השנה, כפי שקורה כל כמה שנים, חל יום תשעה באב בשבת, והלכה היא שצום תשעה באב נדחה ליום ראשון.
מאמר זה ידון, כהקדמה ליום תשעה באב, בהלכות שבת הרלוונטיות לשילוב זה. מצד אחד, מדובר ביום שבת, כאשר קדושת השבת מונעת מאתנו את האבלות. מנגד, זה עדיין יום תשעה באב, היום העצוב והמדכא ביותר בלוח השנה היהודי. בנוסף לכך, צום תשעה באב מתחיל מיד עם צאת השבת, מה שמעלה כמה שאלות והשלכות הלכתיות.
איך מקיימים השנה מצוות סעודת המפסקת? מתי חולצים נעליים, ומתי מחליפים בגדים? מתי עושים הבדלה? האם מותר ללמוד תורה בשבת זו, כבכל שבת? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.
אכילה בשבת זו
שנינו במסכת תענית (כט, ב; וכך בעירובין מ, ב): "דתניא: תשעה באב שחל להיות בשבת, וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת – אוכל ושותה כל צרכו, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו".
מכאן למדנו שמותר לאכול, ביום תשעה באב שחל בשבת, אפילו "כסעודת שלמה בשעתו". מסתימת הדברים משמע שכך הדין אפילו בסעודה שלישית: כלומר, אין קפידה על 'סעודה מפסקת', ומותר לאדם לאכול כדרכו.
אולם, בראשונים נחלקו אם הכוונה להיתר בלבד, או שמא צריך לאכול סעודה יפה וגדולה לכבוד השבת, כמו בכל שבת.
לדעת הראבי"ה (ח"ג, סימן תתפח), וכן כתבו כמה ראשונים (תשובת שר שלום סי' נו; ראב"ן, תענית; ס' המנהיג, ת"ב סי' כא), מבואר שאמנם מותר לאכול בשר ולשתות יין, אך יש נוהגים – לכל הפחות בסעודה המפסקת – להימנע מבשר ויין, מתוך הנחה שאין בכך חובה. ב'שיבולי הלקט' (סימן רסו) ציין (בשם בה"ג) שיש הנוהגים בשבת זו, החל מחצות היום, שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין.
הרמב"ם (תעניות, פרק ה, הלכה ח-ט) סותם את דבריו שמותר לאכול "כל צרכו" בשבת זו, ומוסיף: "ומימינו לא אכלנו ערב תשעה באב תבשיל אפילו תבשיל של עדשים אלא אם כן היה בשבת".
יש שדייקו ('מעשה רוקח') בדבריו שבשבת זו היו אוכלים בסעודה מפסקת דווקא תבשיל עדשים, ולא כרגיל, אך אחרים הבינו (שו"ת 'הלכות קטנות', ח"ב, סימן קלז) שאוכלים כרגיל (וראה ב'העמק שאלה', שאילתא קנח, ג, שדייק מדברי הרמב"ם שאין לאכול יותר מכרגיל).
אבלות צנועה בשבת
ייתכן שהמחלוקת נובעת מתוך השאלה, האם יש חובה בשבת זו לנהוג סעודה מפסקת כלל – ללא ניהוג אבילות – או שמא אין דין של סעודה מפסקת כלל. לדעת אותן שיטות שסברו שיש למעט בבשר וכדומה, הכווה היא שיש דין סעודה מפסקת, אלא שדיניה קלים יותר, מפאת כבוד השבת. ואילו לדעת הפוסקים שאין לשנות כלל, הכוונה היא שאין דין סעודה מפסקת בשבת זו כלל ועיקר.
[ברש"י (תענית כט, ב, ד"ה וכן) אנו מוצאים לכאורה התייחסות לשאלה זו, שכותב: "וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת – אינו מפסיק סעודתו, ואינו ממעט בתבשילין, אלא אוכל כל צרכו ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו".]
לפי הביאור הזה, הרי שיסוד המחלוקת הוא השאלה הכללית, האם שייכת בכלל אבלות בתשעה באב שחל בשבת, בה נחלקו הראשונים.
לדעת ה'אור זרוע' (ח"ב, סימן תלז), מבואר שאכן שייכת אבלות בצנעה, כמו שכתב גם המהרי"ל (הלכות ת"ב). כן פסק הרמ"א (תקנד יט) לעניין תשמיש המיטה – אבלות נוהגת בצנעה, ולכן צריך להימנע מתשמיש המיטה.
כנגדם, הרא"ש (תענית פ"ד, סימן לב) מביא מחלוקת בכך, וכותב שהמנהג להקל אפילו בתשמיש המיטה, כמו שפסק הרמב"ן (תורת האדם, ענין אבלות ישנה) והרשב"א (ח"א, סימן תקכ). כך נקט גם השולחן ערוך לדינא (תקנד, יט). כאמור, לדעת הרמ"א יש להימנע מתשמיש המיטה, וכך נוהגים אשכנזים.
פסיקת הלכה בשאלה זו
במשנה ברורה (תקנב, ס"ק כג) פסק שאוכלים בשבת זו כרגיל, ואסור למנוע עצמו מבשר, כי הדבר נראה כאבלות: "אוכל בשר – ואסור למנוע ממנו, אע"ג דאין חיוב לאכול בשר בשבת, מכל מקום כיון שנמנע משום אבל, עבירה היא".
אולם, המשנה ברורה מוסיף בשם המגן אברהם "שיישב בדאבון נפש", ולא יישב בקרב חברים בשבת זו. ברם, הוא מביא בשם ה'בכור שור' שחולק על כך, וסובר שזו אבילות בפרהסיה, ולכן צריך לאכול כרגיל, גם בחבורה. המשנה ברורה מסיים: "ולכו"ע מותר לאכול עם בני ביתו, ויכול לברך בזימון, כיון שהוא שבת".
בשו"ת אגרות משה (או"ח, ח"ד, סימן קיב, א) הוסיף שמותר לאכול בשר גם אם איננו רגיל לכך בכל שבת, וכן מותר לשיר זמירות שבת, גם אם אינו רגיל לשיר בסעודה שלישית: "בדבר זמירות בשבת חזון, להמזמרין בכל שבת ודאי רשאין גם בשבת חזון, ואף להאין נוהגין מסתבר שאין לאסור, כיון שעכ"פ הוא לכבוד שבת, כמו שאף שאין נוהגין לאכול בכל שבת בשר בסעודה שלישית מותרין לאכול אף בשבת ערב תשעה באב, וכ"כ נראה גם לענין זמירות כיון שהוא ענין כבוד שבת, אף שאין רגיל בכל שבת, אין לאסור".
חייב אדם להפסיק כל אכילה עד שקיעת החמה (רמ"א, תקנב, י), ויש לדאוג שעד השקיעה יאכל "כל צרכו", כך שאין היכר אבלות בהפסקת הסעודה. לכאורה, עדיף אף לסיים את זמירות השבת, כי גם בהן לא ניכרת בדרך כלל אבילות (עיין במג"א, תקנד, ס"ק ד).
לימוד תורה בשבת אחר חצות
נחלקו הפוסקים האם מותר ללמוד בערב תשעה באב לאחר חצות (אפילו כשחל בחול). בשו"ת תרומת הדשן (סימן מד) כתב שאסור ללמוד תורה לאחר חצות, ואילו המהרש"ל (הובא בט"ז, תקנג, ס"ק ב) כתב שמותר ללמוד תורה.
להלכה, פסק הרמ"א (תקנג, ב) שנוהגים שלא ללמוד לאחר חצות, אלא בדברים שמותרים בתשעה באב, אך במשנה ברורה (ס"ק ח) הביא את דעת המקלים בזה: "אמנם יש איזה אחרונים שפקפקו מאד על המנהג הזה ראשון … גם הגר"א בביאורו כתב דחומרא יתירא היא, וכן ה'מאמר מרדכי' בספרו מאריך בזה, וכתב דהוא מביא הרבה לידי ביטול תורה … ועל כן דעתו להקל בזה, וכתב דכן היה הוא נוהג, ע"ש, וכן הח"א כתב דהוא חומרא בעלמא".
מפני דעות אלו, סיים המשנה ברורה "ועל כן נראה דמי שרוצה להקל בזה, אין מוחין בידו".
כאשר חל תשעה באב בשבת, כתב המהרי"ל (סימן מד) שאסור ללמוד לאחר חצות במקרה זה. כך עולה אף מדברי הרמ"א בנוגע לאמירת פרקי אבות (תקנג, ב): "ונהגו שלא ללמוד בערב תשעה באב מחצות ואילך, כי אם בדברים המותרים בתשעה באב; ולכן אם חל בשבת אין אומרים פרקי אבות (מהרי"ל ומנהגים), וכן לא יטייל ערב תשעה באב".[1]
כנראה שאין בכך משום אבלות בשבת, מפני שאף בשבת מותר ללמוד ב'דברים הרעים', ולכן אין בהימנעות מתלמוד תורה משום אבלות בפרהסיה (ועי' גם בשו"ת חת"ס, או"ח קנו, שביאר שהחשש הוא שלא יבוא להרהר בדברי תורה ביום תשעה באב עצמו).
אך כפי שהביא המשנה ברורה, הרבה אחרונים מקלים בלימוד תורה בערב תשעה באב, וקל חומר בשבת, כמו שכתב בשו"ת מהר"ם מלובלין (סימן צט), וכמו שפסק הט"ז (שם) שהלומד בשבת לא הפסיד, וכפי שכתב המשנה ברורה (ס"ק י) עיקר ההוראה בכך הוא להקל. במקום שלא ילמד דברים שמותרים ללמוד בתשעה באב, נראה וודאי שעדיף ללמוד תורה כרגיל.
חליצת נעליים
שאלה נוספת שיש לתת עליה את הדעת היא שאלת חליצת נעליים בתשעה באב שחל בשבת.
בניגוד לדין אכילה, בה חובה לסיים סעודה שלישית עד השקיעה, כתב הרוקח (סימן שי) שחולצים את הנעליים במוצאי שבת, לאחר אמירת ברכו. כך נפסק ברמ"א (תקנג, ב): "בחול נוהגין לחלוץ מנעלים קודם שיאמר ברכו, ואם הוא שבת חולצים לאחר ברכו, מלבד שליח צבור שחולץ קודם ברכו, רק אומר תחלה: המבדיל וכו'".
מבואר אפוא שהציבור חולץ נעליים לאחר ברכו, כדי שלא להראות אבילות בשבת, ומאידך לחזן הקלו לחלוץ לפני ברכו, כדי שלא לבלבלו בתפילה.
בנוגע למי שנמצא בביתו בשעה זו, כתב בשו"ת 'שלמת חיים' שחולצים נעליים רק לאחר צאת הכוכבים, כי אסור להראות אבילות בשבת. כפי שמבאר, אין בכך בעיה מצד אבלות תשעה באב, כי מראש כשקבעו את הצום, קיבלו עליהם שאם יחול במוצ"ש, יסירו נעליים רק לאחר צאת השבת.
מנגד, יש שסברו שיש לחלוץ נעליים כבר מהשקיעה, כי מאחר שנשאר בביתו, ובשעה זו אין באים אנשים לבקרו, הרי שזו אבילות בצינעה ולא אבלות בפרהסיה (כך נהג הגרש"ז אוירבך זצ"ל (שש"כ, פרק כח, הע' קלט), והיה שוכב על מיטתו ללא נעליים מתחילת בין השמשות, כדי לצאת מן הספיקות (שלמי מועד, פרק צב, הע' 116); כך גם דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל (הלכות ומנהגי בין המצרים, עמ' קפג, הע' 7)).
יש בכך חידוש, מפני שייתכן שעניין 'אבלות בצנעה' נוגע רק לדברים שהם צנועים בעיקר מהותם – תשמיש המיטה – ולא לדברים שרק במקרה נעשים בבית. בנוסף לכך, ייתכן שאין לחלוץ נעליים מפני שאין בכך אבלות אלא עינוי, ועינוי אסור בשבת אפילו בצנעה (כמו שכתב ב'מנחת חינוך' שיג).
אכן, מדברי הגר"א (תקנג) מבואר שרק באכילה יש להפסיק מבעוד יום, "מה שאין כן חליצת נעליים", וכן עולה מדברי עוד אחרונים (עי' חיי אדם כלל קלו, א; שו"ת 'שלמת חיים' רכז). גם מנהג החזו"א היה לחלוץ את מנעליו רק לאחר צאת הכוכבים. אך ייתכן שבמקומות החמים, שהרגילות ללכת בהם בבית ללא נעליים, אין חשש בחליצת הנעל (בבית) – אלא שיש להקפיד שלא ללבוש נעלי בד עד הלילה, שיש בכך ביטוי מפורש לאבלות.
לכל הדעות, אין לשבת על הקרקע עד לילה.
המנהג כיום
שלא כפסק הרמ"א (תקנא), אנו נוהגים ללבוש בגדי שבת בשבת חזון, כהוראת הגר"א שאין לשנות בכך. לפי מנהג זה, נמצא האדם אומר קינות במוצאי שבת בבגדי שבת, וקשה אפוא להסתפק בחליצת נעליים בלבד (עיין בכך בספר מועדים וזמנים, ח"ז, סימן רנו).
עקב כך, נוהגים רבים לאחר את תפילת ערבית כרבע שעה במוצאי שבת. בשעת צאת הכוכבים, אומרים (בבית) "ברוך המבדיל בין קודש לחול", חולצים נעליים ומחליפים בגדים, ואחר כך הולכים לבית הכנסת. כן כתב להורות בשות יחוה דעת (ח"ה, סימן לח), וכן כתב ב'מועדים וזמנים' (שם) בשם ה'חזון איש' (וכן בספר זה השלחן, ח"ב, הערות לאו"ח תקנט), ובס' 'תורת המועדים' (סימן ט, א).
בחוץ לארץ נוהגים בדרך כלל להתפלל תפילת ערבית בזמן הרגיל, ויש לנהוג כדברי הרמ"א לחלוץ את נעלי השבת אחר ברכו (וללבוש נעלי בד). במקרה כזה, יש להקפיד להביא לבית הכנסת את נעלי הבד כבר ביום ששי – הן מפני חשש טלטול במקום שאין ערוב, והן מפני איסור הכנה משבת לתשעה באב.
הבדלה: מתי להבדיל
דיני הבדלה בשבת זו רבים הם, ולא נקיף את כולם במאמר זה, אלא נסתפק בציון עיקרי היסודות והדינים בקצרה.
כיון שאי אפשר לשתות את היין של הבדלה במוצאי השבת, עולה השאלה: איך יש לקיים את מצוות הבדלה. בתפילת עמידה אומרים את תפילת 'אתה חוננתנו', ובכך יוצאים ידי חובת הבדלה בתפילה, בנוגע לחובת הבדלה על הכוס, נאמרו שלש שיטות עיקריות.
- יש אומרים שיש להבדיל במוצאי שבת, ולתת לקטן לשתות. כדרך זו כתב ב'ספר המנהיג' (תשעה באב, סימן כא), ומבאר שאין חשש שמא הקטן יתרגל בעתיד לכך, כי דבר זה הוא חריג ואינו מתרחש בכל שנה, וגם שאינו אלא איסור דרבנן, ואין לגזור בו. אולם, המאירי (תענית ל, ב) סבור שגם בכך יש לחשוש מצד הקטן, "דילמא אתי למיסרך". גם הרמב"ן (תורת האדם) דוחה שיטה זו.
- לדעת הגאונים עושים הבדלה במוצאי יום ראשון, דהיינו במוצאי התענית, שהרי ממילא אין אוכלים עד יום ראשון בלילה. כן כתבו התוס' (פסחים קז, א, ד"ה אמימר), וכן הורו ראשונים רבים (מחזור ויטרי, סימן רסז; בה"ג, קידוש; ראבי"ה, ח"ב סימן תקכב).
- לשיטת הרמב"ן (תורת האדם, עניין אבלות ישנה) אין לעשות הבדלה כלל, לא במוצאי שבת, ולא ביום ראשון. טעמו לכך הוא שכיוון שבמוצאי שבת לא היה ראוי להבדיל, הרי שנדחתה ההבדלה לגמרי. אין זה כמו אדם רגיל ששכח להבדיל במוצאי שבת, שיכול להבדיל עד יום שלישי, כי אדם רגיל היה חייב במוצאי שבת, ולכן ניתן לעשות תשלומין בהמשך – אבל כאשר לא היה כלל חיוב, הרי שאין מקום לתשלומים.
הרמב"ן מוסיף שמסתבר שכך היתה התקנה מתחילה, שכשחל תשעה באב במוצאי שבת לא תהיה כלל הבדלה, וכן כתבו בשו"ת הרשב"א (ח"א, סימן קיז), והריטב"א (תענית ל, ב; סוכה נד, ב), ועוד ראשונים.
[הרמב"ן גם מזכיר שיטה רביעית, שיש להבדיל בשבת עצמה, לאחר פלג המנחה, אבל לא מצאנו בראשונים מי שיאמר כן.]
למרות שיש דעות שונות בין הפוסקים, בשולחן ערוך (תקנו, א) פסק שמבדיל במוצאי יום ראשון, כלומר במוצאי תשעה באב, וכך הדעה המקובלת להלכה (כמו שכתב הלבוש תקנו; מגן אברהם ס"ק ב; אליה רבה ס"ק ד; קיצור שולחן ערוך קכה, ו; חיי אדם קכו, ו). כן פסק אף המשנה ברורה (תקנט, ס"ק לז).
בהבדלה שלאחר הצום אין לומר את הפסוקים "הנה א-ל ישועתי" (כשם שאבל אינו אומרם – שו"ת 'דברי מלכיאל', ח"ו סימן ט).
במוצאי שבת מברכים על האש, אך לא על הבשמים (שולחן ערוך, תקנו, א). כיון שיש קצת ספק בנוגע לחובת נשים בברכת 'מאורי האש' (עי' ביאור הלכה, רצו, ד"ה לא יבדילו), עדיף שהבעל יברך ברכך זו עבור אשתו לפני שיוצא לבית הכנסת (לאחר זמן צאת השבת; עיין שש"כ, סב, הע' צח). מעיקר הדין, רשאיות נשים לברך לעצמן (שש"כ, פרק סא, הע' סט; מנחת שלמה, ח"ב, סימן נג, אות ב).
חולה שאוכל בתשעה באב
חולה שאוכל בתשעה באב יבדיל קודם שיאכל. מי שצריך לאכול באמצע הצום, לא יבדיל מיד במוצאי שבת, אלא ימתין עד השעה שצריך לאכול (כף החיים ס"ק ט; שו"ת מנחת יצחק, ח"ח סימן ל).
לדעת החיד"א (תקנו, ס"ק ג) חולה שמבדיל יכול אף להוציא את בני ביתו, ולפי זה אם קשה לחולה להבדיל, יכול הבריא להבדיל בשבילו, והחולה (או קטן שאינם צם) ישתה את היין. וכן כתב בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ד, סימן מד) ובשו"ת משנה הלכות (ח"ז, סימן לט).
בנוגע לקטן האוכל בתשעה באב, וחייב בהבדלה מדין חינוך חינוך, הסתפק בשו"ת מהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון, סימן ה, עב) שמא צריך להבדיל לעצמו. אולם, המנהג הוא שאינו מבדיל, וכן כתבו בשם הסטייפלר (אוחרות רבנו, ח"ב, עמ' קמה) ובשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל (שו"ת רבבות אפרים, ח"ג סימן שעא), ובעוד פוסקים (ראה שמירת שבת כהלכתה, פרק סב, סעיף מה; בשו"ת משנה הלכות, ח"ז סימן לט).
ויה"ר שיבנה בית המקדש במהרה בימנו, ויתהפך לנו צום החמישי לשמחה ויום טוב.
סיכום
- אוכלים סעודה שלישית בשבת כרגיל, כולל זמירות שבת, אך יש להקפיד לסיים לפני השקיעה.
- מותר ללמוד תורה בשבת כרגיל. היום אסור בתשמיש המיטה (לפי מנהג אשכנז).
- במקומות רבים נוהגים לאחר זמן תפילת ערבית במוצאי שבת. עם צאת השבת אומרים "ברוך המבדיל בין קודש לחול", חולצים נעליים ומחליפים לבגדי חול. מי שנשאר בבית ואינו הולך לבית הכנסת, יש לברך כבר בבית על הנר ברכת 'מאורי האש'. בבית הכנסת יברך מי שלא בירך בביתו.
- אין עושים הבדלה במוצאי שבת; מבדילים במוצאי התענית על היין (יש אומרים שעדיף להבדיל במיץ ענבים).
- אומרים "אתה חוננתנו" בתפילת עמידה של ערבית. לפני קריאת איכה, מברכים על הנר 'מאורי האש'.
[1] בנוגע לתשעה באב שחל ביום ראשון, נחלקו ה'לבוש' (שם) וה'כנסת הגדולה) (הגהות בית יוסף, תקנב), וכמה פוסקים החמירו בכך (מגן אברהם ס"ק ז; אליה רבה ס"ק ד; כף החיים ס"ק יח), כפי שהביא גם המשנה ברורה הנ"ל.
בס"ד
חולה שפטור מלצום , מבדיל במוצאי שבת על בשמים גם ?
לא.
השאר תגובה