דין חוב שנמחל מחמת אונס ממון (ודין שמיטת כספים בחו”ל)

דיין בבית הדין נתיבות חיים
ל' אב ה'תשע"ו

הרה”ג יהונתן דוד הול שליט”א

התביעה:

מוסד לווה סכום של 1,500,000$, מאשה שהלוותה את הכסף ע”י בנה, דהיה ממונה על נכסיה בייפוי כח. בהגיע זמן הפרעון לא פרע המוסד את חובו, על אף שהמלוה דרש זאת כמה פעמים. באביב של שנת תשס”ט התחיל המוסד לפרוע תשלומים חדשיים של 100,000$, סך הכל הספיק המוסד לפרוע 500,000$.

בשנת תש”ע התנהל משא ומתן בין באי כח המוסד ובין המלוה, בו אמרו נציגי המוסד שאין מזומן בקופת המוסד, אבל יש תורמים שמוכנים לתרום סכום גדול לפרוע את החוב, בתנאי שהמלוה ימחל על חלק מהחוב, כמו כן נאמר למלוה שאם לא יסכים להתפשר “יקח שנים, ויעלה עשרות אלפים בהוצאות משפט ותשלומי ריביות, עד שהוא יצליח לממש את החוב”.

לבסוף הסכים המלוה לקבל תשלום מיידי של 800,000$, ועוד תשלום של 100,000$ בסוף שנת תש”ע, ובתנאי שיקבל כעת משכון טוב על אותם 100,000$ שישולמו לו בסוף השנה, ותמורת כל זה הוא ימחל על שאר החוב, סכום החוב שנמחל 100,000$. אמנם לפני שהסכים המלוה להסדר זה, ועל פי עצת ת”ח אחד, מסר המלוה מודעא בבי”ד שהוא לא מוחל על ה100,000$ אלא רק מצהיר כך כדי לקבל את שאר החוב. לאחר כמה ימים הועבר ליד המלוה התשלום של 800,000$, אבל התשלום של 100,000$ שהיה עתיד להינתן לו בסוף השנה, מעולם לא הועבר.

כעת תובע המלוה מהמוסד את 100,000$ שהבטיח המוסד לשלם עד סוף שנת תש”ע, ועוד 100,000$ שעליהם ‘מחל’ המלוה כחלק מההסכם, כי על מחילה זו הוא מסר מודעא, ואין לה תוקף. בא כח המוסד משיב שאת ה100,000$ שהיו צריכים להשיב בשנת תש”ע הם מוכנים לשלם, אמנם כעת אין להם דרך לעמוד בהתחייבות זו, והם צריכים לבקש משכנתא על הנכס שקנו כדי להשיג כסף, אבל את 100,000$ שכבר מחל המלוה אין הם חייבים לשלם, ומה שטען המלוה שמסר מודעא על המחילה, אין מסירת המודעא מועילה בנידון זה מכמה טעמים, וכפי שיפורט.

שאלות לדיון:

דין מסירת מודעא במכר ובמתנה

דין מסירת מודעא בנאנס לתת צדקה

דין מסירת מודעא בנאנס על פשרה או מחילה

שיטת מהרשד”ם בהנ”ל

סיכום דין אונס במחילת חוב

היוצא מהנ”ל לנדון דידן

שמיטת כספים בחוב זה

שמיטת כספים בחו”ל

דין מסירת מודעא במכר ובמתנה

בענין עסקה שנעשתה באונס, יש הבדל מהותי בין מכר למתנה, לגבי מכר איתא בגמרא (ב”ב מז:) “אמר רב הונא תליוהו וזבין זביניה זביני”, כלומר היות שבסופו של דבר קיבל המוכר את התמורה המלאה לנכסיו, בדיעבד הוא מסכים למכירה, כי ‘אגב זוזי ואונסיה גמר ומקני’, אמנם בתליוהו ויהיב, שאנסו אותו לתת מתנה, גם בדיעבד המתנה בטלה. ואונס אינו רק אונס הגוף, אלא גם אונס ממון נחשב לאונס, וכמבואר בשו”ע (חו”מ סימן רה סעיף ז).

חילוק נוסף שלנאנס לתת מתנה די במסירת מודעא בבי”ד שהוא אנוס כדי לבטל את המתנה, ואינו צריך להביא ראיה על אונסו, אבל באונס מכירה צריך להביא ראיה על אונסו, וכמבואר בשו”ע (שם, סעיפים ב ו)[1].

דין מסירת מודעא בנאנס לתת צדקה

לגבי אונס להתפשר בדין או למחול על חוב, כתב בבית יוסף (חו”מ סימן רה) וז”ל: “ולענין פשרה ומחילה, כתב הרמב”ם דפשרה דינה כמכר, ומחילה דינה כמתנה, וטעם המחילה פשוט, דמה לי נותן לו עכשיו, ומה לי מוחל מה שהוא חייב לו”, ובנידון דידן שמחל על שאר החוב לכאורה זה דומה למתנה, ודי בהצהרה של המוחל שהוא אנוס במחילה זו.

