל.

דוגמה לדבר מצויה בטור (חו"מ סימן ט), שפסק את דברי הגמרא (כתובות קה, ב): "מאד מאד צריך הדיין ליזהר שלא ליקח שוחד, אפילו לזכות הזכאי… לכן כל דיין שצריך לשאול כלים משכניו, פסול להם לדין. אבל אם גם הוא משאילם, כשר, שאינו אלא פרעון על שמשאילם".

דיין השואל כלים מחברו, פסול לדונו, מפני שקיבל ממנו טובת הנאה; אבל אם הוא אף משאיל לחברו, אינו נפסל לדין.

מלשון השולחן ערוך משמע שגם אם הדיין שואל ראשון, אלא שיש לו מה להשיב, אינו נפסל לדין: "וכל דיין ששאל שאלה פסול לדון לזה שהשאילו. במה דברים אמורים, כשלא היה לו לדיין להשאיל. אבל היה לו להשאיל כשר, שהרי גם זה שואל ממנו".

הרמ"א מוסיף (שם, בשם מהרי"ק שורש יז) שכל מה שנפסל הדיין בשאלת כלים הוא "ברגיל לשאול ממנו, אבל באקראי בעלמא, ולא מוכח שעושה משום הדין, לא". מכאן למדנו שכאשר טובת ההנאה ניתנת כחלק מיחסי גומלין, כגון כאלו המתקיימים בין שכנים, מותר לדיין לקבלה, ואין לראותה כשוחד.

בשולחן ערוך (שם, סעיף ב) הובאה הלכה נוספת, שמקורה מתשובת הגאונים (הובאה בטור, שם): "אם קדם התובע ושלח מנחה לדיין קודם שיזמין לנתבע לדין, אין הנתבע יכול לפוסלו, אלא אם כן הדיין רוצה לחשוך עצמו מאותו דין ממידת חסידותו (כגון שיודע שנתקרב דעתו לזה)".

הב"ח (שם) מבאר שמדובר במקום שהתובע שלח את המתנה עוד בטרם קיבל הזמנה לדין, והדיין אינו מרגיש שניתנת כהקדמה לדיון שעתיד להתקיים. לכן, יש לו לפסול עצמו רק ממידת חסידות, ולא מעיקר הדין. אולם, במקום שהדיין מרגיש שהמתנה ניתנה עקב התביעה הממשמשת ובאה, הוא פסול מעיקר הדין. לדעתו, אף אין צורך באמירה מפורשת של הנותן שכוונתו להטות את דעת הדיין, וכל שהדיין חש שכוונת הנותן היא לכך, פסול הדיין לדין.

אולם, בשו"ת מהר"י בן לב (ח"ג, סימן צז) פסק שאף כשנראה שנותן מחמת שיודע שיעמוד לדין לפניו, עדיין הדיין פסול רק ממידת חסידות, כיוון שאינו נוטל לשם שוחד – וכך משמע מפשטות דברי ה'שולחן ערוך'.

סיכום

איסור נטילת שוחד הוא איסור חמור מן התורה, שחומרתו הוכרה גם בערכאות שיפוטיות כלליות. נתבאר שדיין המקבל שוחד נפסל לדין, ודיניו בטלים. עוד נתבאר שלא רק שוחד ממוני נאסר, אלא אפילו שוחד דברים – בכל דרך שמקבל הדיין שום הנאה. גם למדנו שלא רק שאסור לדיין לקבל שוחד, אלא שאף איסור חמור הוא לתת שוחד.

הדגשה חשובה היא הרחבת איסור שוחד על-ידי כמה פוסקים לנבחרי ציבורי, ולבעלי תפקידים ציבוריים. כל מי שיש לו תפקיד "מעין שיפוטי", עשוי ליפול תחת איסור תורה של שוחד, וכמובן על בעלי תפקיד מעין אלו להתרחק בתכלית הריחוק מכל פגם של נתינת שוחד.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *