פרשת עקב כולל את ההוראה לברך אחר המזון: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" (דברים ח, י). לאחר אכילת סעודה, עם תחושת השובע, עלינו לברך את ה' על הטובה אשר נתן לנו.
בנוסף לחובת ברכת המזון, לימדונו חז"ל שבמקרים של אכילה בצוותא, ישנו חיוב נוסף של 'זימון'. קודם ברכת המזון, על חברי החבורה 'להזמין' אחד את השני לברך את ברכת המזון.
במאמר הנוכחי נדון במצוות זימון, ובפרט בעקרונות הבסיסיים הקובעים את תחולת החובה על האוכלים. מהי הגדרתה הבסיסית של חובת זימון? איך מצטרפים יחד לעניין חובה זו? האם יש אפשרות של "זימון אופציונאלי"? מה קורה כשאחד מבין האוכלים צריך לעזוב מוקדם, כשאחרים עדיין אוכלים?
בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.
זימון להודאה
המשנה הראשונה של הפרק האחד-עשר של מסכת ברכות – פרק שמוקדש כולו לענייני זימון – קובע את הדין הבסיסי של זימון: "שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן".
בגמרא (ברכות מה, א) מבואר מקורה של הלכה זו: "מנא הני מילי? אמר רב אסי, דאמר קרא: 'גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו' (תהילים לד, ד). רבי אבהו אמר, מהכא: 'כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו' (דברים לב, ג)".
רש"י מבאר איך הפסוק הראשון הנ"ל מלמד על חובה של זימון: "גדלו לה' אתי – הרי שלשה, וכן אקרא, הבו גודל היחיד אומר לשנים".
למדנו אפוא שעניינו של זימון הוא 'הזמנה' של אחד, האוכל יחד עם (לפחות) עוד שני סועדים, להודות לה' על מה שאכלו. האחד 'מזמין' את השניים לברך את ה' בברכת המזון.
במשנה הבאה מבואר שעם ריבוי האוכלים משתנה מהות הזימון. לעניין מעשה, הדין השכיח במשנה הוא הלכת עשרה האוכלים יחד: במקום לזמן בשפה פשוטה, על עשרה האוכלים יחדיו לכלול את שם ה' בזימון: "נברך אלוקינו שאכלנו משלו".
מדברי הגמרא מבואר שהלכת זימון נלמד מדברי הכתובים, אך לדעת רובם ככולם של ראשונים מדובר על דין דרבנן ולא דין תורה (כך דעת הרי"ד, רא"ה, רשב"א, מאירי, ועוד), והסמיכות על הפסוקים אינה אלא 'אסמכתא'. כך גם נפסק על-ידי פוסקי ההלכה (עי' משנה ברורה קצב, ס"ק א) – אך דעת מיעוט סוברת שאכן מדובר בדין תורה (כך דעת הראב"ד; עי' חזון איש, אורח חיים לא, א).
מתי חלה חובת זימון
חובת זימון חלה, כאמור, כאשר קבוצת אנשים סועדת יחדיו: האחד מזמין את שאר הקבוצה לברך ברכת המזון. אולם, הגדרת "אכילה בצוותא", בה תלויה חובת הזימון, אינה דבר המובן מאליו.
אין ספק שכאשר הקבוצה הן מתחילה לאכול יחדיו, והן מסיימת את הסעודה בצוותא, חל עליה חובת זימון. אולם, לדעת פוסקים רבים אין צורך בסיום הסעודה יחדיו, ודי בכך שהסעודה מתחילה באכילה בצוותא. כך נפסק בשולחן ערוך (ר, א), וכן דעת רוב הפוסקים האחרונים (עי' משנה ברורה ר, ה; המשנה ברורה מזכיר שיש פוסקים החולים על כך, כפי שנציין להלן).
באותה מידה, אם סיימו האוכלים את סעודתם יחדיו, נקבע בשולחן ערוך (קצג, ב) שחל על הקבוצה חובת זימון, גם במקום שלא התחילו את סעודתם בצוותא.
אחד המקרים ה"מיוחדים" בהם דנים הפוסקים הוא מקום ששני יחידים התחילו לאכול יחדיו, ושלישי הצטרף עמם לאחר זמן, אך טרם סיימו השלשה את אכילתם מבקש אחד מתוך הקבוצה לצאת. במקרה זה, פוסק המשנה ברורה (קצג, יט) שאין עליהם חובת זימון, שכן אין כאן אכילה בצוותא לא בתחילת הסעודה, ולא בסופה.
לעומתו, לדעת הערוך השולחן (קצג, טו) חל חובת זימון על הקבוצה (ועי' להלן באופן ששניים סיימו את סעודתם קודם הגעת השלישי).
שולחנות נפרדים
הכלל, אפוא, הוא שיהיו כמה אנשים (לפחות שלשה) שאוכלים בצוותא, ומכאן עולה ההלכה הפשוטה שכאשר כל סועד אוכל בשולחן בפני עצמו (כגון במסעדה), באופן שאין קשר בינו לבין אחרים הסועדים באותו חדר, אין חובת זימון חלה עליהם.
אולם, ישנם אופנים בהם גם אנשים היושבים על שולחנות נפרדים נחשבים כ"מצטרפים יחד", כגון במסגרת של סעודה משפחתית (משנה ברורה קצג, יח, בשם הגאון מווילנה), או בסעודת מצווה ושמחה, כאשר כל הסועדים הם אורחים של 'בעל שמחה' אחד (עי' ספר 'וזאת הברכה', פרק יד).
יש אומרים שבמסגרת של חדר אוכל של מוסד (כגון ישיבה), כשיש כוונה לאכול יחד (אותו מזון, באותו זמן), יש לזמן (מנחת שלמה ח"ב, סימן ד, אות כ; מנחת יצחק ח"ח, סימן ח). הלכה זו ביתר שאת בסעודות שבת, כשישנה כוונה ברורה לאכול יחדיו.
אופציה של זימון
הפוסקים דנים בשאלת קבוצה שאינה חייבת בזימון, אך מבקשת לזמן יחדיו. האם רשאית הקבוצה לזמן, למרות שאין עליה חובה לעשות כן?
לדעת הרמ"א (קצג, ב), וכך נקטו פוסקים רבים (לבוש; ב"ח; פרישה; אליה רבה; ט"ז קצה, א; ערוך השולחן קצג, יב) מותר לקבוצה לזמן, גם במקום שאין עליה חובה.
אולם, לדעת המגן אברהם (קצג, ח) במקום שאין חובת זימון, אין לקבוצת סועדים לזמן יחדיו. דעת המשנה ברורה (קצג, כד) נוטה לדעה זו.
אך במקום שיש ספק בנוגע לחובת זימון, בוודאי נכון לזמן (אליה רבה קצג, ז), כפי שהסכימו שאר פוסקים. במשנה ברורה (קצג, כו) מזכיר הלכה זו בהקשר של זימון בנסיעה משותפת. למרות שיש ספק הלכתי בנוגע לשלשה שאכלו יחדיו בנסיעה, הרי שנכון שיזמנו בסוף סעודתם (יש אומרים שספק זה אינו חל אלא במקום שתנאי הנסיעה גורמים לצירוף להיות רופף, ולא במקום שאוכלים ברווח כגון בספינה או ברכבת; עי' בספר 'פסקי תשובות' בנוגע להלכה זו).
לכן, במקום שיש ספק בעניין צירוף אנשים לקבוצת זימון, יש לזמן מספק. אולם, במקום שיש ספק בנוגע לצירוף עשרה לזימון עם שם השם, אין לזמן עם השם, אלא יש לזמן בנוסח הזימון של אכילת שלשה בצוותא.
חיפוש אחר זימון ואיסור להיפרד
אם היו אוכלים שניים, ויש להם אפשרות להזמין עוד אדם שיאכל עמם, מצווה שיזמינוהו כדי שיוכלו לברך בזימון (שולחן ערוך קצג, א; משנה ברורה ס"ק ז). באותה מידה, נכון ששבעה האוכלים יחדיו יבקשו לצרף עוד שלשה סועדים, כך שיוכלו לזמן עם שם השם (משנה ברורה קצג, יב).
כיון שיש מצווה לזמן, אסור לשלושה (או ארבעה, או חמישה) שהתחייבו בזימון להתחלק – שכן אם יתחלקו יפסידו את הזימון, וימעטו בכבוד שמיים. רק אם היו שם שישה, מותר להם להתחלק לשתי קבוצות של שלושה שבכל אחת יזמנו בנפרד. כן עשרה שאכלו יחד, אסור להם להתחלק, כדי שלא יפסידו את הזכרת השם. רק אם היו שם עשרים מותר להם להתחלק, שבשתי הקבוצות יזכירו את השם (ברכות נ, א; שולחן ערוך קצג, א).
הלכה זו מעלה את השאלה של מי שאוכל יחד עם קבוצה, אך צריך לצאת קודם שיסיימו האחרים את סעודתם. איך עליו לנהוג?
הכלל במקרה זה הוא שרשאי הרוב לכוף את המיעוט, אך אין המיעוט רשאי לכוף את הרוב. כלומר, אם שלושה אכלו יחד, ושניים מהם סיימו את סעודתם ורוצים לזמן ולברך, האחד שרוצה להמשיך בסעודה חייב להפסיק מאכילתו ולהצטרף עמם לזימון (ואחר-כך ימשיך לאכול). אפילו אם הוא מתעקש שלא להצטרף, רשאים השניים לזמן עליו, ואם לא יענה יפסיד את מצוותו (משנה ברורה ר, ג).
מאידך, אם אחד רוצה לסיים את סעודתו ולפרוש מהחבורה, והשניים רוצים להמשיך בסעודתם, אין היחיד יכול לכוף את חבריו לזמן לפני שיסיימו את הסעודה, ועליו להישאר עד שיסיימו את סעודתם, ויזמנו ויברכו יחד. כאמור, הכלל הוא שהולכים אחר הרוב, כך שאם היו הסועדים חמישה, הולכים אחר השלושה. וכן אם היו יותר מעשרה, הרוב קובע אם לברך או להמשיך בסעודה (שולחן ערוך ר, א).
הגם שאין האחד רשאי לכוף את השניים לזמן עמו, מנהג חסידות הוא שיתחשבו בו האחרים ויצטרפו אליו לזימון. אם השניים כבר סיימו את סעודתם, אף שחשבו להתעכב עוד, אינם רשאים לעכב יותר את היחיד, ועליהם להצטרף אליו לזימון (ביאור הלכה ר, א, ד"ה עד).
במקום שאכלו שלשה יחדיו, וטעו ובירכו בלא לזמן, הפסידו את מצוות הזימון. אפילו אם רק שניים מתוך השלשה טעו ובירכו בלא לזמן, הרי שהפסידו את הזימון. אבל אם רק אחד מהם טעה ובירך, אף שהוא הפסיד את מצוותו, מכל מקום הואיל ונותרו שניים שעדיין חייבים בזימון, יכולים השניים לזמן עמו (שולחן ערוך קצד, א).
הלכה זו נאמרה רק במקום שאותו האחד (שכבר בירך) השתתף עם חבריו בסעודת פת; אם אכל מאכלים אחרים, ולא סעד עמם בפת, כיון שבירך שוב אינו יכול להצטרף (משנה ברורה קצז, ז).
מי שחייב לצאת
מה הדין כשאחד מבין הסועדים חייב לצאת ולעזוב את המקום, באופן שאינו יכול לזמן עם שאר הסועדים? שאלה זו שכיחה במיוחד במסגרת של סעודת 'שבע ברכות' או בחתונות, כאשר רבים נשארים עד הסוף, אבל רבים אינם יכולים להישאר ועוזבים מוקדם, בלי הזדמנות לזמן יחדיו. מה יעשה היחיד במקרה כזה?
המשנה ברורה (ר, ה) קובע שבשעת הדחק, כגון במקום הפסד ממון וכדומה, רשאי היחיד לסמוך על דעות הפוסקים (ב"ח ומגן אברהם) שבמקום שהתחילו לאכול יחדיו, אך לא סיימו האחרים עדיין את אכילתם, רשאי היחיד לצאת בלי לזמן. לכן, כשהנסיבות אינן מותירות אופציה סבירה להישאר עד סוף הסעודה, רשאי היחיד לצאת בלי לזמן.
אולם, הרב משה פיינשטיין (אגרות משה, אוחר חיים א, סימן נו) קובע שבנסיבות אלו, על היחיד לחשב בדעתו בתחילת הסעודה שאינו מתכוון לקבוע את סעודתו יחד עם שאר הסועדים. על-ידי שמתכוון לכך בתחילת הסעודה, אין חובת זימן חלה עליו.
ייתכן שפוסקים אחרים אינם מסכימים לחידוש זה (עי' ספר 'וזאת הברכה', פרק יד, הערה ג) – אך בוודאי על מי שיודע שיצטרך לצאת מוקדם בלי לזמן לכוון כנ"ל, כך שלדעת הרב פיינשטיין לא תחול עליו חובת זימון כלל, ולא יהיה עיכוב עליו לצאת.
כללי אכילה
אין חובת זימון נאמרת אלא בברכת המזון, ולא בנוגע לשאר ברכות אחרונות. לכן, אין דין זימון חל אלא במקום שלפחות שני אנשים אכלו יחדיו כזית פת.
אולם, בנוגע לאדם השלישי, המצטרף עמם לזימון, אין צורך שיאכל פת, אלא די בכל אכילה ושתייה, למעט שתיית מים (שולחן ערוך קצז, ב). לדעת כמה ראשונים הלכה זו נכונה רק בנוגע להפיכת זימון רגיל לזימון עם שם השם – להשלים מנין עשרה לזימון. , בנוגע לזימון רגיל, אם שניים אכלו פת, ואחד פירות, אין הקבוצה רשאית לזמן.
כדי שלא להיכנס לספק, מנהג עדות המזרח הוא להימנע ממצבים ששניים אוכלים פת והשלישי אוכל מאכלים אחרים (אם השלישי אכל מאפה, יש ספק נוסף בעניין) – אך בדיעבד, יש להם לזמן מספק, כפי שנתבאר לעיל. לפי מנהג אשכנז הוא שאם השלישי אינו רוצה לאכול פת, אין להימנע ממצב שיאכל מאכלים אחרים (או שישתה משקה כלשהו, לבד ממים), ויזמנו על כך.
כלל נוסף הראוי לאזכור הוא מקום ששניים מבין הסועדים כבר סיימו את אכילתם, וכעת מצטרף אליהם שלישי. למרות שחובת תלויה בצירוף בין השלשה בנוגע לאכילתם, כתבו הפוסקים שדי בכך ששאר הסועדים עדיין רשאים לאכול, ואילו היו מביאים בפניהם איזה מעדן מיוחד, היו אוכלים אותו כחלק מסעודתם (שולחן ערוך קצז, א).
רק במקום שהשניים כבר סיימו את סעודתם באופן ששוב אינם רשאים לאכול, כגון אם כבר נטלו מים אחרונים, אינם יכולים לזמן עם השלישי.
מי מצטרף לזימון: קטנים
האם ילד שטרם מילאו לו שנות בר מצווה רשאי להצטרף לזימון? כלומר, במקום שיש שני מבוגרים שאכלו יחדיו, ולהם הצטרף ילד, האם נחשב הילד לשלישי כדי ליצור קבוצת זימון? באותה מידה, במקום שיש תשעה שסעדו יחדיו, ועמם ילד אחד, האם הילד נמנה כעשירי כדי שתוכל הקבוצה לזמן עם שם ה' ('נברך אלוקינו שאכלנו משלו'), או שמא אין לה לזמן אלא זימון רגיל?
בשולחן ערוך (קצט, י, על-פי דברי הגמרא, ברכות מז, ב – מח, א, ופסקי הרי"ף והרמ"ם) נפסק שקטן יכול להצטרף לקבוצת זימון, בתנאי שמתמלאים שני תנאים: 1) הילד הגיע כבר ל'עונת הפעוטות'; 2) הילד 'יודע למי מברכים'.
כוונת התנאי השני היא שאם שואלים את הילד, "למי אנו מברכים ברכת המזון", עליו להשיב "להקב"ה", או להצביע כלפי מעלה. בכך הוא מראה שמבין, ברמה בסיסית, את העיקרון הבסיסי של ברכת המזון, לברך למי שאכלנו משלו.
נחלקו ראשונים בעניין הגיל של 'עונת הפעוטות': יש אומרים שהוא כבין ט' שנים, ויש אומרים שהוא כבין ו' שנים (הרשב"א מחמיר בכך, ואילו הריב"ש מיקל; עי' בבית יוסף, סימן קצט). ב'מגן אברהם' פסק כדעה המחמירה (בן ט'), ואילו אחרים (כפי שהובא במשנה ברורה קצט, כד) פסקו שניתן לצרף אפילו ילד בן שש שנים לזימון, בתנאי שיודע למי מברכים.
קריטריונים אלו נוגעים הן לצירוף ילד כשלישי לקבוצת זימון, והן לצירופו כעשירי לעניין זימון בשם ה'. אולם, אין לצרף לקבוצה יותר מקטן אחד. במקום שמבוגר אכל את סעודתו ביחד עם שני ילדים, אין להם לזמן יחדיו, גם אם שני הילדים ממלאים את התנאים הנ"ל.
ההלכה הנ"ל נכונה בנוגע לבני ספרד, ההולכים אחר הוראות ה'שולחן ערוך'. עבור בני אשכנז, הנוהגים כהוראות הרמ"א, לעולם אין מצרפים ילד לזימון, הן לקבוצה של שלש והן לעשר, ורק מי שמילא י"ג שנים מצטרף לזימון (רמ"א קצט, י, על-פי ראבי"ה, מהרי"ל, ואחרים).
אולם, במקום שילד אשכנזי סועד עם שני מבוגרים ספרדים, הילד יכול להצטרף לזימון, ולענות אחריהם. במקום ששלשה מבוגרים אשכנזים מצטרפים עם ששה מבוגרים ספרדים, ומוסיפים להם ילד כדי להשלים זימון בשם ה', הספרדים שבקבוצה יזמנו ויענו עם שם ה', ואילו האשכנזים יזמנו בלי להזכיר את שם ה' (וזאת הברכה עמ' קכז).
דין נשים בזימון
במשנה (ברכות מה, א) נקבע שנשים אינן מצטרפות לאנשים כדי ליצור זימון. הסיבה לכך (ריטב"א; מאירי; עי' ר"ן מגילה ו, א) היא שצירופן עם אנשים כדי ליצור זימון (הן זימון של שלשה, והן זימון של עשרה בשם) נחשב לעניין של פריצות. אולם, במקום שכבר יש קבוצת זימון של גברים לבד, רשאיות – ואף חייבות – נשים להשתתף בזימון, ודינם בענייה אחר הזימון כדין אנשים.
ישנם מקרים שבהם בעלת הבית מתעסקת בשעת הסעודה עם הילדים או עם הכנת והגשת האוכל, באופן שהיא כמעט ואינה מתיישבת לאכול עם הקבוצה, ובאופן זה אינה חייבת כלל בזימון (שו"ת אגרות משה, ח"ה, סימן י, אות ט). אך ביום שבת, כשבוודאי מצטרפת האשה לסעודת המשפחה, חייבת היא בזימון, ואינה רשאית לעזוב את הסעודה עד שתשתתף בזימון (כפי שנתבאר במאמר הקודם).
כשקבוצת נשים סועדת לבדה, מבואר בגמרא (מה, ב, בשם ברייתא) שנשים מזמנות לעצמן. לדעת התוספות (שם) אין הכוונה שנשים חייבות לזמן, אלא שהן רשאיות לזמן אם תרצינה.
אולם, לדעת הרא"ש (ברכות ז, ד) נשים חייבות לזמן לעצמן, כפי שאנשים חייבים לעשות כן. בין שאר טענות (למה שנשים תהיינה שונות מאנשים?), מביא הרא"ש ראיה מדברי הגמרא בערכין (ג, א), שם מבארת הגמרא את המימרא "הכל חייבים בזימון" כבאה לכלול אף נשים.
השולחן ערוך (קצט, ז) פוסק כדעת התוספות, לפיה נשים הסועדות לבדן רשאיות לזמן אם תרצינה, אך אינן חייבות לעשות כן. אך ב'ביאור הלכה' (ד"ה נשים) ציין לדעת הגאון מוולנה, שפסק כדעת הרא"ש לפיה נשים חייבות לזמן, גם במקום שאכלו לבדן. אולם, המשנה ברורה מודה שמנהג העולם הוא שבדרך כלל אין נשים מזמנות לעצמן.
זימון בקול רם
עד היכן חייב המזמן לומר את ברכת הזימון?
בהקשר זה, חשוב לציין שהמנהג המקורי היה שהמזמן היה אומר את כל ברכת המזון בקול רם, והיה מוציא בכך את המסובין ידי חובתם, כשהם שותקים ועונים 'אמן' אחר ברכותיו. סדר זה נפסק על-ידי הרמב"ם (הלכות ברכות ה, ג): "ואחר כך אומר ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם הזן את העולם כולו בטובו, עד שגומר ארבע ברכות, והן עונין אמן אחר כל ברכה וברכה".
אולם, בשל חשש לכוח ריכוז שהלך וירד במשך הדורות, פוסקים מאוחרים קבעו שעדיף שכל אחד יברך לעצמו. כיון שכל אחד מברך ברכת המזון לעצמו, העדר כוונה לא תעכב את קיום חובת הברכות.
השולחן ערוך (קפג, ז; עי' משנה ברורה כז-כח) פוסק אפוא שאמנם המזמן ממשיך לברך בקול רם עד סוף הברכה הרביעית, אך שאר המסובין אינם שותקים אלא מברכים עמו בלחש. כך נפסק ברוב הפוסקים האחרונים (ראה שולחן ערוך הרב קפג, י; חיי אדם מח, א; אבל ראה ב"ח, שלדעתו על המסובין לשתוק ולצאת ידי חובתם עם המזמן).
למנהג ספרד, על המסובין לגמור את כל ברכה (בלחש) עם המזמן, כך שאין המסובין עונים 'אמן' אחר ברכותיו, כיון שגומרים אותם יחדיו. לפי מנהג אשכנז (לאור פסק הרמ"א) יש למסובין להשתדל לסיים כל ברכה וברכה לפני המזמן, כך שיוכלו לענות 'אמן' על ברכותיו.
מצווה מן המובחר שיברך המזמן את כל ברכותיו בקול רם, כשהמסובין מברכים עמו בלחש. אך כתב המשנה ברורה (ס"ק כח) שעליו לומר לכל הפחות את הברכה הראשונה בקול רם. הלכה זו מתאימה לשיטת רב ששת, לפיה ברכת הזימון נמשכת עד סוף ברכה ראשונה (ברכות מו, א – בפרט לדעות הסוברות ששיטתו נוגעת לא רק למי שמתכוון להמשיך את סעודתו אלא אף למי שגמר סעודתו ומתכוון לברך עם המזמן).
לפי טעם זה, חשוב שכאשר יושב קהל גדול לאכול יחדיו, יזמן אדם שיש לו קום חזק, כך שכולם יוכלו לשמוע את ברכותיו. אולם, במקום שאין אפשרות לקיים הלכה זו, אפשר לסמוך על דעת רב נחמן (כדעת הרי"ף והרמב"ם) שזימון מסיים עם ההקדמה לברכת המזון, או על הדעות שגם שיטת רב ששת נוגעת אך למי שמתכוון להמשיך את סעודתו, ולא למי שסיים ומברך עם המזמן.
בברכת המזון אנו נותנים הודאה להקב"ה לא רק על המזון, אלא אף על כל הטובות אשר גמלנו: ברית, הארץ, התורה, וכן טובות פרטיות של כל אחד ואחד. בזכות ההודאה הכנה הופכות הטובות לחלק בתוך היחס שלנו עם הקב"ה. בזכותה אנו ראויים להן. הלוואי שנזכה להכיר בכל הטובה שהקב"ה גומל עלינו, וכי נדע רק טובה וברכה כל הימים.
ראוי לציין חידוש שכתב הרב רצאבי שליט"א (סימן לג סעיף כב) שקטן מצטרף לזימון שלושה, ומצרפים שלושה קטנים לזימון עשרה.
קטן אינו מצטרף לזימון, כמבואר בשו”ע סי’ קצט סעי’ ו.
השאר תגובה