אך יש מקום לדון שמחילה למוסד צדקה, דומה למכירה שבדיעבד הוא מקבל תמורה שכר מן השמים, ושמא אגב אונסו ומצוותו גמר ומקני, ובנידון זה כבר דן בשו”ת מהריט”ץ (ישנות סימן רעו) והעלה אין לומר כן.

וז”ל: “ועוד צריך לדעת הגם שאנוסה היא, מה יועיל אונסה, כיון שלא מסרה מודעא נימא אגב אונסה גמרה והקדישה, ולזה יש לומר כשנחקור חקירה אחרת, אם ההקדש נדמהו למכירה או למתנה, דאם נדמהו למכירה בעינא מסירת מודעא, ויהיה אנוס שיכירו באונסו הא בציר חדא מהני לא מהני, ואם נדמהו למתנה לא בעינן אלא חדא, או שיגלה דעתו אעפ”י שלא יהיה אנוס, והכירו באונסו אע”פ שלא מסר מודעא,

…ונראה דאע”ג דיש לומר דהקדש אפשר לדמותו למכר, משום דמכר אית ליה הנאה מיניה דנקט זוזי, והכא נמי הקדש מקבל שכר, וא”כ היה לנו לומר דדמי למכר ובעינן תרתי מודעא ואונס, אמנם כד עיינינן שפיר נראה דלא דמי אלא למתנה, ומאי דאית ליה שכר לא איריא, דכל נותן לחבירו נמי יתן לו חבירו חילופא, ואפילו הכי לא מהני, כיון דהשתא לא יהיב ליה, אע”ג דיש לדחות דבהקדש תכף ומיד מובטח שיהיה לו שכרו אתו ופעולתו לפניו, כי נאמן הוא בעל מלאכתו שישלם לו שכר פעולתו, מה שאין כן במתנה, כי אולי לא ירצה לתת לו, ואפילו אם ירצה לתת לו, אולי לא יעלה בידו, דאחד הוא האומר ועושה יתברך שמו ותנשא מלכותו, וא”כ היה לנו לדמות הקדש למכר, מ”מ אין סברא אלא לדמותו למתנה, וגלוי מילתא מהני, או אונס בלא מסירת מודעא.

…תדע דהא כתב הרמב”ם זלה”ה (פרק א מהלכות נדרים) וההקדש הוא חלק אחד מהנדרים, ונדר מקרי, ונקטינן דנדרי אונסים לאו כלום הוא, אם אנסוהו עד שנדר לאו נדר הוא, והתם לא בעינן שימסור מודעא, אלא כיון שהכרנו אונסו בטל הנדר, וזה פשוט, אם כן הקדש נמי אם אנסוהו עד שיקדיש בודאי שאין הקדישו הקדש אפילו שלא ימסור מודעא, וזה פשוט ומעתה פשיטא דאין לדמותו למכר“.

וע”ע בדברי גאונים (כלל פו ס”ק ו) שהביא בשם שו”ת רמ”ץ (חו”מ סימן ז) שבאנסוהו לתת צדקה, קנו העניים, אלא שהמעיין יראה שלא הכריע בזה, ולדינא נראה שאין הספק של הרמ”ץ (שחי לפני כמאה וחמישים שנה, וכנראה לא ראה את זה דברי מהריט”ץ שקדמו בלמעלה ממאתים שנה), מוציא מידי ודאי של המהריט”ץ, ובפרט שמסתברים דבריו וכפי שבאר שם באריכות[2].

והנה האחרונים הקשו מאי שנא מכר דלא מהני ביה מודעא בלא ידיעת האונס, והרי גילה דעתו להדיא שאינו חפץ במכירה, ולקנין צריך את הסכמת המקנה, ובשו”ת חבצלת השרון (יו”ד סימן סג) תירץ שכיון שנוטל מעות אם אינו מקנה את המקח נמצא גזל בידו, משום הכי אמרינן שאגב זוזי גמר ומקני, ולפי טעם זה באנוס לתת צדקה שאינו מקבל תמורה לנתינתו, יש לקבל את המודעא שאינו מסכים אפילו בדיעבד לנתינה לצדקה[3].

ועוד נראה, דגם לצד של שו”ת רמ”ץ שתליוהו ויהיב לצדקה הוה כמכר, זה רק לענין שעצם האונס אינו מבטל את הנתינה, כיון שאגב שכר המצווה גמר ויהיב, אבל מסירת מודעא מועילה גם ללא ראיה על האונס וכדין מתנה, כי הטעם שבמכירה לא מהני מסירת מודעא כשאין אונס, כי במכירה יש שני צדדים לעיסקא, ולכן רק מה שמסוכם בידיעת שני הצדדים הוא בעל חלות בעיסקא, אבל חוסר ההסכמה בלב של המוכר זה דברים שבלב ואינם דברים, משא”כ במתנה או צדקה שנעשה ע”י צד אחד לחוד, דברים שבלב הוי דברים. שוב מצאתי כעין זה בשו”ת זכר יצחק (סימן סח סעיף ב), שבמכר שנעשה גם על דעת חבירו, כיון שלא חזר להתנות בשעת המעשה, אמרינן שחזר בו והסכים להקנאה.

דין מסירת מודעא בנאנס על פשרה או מחילה

כתב ב”י (חו”מ סימן רה) וז”ל: “ולענין פשרה ומחילה, כתב הרמב”ם דפשרה דינה כמכר, ומחילה דינה כמתנה, וטעם המחילה פשוט דמה לי נותן לו עכשיו ומה לי מוחל מה שהוא חייב לו, ופשרה דמיא למכר לפי שהתובע ירא שמא יפסיד כל תביעתו בדין, ולכן הוא מתפייס ליטול קצת בפשרה, וכן הנתבע ירא שמא יחייבנו לשלם כל מה שתובע ממנו, ולכן מתפייס לשלם מקצתו בפשרה, והיינו מכר ממש, שהוא מוכר לחבירו כל זכות שיש לו בתביעה זו בסך שמתפשרים ביניהם”. אמנם בנדון דידן ההתפשרות על חלק מחוב ההלוואה אינה פשרה, שהרי החוב הוא וודאי, אלא שהמלוה אנוס למחול כדי לגבות את שאר החוב.

וכן מבואר בשו”ת הרשב”א (ח”ב סימן רעח) בנדון שמעון שכפר בחוב של מנה לראובן, ואמר לו עשה לי מחילת שמים ומחילת בריות ואתן לך חמשים זוז, וראובן כדי שלא יאבד כל חובו מחל לו, והשיב: “דברים ברורים אני רואה שאין שמעון יוצא ידי שמים בכך, שלא כתב לו ראובן אלא מתוך האונס, ואף מה שמחל לו מחילת בריות, אילו ימצא עכשיו עדים או ראיה שהיה חייב לו יותר ממה שהשיב לו, מוציאין מידו ונותנים לזה, דמחילה באונס היתה, והרי זה כמי שאנסוהו ליתן, שאף על פי שקבל קצת מעות, לא אמרו בכי האי אגב אונסיה וזוזי גמר ומקני, שלא אמרו (ב”ב מז:) אלא בזוזי של דמי המכירה, אבל כאן קצת הגזילה הוא דהשיב לו, ולא דמי הגזילה, הגע עצמך הרי שגזל שדה מחבירו ואנסו למכור לו מחציתו, ובמחיר שיחזיר לו מחציתו האחר, הנאמר בזה אגב אונסיה וחצי שדהו שהוא מחזיר לו גמר ומקנה החצי האחר, והא נמי דכוותה היא”.

וכעין זה כתב בשו”ת מהר”ם לובלין (סימן כג) וז”ל: “דדוקא אם תבע אחד מחבירו לדין בענין שיש לחוש שיפסיד התובע כל תביעותיו, או שיש לחוש שהנתבע יצטרך לשלם לו כל תביעותיו, ואח”כ נתפשרו ביניהם, אותה פשרה היא כמכר, ואם אנסוהו עד שנתפשר ומסר מודעא אז צריך שידעו העדים באונסו, דטעמא מאי דגבי מכירה באונס דהוי מכירה אם לא מסר מודעא וידעינן באונסו, משום דאגב זוזי גמר ומקני ליה, דהא לית ליה פסידא, דהא יהיב ליה כל דמי מקחו, ה”נ הכא יהיב ליה כל דמי שויה, שאין תביעתו שוה יותר, אבל אם הוא בענין שאין חשש בדבר שיפסיד התובע תביעתו, ונתפשר בינו ובינו, אותה פשרה אינה כמכר אלא כמוחל לחבירו מקצת חובו, ואם מסר מודעא על הפשרה, אז יש לו דין מסירת מודעא של מתנה”, ועל זה הדרך כתבו הרבה פוסקים, וביניהם תשב”ץ (ח”ד טור ג סימן כז), מהרי”ט (ח”ב חו”מ סימן צח, הו”ד בנתיה”מ סימן רה ס”ק ט), תשובות לחם רב (סימן מז) ועוד.

שיטת מהרשד”ם בהנ”ל

אלא שלכאורה משו”ת מהרשד”ם (חו”מ סימן תיח) נראה שסבר שפשרה היא כמכר ומקורו משו”ת הרא”ש, וז”ל: “ראובן היה חבוש בבית האסורים כי היה חייב לתוגרמים, ושמעון היה חייב לו לראובן כ”ז אלפים לבנים, והיה אומר שמעון שאבד ואין לו מה לפרוע לראובן, אבל אם ירצה ראובן לעשות לו פטורים ומחילות שלא יתבע לו, יפרע ויתן לו ארבעה אלפים בעד כל הכ”ז אלפים לבנים, באופן שהעני מראובן בהיותו אנוס וחבוש באסורים, ולא היה כדי לכוף את שמעון ליקח הארבעה אלפים לבנים כדי לצאת מהאסורים, ועשה לו פטורים ומחילות כרצונו, ועתה טוען ראובן כי הוא אנוס.

…תשובה, נראה ודאי דבר פשוט שהמחילה הוי מחילה, ואין טעם לבטלה מטעם שהיה אסור בבית האסורים, ולא מבעיא אם לא מסר המוחל מודעא בתקנה, שאין האונס שהיה חבוש מבטל המחילה, אמרינן אגב זוזי גמר ומקנה, אלא אפילו מסר מודעא המחילה קיימת, כיון שהמחילה נעשית כרצונו, והטעם שאני אומר כן, שהרי כתב הרא”ש בתשובה כבר כתבתי כן ג”פ ונידון זה דומה לכל שאר מחילות, אדם תובע לחברו הרבה והלה כופר ומפשרים ביניהם ונותן לו מקצתו ומוחל לו השאר, אטו אפילו זה מסר מודעא תהיה המחילה בטלה, אם כן לא תועיל שום פשרה ומחילה בקנין, אלא לאו או כדפי’ עכ”ל בתשובה. הרי דפשיטא להרא”ש דכל דאיכא זוזי ומחל קצת ומקבל קצת, שאין סברא לומר שהמחילה שמחל השאר שלא תועיל לו, דודאי תועיל, הכי נמי כיון שנתן מעות ומחל ודאי דמהני מחילה, והמודעא אינה כלום”, (וכעין זה כתב גם בסימן תיט).

אמנם ראיית מהרשד”ם משו”ת הרא”ש צ”ע, כי המעיין בשו”ת הרא”ש (כלל עב סימן ה) יראה שאיירי באופן של וויכוח אמיתי כמה החוב, ונתפשרו לשלם מקצת ולמחול מקצת, אבל בשו”ת מהרשד”ם היה ידוע כמה החוב, אלא שראובן נאנס למחול על מקצת חובו, ויש לחלק כי פשרה אמיתית נחשבת כמכירה וכנ”ל, אבל נאנס למחול נחשב כמתנה.

ז”ל הרא”ש: “ראובן טען על שמעון שהפקיד בידו מאה ליטרין הילייש, והשיב שמעון, לא הייתי חייב לך כי אם שמונים ליטרין, ונתתי לך משכנות עבור ס”ו ליטרין, ובני נתערב עבור ארבעה עשר ליטרין, ופטרתני מכל תביעות שהיו לך עלי, ומחלת במחילה גמורה ובקנין גמור, ומזה יש לי עדים, והוציא כתב חתום בעדים כדבריו. ובאו העדים והעידום שהוא כתב ידם, וגם הכרנו שהוא כתב ידם, וטען ראובן אנוס הייתי, ובעל כרחי הוצרכתי למחול, כי יראתי פן אפסיד כל הממון, כי אמרת לי אם לא תרצה למחול ולהרחיב לי הזמן, ולכתוב שטר עליך שאהיה פטור מכל מיני תביעות, לא אתן לך אפילו פרוטה, כי איני חייב לך, וזה הדבר גליתי לעדים, והשיאוני עצה שאקח ממנו מה שאוכל בזה הפנים, והשאר אגבה בבית דין, וכן עשיתי, וקודם שמחלתי מסרתי מודעא בפני עדים ובפני שמעון, ואמרתי לעדים החתומים על שטר המחילה תהיו עדים שבעל כרחי אני עושה, ואיני מוחל, לא בדיני אדם ולא בדיני שמים, ובאו העדים והעידו בפנינו שכדבריו כן הוא, שמסר מודעא בסתר ופומבי, שאנוס היה על אותה מחילה כו’.

…תשובה: נראה לי דלאו מודעא היא, והמחילה הויא מחילה, דאמרינן בפרק חזקת הבתים, אמרי נהרדעי, כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן ביה באונסיה דפלוני, לאו מודעא היא. ובנדון זה, הלז, לא הכירו העדים באונסיה של ראובן, דאיכא למימר הדין עם שמעון, שלא היה חייב לראובן אלא פ’ ליטרין, ומחמת שתבעו יותר ממה שהיה חייב לו, כפר לו הכל, וכאשר נתרצה לקחת מה שהיה חייב, אז הודה לו, הילכך איכא למימר ליכא אונס. ולא דמי למעשה דפרדיסא, דהתם נתגלה האונס לבסוף, כשהוציא הלוקח שטר קנייתו, אבל הכא, איכא למימר הדין עם שמעון, שלא היה חייב לו אלא פ’ ליטרין, וליכא אונסא. ונדון זה דומה לכל שאר מחילות, דאדם תובע לחבירו הרבה, והלה כופר, ומפשרים ביניהם, ונותן לו מקצת ומוחל לו השאר, אטו אם זה מסר מודעא, תהיה המחילה בטלה, אם כן לא תועיל שום פשרה ומחילה בקנין אלא ודאי לאו אונס הוא (כדפרישית) דאי אונס הוא, אפילו בלא מסירת מודעא (כדפרישית), מודעא דמאי, אי דגיטא ומתנה, גלוי מילתא בעלמא הוא. אי מודעא דזביני, הא אמר רבא ‘לא כתבינן מודעא אזביני’ ופירש רשב”ם: רבא לטעמיה, דאמר תליוה וזבין, זביניה זביני, בשדה סתם, ואי בשדה זו, הרי לא הוה זביניה זביני, ולא צריכא מודעא, אלא יביא עדים שאנסוהו, ויתבטל שטר המכירה בלא שום מודעא. אלמא, כל היכא שהאונס ידוע, מעשה בטל כאלו מסר מודעא. הילכך, אי מהניא מודעא היכא שאומר לעדים ‘פלוני חייב לי כך וכך ממון והוא כופר לי, ואני צריך לפשר עמו ולמחול לו, אני מוסר מודעא בפניכם על המחילה, כי אנוס אני, פן אפסיד ממוני’, אם כן בלא מודעא נמי היתה מחילה בטלה, כי אונס זה ידוע לכל, שמחמת שלא רצה ליתן כל תביעתו הוצרך לפשר עמו, אלא ודאי לאו אונסא הוא, ולא הויא מודעא, והמחילה שרירא וקיימא”. שוב מצאתי שכבר הקשה כן בשו”ת מהר”י לבית הלוי (סימן סח ד”ה ומכל מקום).

ובשו”ת בית אפרים (החדשות, סימן יד בסוף הספר), כתב שמהרשד”ם איירי באופן שאין ללוה כסף לפרוע, ומה שאמר: “אבל אם ירצה ראובן לעשות לו פטורים ומחילות שלא יתבע לו, יפרע ויתן לו ארבעה אלפים בעד כל הכ”ז אלפים לבנים”, כוונתו שמחמת הפשרה הוא מוכן לפנים משורת הדין למכור בגדי אשתו וכדומה, ולוותר על דין סידור בע”ח, כדי לשלם לו, ובכה”ג ודאי מחילת המלווה על שאר החוב בתמורה לגבית שאר החוב, זה כמכירה שאין מועיל בה מודעא אא”כ ידוע האונס.

סיכום דין אונס במחילה בחוב

העולה: שפשרה ומחילה במקום שהדין ברור נחשבת כמתנה, שבה מסירת מודעא מבטלת גם כשאין אונס, וכן כשידוע האונס גם בלי מסירת מודעא לא חלה המתנה או המחילה, אמנם אם אין ללוה חיוב לפרוע ע”פ ההלכה, והלוה מוכן לפרוע ובלבד שימחל לו על שאר חובו, הוי כמכירה, שדינו שלא מועיל מסירת מודעא אלא בידוע  שהיה באונס.

היוצא מהנ”ל לנדון דידן

ובנדון התביעה שלפנינו החוב היה ידוע, ואנסו אותו למחול באיום שלא יוכל לגבות את החוב אם לא שימחל על חלקו, ובאופן זה הוי האונס למחול כאונס למתנה, ואין צריך אפילו מסירת מודעא, אלא שבנדון דידן למוסד לא הייתה אפשרות לפרוע, והמוסד אינו מחוייב מצד עיקר הדין להתרים תורמים עבור הפרעון, ובאופן זה המחילה על החוב הוא כפשרה, שדינה כאונס במכירה שאין מועיל בו מסירת מודעא לבטל הפשרה.

אך נראה שכיון שיש למלוה שיעבוד על הבנין של המוסד שהוא שווה כנגד כל החוב, הרי יכל המלוה להפרע מבנין המוסד אלא שאנסהו למחול, וזה הוי כמתנה וכנ”ל[4].

ועוד שבנדון דידן מנהלי המוסד הפחידהו שאם לא יסכים לפשרה יעלה לו “עשרות אלפים בהוצאות משפטיות וריביות”, הרי שאיימו עליו שהם יכחשו או יפריעו או יעכבו בכל דרך את פרעון החוב, באופן שעדיף לו למחול כדי ליטול את השאר, וזה אונס גמור.

ועוד מטעם אחר שבהסכם הפשרה סוכם שהמוסד יפרע 100,000$ עד סוף שנת תש”ע, וזה לא שולם עד היום, וצודק התובע באומרו שכיון שהם לא עמדו בתנאי הפשרה, בטלה הפשרה.

שמיטת כספים בחוב זה

אך יש לדון מצד שעבר על ההלוואה שנת השמיטה, והמלוה לא הציג פרוזבול בבי”ד, אלא שבשטר החוב היו שלושה זמני פרעון, כל פרעון בסכום של 500,000$, וזמן הפרעון האחרון נקבע לאחר סוף שנת השמיטה, ועיין בשו”ת הרמב”ם (סימן רמא) שבכה”ג חלק החוב שעברה עליו שנת השמיטה השמיטה משמטת, אבל חלק החוב שזמן פרעון שלו אחרי השמיטה, הוה כדין לוה לעשר שנים שאין שביעית משמטתו, וז”ל: “וכל השעורים שעברה עליהם השמטה, יישמטו, ושאר הממון, שלא נקצב אלא אחר השמטה, לא יישמט”.

וא”כ הרי כבר שילם המוסד סכום של 1,300,000$, ולא נשאר אלא חוב של 200,000$, וזה פחות מסכום 500,000$ שזמן פרעונו היה אחרי השמיטה, אלא שיש לומר שמה ששילם המוסד עד כה זה את החוב ששמיטה לא שמטה, ומה שנשאר מהחוב זה החלק של החוב שהשמיטה שמטה, ואף שבעלמא זכות המלוה להחליט עבור מה הפרעון, (כמבואר בשו”ע סימן פג), זה דווקא בשני חובות שהגיעו זמנם, אבל אם חוב אחד עדיין לא הגיעו זמנו, אין המלוה יכול לתפוס הפרעון בעד חוב שלא הגיע זמן פרעונו, (וכמבואר בשו”ע שם), וכש”כ הכא שאינו יכול לתפוס בעד החוב שעבר עליו שמיטה.

אלא שמוסד של צדקה שלוה אין בו שמיטה כספים, וכמבואר בלבוש שושן (סימן סז ס”ק כח) וז”ל: “מי שחייב לקופה של צדקה אינו משמט, דלא יגוש את אחיו כתיב ואין צדקה נקרא אחיו”, ולטעם דאינו נקרא אחיו נראה דה”ה איפכא שקופת צדקה שלותה אינו משמט, וכעין זה כתב בערוך השולחן (שם ס”ק ח) וז”ל: “והקדשות בית הכנסת או צדקה לעניים, אף על פי שאין דינן כהקדש, מ”מ חייב לשלם גם אחר שביעית, דאין כאן מי שינגשנו ולא קרינא ביה לא יגוש”, וגם לטעמו שבצדקה נחשב שאין נוגש, ה”ה איפכא כאשר הצדקה לוה מאחרים לא קרינן ביה לא יגוש, דאין ממי ליגוש.

אמנם הרשב”א (ב”ק לו: הו”ד בב”י ?) כתב: “מהא דאמר רב יוסף אנן יד עניים אנן, דאמר רב יהודה אמר שמואל יתומים אינם צריכין פרוזבול, שמעינן דדין העניים כדין היתומים, ומי שחייב מעות לקופה של צדקה אינו משמט”, והיינו כי בי”ד הם יד העניים, ולפי טעם זה דווקא מי שלווה מצדקה אין חובו נשמט כי בי”ד הם יד הצדקה, אבל צדקה שלוותה חובה נשמט, אמנם בערוך השלחן ביאר שזה רק טעם נוסף, וז”ל (שם ס”ק יב): וכן מי שחייב לקופת הצדקה אינו משמט, דהבי”ד הם יד עניים, ולבד הטעמים שבארנו בסעיף ח”.

טעם נוסף שאין שמיטה משמטת חוב זה, כי המלוה טען בבי”ד שהיה לו פרוזבול אלא שאבד, והלכה פסוקה (סימן סז סעיף לג) שהאומר אבד הפרוזבול נאמן[5], ואין לחלק בין אופן שמיד טען אבד הפרוזבול, ובין אופן שרק כאשר בקשו בי”ד שיביא את הפרוזבול חזר ואומר שאינו מוצאו.

ואע”פ שהבן הוא שכתב פרוזבול ולא אמו, כיון שהוא היה מורשה של אמו, מועילה כתיבת הפרזבול שלו גם עבור אמו, וכמבואר בשו”ת מהריק”ש (אהלי יעקב ?) שחוב המרשה בכלל לשון ‘חובותי’ שמסר המורשה בשטר הפרוזבול לבי”ד.

שמיטת כספים בחו”ל

ועוד שההלואה היתה בארה”ב, ויש נדון בפוסקים האם יש שמיטת כספים בזה”ז במקומות רחוקים מארץ ישראל, וז”ל האגרות משה (חו”מ ח”ב סימן טו): “ובתה”ד (סימן דש) איתא אף על גב דכתב ר”י וכן ר”ת וכמה גאונים ורש”י ששמיטת כספים נוהגת בזה”ז, לא חזינן לרבנן קשישי בדורותינו דהיו מורין לנהוג שמיטת כספים, ונתן טעם שרק במקומות הקרובים לא”י תיקנו רבנן שינהגו להשמיט כספים, עיין שם, ואף הרא”ש שצווח ככרוכיא כדאיתא בטור (חו”מ סימן סז סעיף ה) מסיק שאינו סותר מנהגם בסעיף ח’ עיין שם, וכן הביא בד”מ בשם מהרי”ל, וגם הרמ”א כתב אבל י”א דאין שמיטה נוהגת בזה”ז, והוא הרז”ה שהביא הגר”א (ואף שלא נמצא בספר המאור, הובא בשם רז”ה בספר התרומות שער מה אות ד), וכן סובר הראב”ד בהשגותיו על הרי”ף (גיטין לז), ומסיק הרמ”א ונראה שעליהם סמכו במדינות אלו שאין נוהגין דין שמיטה כלל בזה”ז, הרי דהרמ”א סובר כן לדינא, דלכן אף שאכשור דרי לענין זה ונהגו לכתוב פרוזבול, אפשר הוא לא מפני שהכריעו דורות האחרונים שהלכה כהסוברין דשמיטת כספים נוהגת בזה”ז, אלא דכיון שיש לתקן בפרוזבול שהוא ענין קל, הנהיגו זה לרווחא דמילתא, כהראב”ד שכתב דרק ממדת חסידות נהגו אלו שכתבו פרוזבול עיין שם, וממילא אולי לא נשתנה עצם המנהג דבני אשכנז דלא היו נוהגין בשמיטת כספים לדינא, אף שהנהיגו לכתוב פרוזבול, כיון דמצינו שהראב”ד סובר דשייך בזה מדת חסידות, אין ראיה מכתיבת פרוזבול, שגם באירע שלא עשו פרוזבול שלא היו גובין אז ומפסידין להמלוה. ולכן יש לנו לומר דעדיין יש לנו מנהג דורות הקדמונים באשכנז ובספרד שלא היו נוהגין בהשמטת כספים, והיו גובין החובות גם בב”ד, אף שנוהגין עתה לכתוב פרוזבול, דהרי אנו מבני בניהם, וכמעט בכל הדברים אנו עושין כהרמ”א וכו’, עכ”פ למעשה צריכים הלוים לשלם, ואם לא ימצא המלוה ב”ד שיזדקקו לו משום שיחששו להסוברים דמשמט, יכול אז למעבד דינא לנפשיה באופן תפיסה, ומסתבר דגם בעש”ג יכול לילך מכיון שלמנהג קדמונים אינו משמט, שלדידהו מה שאין נותנים לו רשות לילך בעש”ג הוא שלא כדין, יכול גם בעצמו לילך בעש”ג אם אינו יכול לתפוס”, ושמענו שטובי הדיינים בארה”ב נוקטים להלכה כמו האגרות משה.

ואף שכנראה הלוה היה בא”י בזמן סוף השמיטה, מ”מ עיין בשו”ת מהרשד”ם (אבה”ע סימן רכז) שהולכים בתר מקום ההלואה, ואם שם לא נהגו שמיטה כספים אז אין שביעית משמטתו, וז”ל: “דעתי שגם בזמן הזה יש לנהוג דין שמיטה, מ”מ אחר שראיתי דברי מורי הרב מהרל”ן חביב בתשובות שנדפסו זה זמן מועט, וראיתי בהן שנתפשת המנהג שלא יועיל טענת שמיטה בין שיהיה כדין ובין שיהיה שלא כדין, חזרתי בי, אחר ששמיטה בזמן הזה היא מדרבנן לכ”ע, ואיכא מאן דסבר דאפילו מדרבנן ליתא, ואף על פי שהיא סברא יחידית, מ”מ בהצטרפות אל מה שאנו רואים ענין זה רוע התרועע מזמן רב כאשר נראה מתשובת הרא”ש, וכ”ש עתה שמעיד גברא רבה שנהגו שלא יועיל כנזכר אין ספק שיש לעשות עיקר מאלו הדברים, וכל מה שנוכל לסמוך הדין מאי זה טעם אחר ראוי לילך אחריו, כי בעיר הזאת שאלוניקי נהגו כן שלא לטעון טענת שמיטה יהיה בדין כו’ אם כן זכינו לדין אם מדינא כמו שכתבתי, אי מכח מנהג. ואם תאמר האי מנהגא שמא באנדרינופלה לא נהגו, אפילו הכי אין לנו למיזל אלא בתר אתרא דנשואין, וכמו שכתב הרשב”א ז”ל בתשובה הביאה ב”י (אבה”ע סימן עה) וז”ל כל דברי הנשואין סתמן כפירושם וכו’ עד ומכאן נלמוד לנדון שלפנינו שכל דנשאת במקום שאין מגרשין אלא מדעת האשה, סתמן כפירושם ועל דעת כן נשאה, שלא יגרשנה שלא מדעתה, ואם יגרשנה שהוא חייב במה שנהגו להיות חייב, העומד על אותו מנהג בין בקנס בין בנדוי, ואפילו הוציאה ממקום שנשאה והוליכה למקום אחר, ע”כ. וברור אם כן בנ”ד נמי כיון שנשאה בשאלוניקי על דעת מנהג שאלוניקי נשאה, ואפילו שהלך משם אחר כך, וכבר כתבתי שיש לנו אילן גדול מעיד שלא נהגו שמיטה אפילו בשטר מלוה גמורה, כל שכן וק”ו בענין כזה”.

פסק דין:

טענת התובע מתקבלת, ועל המוסד לשלם לתובע סך 200,000 דולר.


 

[1] שאין הולכין במתנה אלא אחר גילוי דעת הנותן, שאם אינו רוצה להקנות בכל לבו, לא קנה המקבל מתנה. וע’ ברשב”ם טעם אחר, ואינו מובא להלכה (כ”כ הערוך השלחן, אמנם עיין שם רמ”א סעיף ד ובהגהות הגר”א שם).

[2] יש להעיר שמדברי ערך השלחן (סימן רה סעיף יח) נראה לכאורה שהוא חולק, אך דבריו שם חסרים ואינם ברורים. וז”ל: “דהא בפרק מי שמת מבעי ליה בשכיב מרע שהקדיש כל נכסיו, מי אמרינן דלגבי הקדש גמר ומקני, אלמא (אמר המגיה עד כ”מ)”. ונראה ביאור דבריו שבגמרא איבעיא להו על הא דאמרינן ששכ”מ שחילק כל נכסיו אם עמד חוזר, אם הקדיש את כל נכסיו מהו, וכנראה שרצה הערך השלחן להוכיח שאדם גמר ומקני להקדש יותר מאשר במתנה בעלמא, וא”כ ה”ה בנתינה לצדקה. אלא שנראה פשוט שאין להוכיח מזה שצדקה שונה ממתנה לענין שהנותן גמר ומקני גם באונס ממש, (ומה עוד שהטעם שבצדקה גמר ומקנה טפי נשאר כבעיא דלא אפשיטא בגמרא, ועיין בסמ”ע (סימן רנ ס”ק ט) שהספק של הגמרא הוא רק בשכ”מ).

[3] אמנם קשה כי לקמן יתבאר מהרמב”ם שאונס על פשרה בדין נחשב כמכר לענין המודעא, והרי הנתבע אינו מקבל דמים בפשרה ואין גזל בידו, ומפני מה לא יהיה דינו כמתנה.

[4] ואמנם אם היה הבנין שוה רק 1,000,000$, אז כדי לגבות את הבנין בחובו היה עולה למלוה הוצאות וטירחה, ואולי היה שוה לו לקבל 900,000$, ולא להכנס בטירחה שבגביית הבנין, וא”כ לסברת הבית אפרים אין כאן מחילה על ה100,000$ אלא שזה שהחוב במצד הנוכחי שווה רק 900,000$, ולא תועיל מסירת מודעא לבטל את הפשרה.

אלא שבנד”ד הרי הבנין שוה 2,000,000$, ועיין בשו”ע (חו”מ סימן קג סעיף א) וז”ל: “ואם אין הקרקע מגיע לו כולה, כגון שאין לו בחוב אלא מנה, והקרקע ביחד נישומת בחמש מאות זהובים, אין אומרים לו תן לו חמישית הקרקע, אלא שמין כמה שיכול למכור מזאת הקרקע או הבית בק’ זהובים, ונותנין למלוה”. וא”כ המוסד חייב לפרוע בחלק בבנין ששוה לאחר נכוי הוצאות המימוש של החלק את כל סכום החוב, ובבנין ששוה 2,000,000$ יש כדי לשלם 1,000,000$, והיות שהמלוה יכל לגבות כל חובו, מה שמחל על 100,000$ זה מחילה בעלמא, ומסירת מודעא מבטלת מחילה זו.

[5] ואע”פ שכתב בשו”ת הרא”ש (כלל עז סימן ד, הו”ד בטור סימן סז) וז”ל: ‘אמת הוא שכתבו רבותי ז”ל, שהאומר פרוזבול היה לי ואבד, שהוא נאמן בלא שבועה, משום דלא שביק היתרא ואכיל איסורא, ואני לא סמכתי מעולם על זה, משום דלא שכיחי האידנא כותבי פרוזבול, (וגם אין איסור שביעית לשמוט כספים ידוע להמון העם, ולא מחזקו ליה באיסור, להיות חרד בדבר ולכתוב פרוזבול), וכשהיה בא אחד לפני והיה טוען פרוזבול היה לי ואבד, הייתי שואל לו מהו פרוזבול, ולמה כתבת אותו, ומי הוא שכתבו לך, עד שהיה נתפס בשקרו, ומעולם לא זכה אדם בפני באשכנז בטענה זו”, אמנם כל זה אינו שייך ברוך ה’ בזמן הזה, גם יש להעיר שהרא”ש עצמו כתב (שם סימן ו) וז”ל: “וכיון דכתבינן האידנא פרוזבול, נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד, וכן ראיתי רבותי דנין באשכנז וצרפת”, וצ”ע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים