חיוב תשלום בקבלת הנאה ללא מקח, או במקח שהתבטל הקציצה

רבני בית ההוראה
כ"ו תמוז ה'תשע"ו

מאת הדיינים הרה”ג אברהם בוטרמן שליט”א אב”ד

והרה”ג אליה יפה שליט”א

 

 

 

 

התביעה:

 

ראובן נשלח ע”י אביו לחפש דירה לשכירות של חמישה ימים, בראשונה הוא ראה יח”ד קטנה שבקשו עליה 170 ₪ ליום, ושוב מצא דירה של 3 חדרים 60 מ”ר עם כמה מיטות וחצר יפה, ונאמר לו שהעלות 150 ליום, מאחר שהדירה הייתה מרווחת והמחיר מעולה, שכר את הדירה, שוב שאלו המשכיר מדוע אינם מנצלים את גודל הדירה, ומשכינים שם רק שני נפשות, השוכר ענה לו שהם רוצים לדור בהרחבה, אמנם בשל השימוש המוגבל המשכיר הוריד את הסכום ל 140 בלבד.

 

כאשר בא אביו לשלם למשכיר 700 ₪ עבור 5 ימים, (לפי חשבון של 140 ₪ ליום), המשכיר התפלא והעיר שדובר על 140 $ ליום, וטען כי הדבר נאמר במפורש לפחות פעם אחת, אך השוכר אומר כי לא הבין כך. למעשה שני הצדדים מבינים כי הייתה טעות בהסכם, ובאו בשאלתם לביה”ד.

 

הנידון: השוכר והמשכיר לא הובנו זה לזה, ולכן נחשב שלא נעשה פסיקה על מחיר השכירות, ויוצא שהשוכר נהנה מדירת המשכיר מבלי שסוכם על העלות, ובכדי לדעת כמה מוטל על השוכר לשלם, יש לעיין בכמה סוגיות בהם לא הייתה פסיקת מחיר מסיבות שונות.

 

שאלות לדיון:

 

א: חיוב בטעות בדמי בשר בזול.

ב: הלוקח מחבירו אפילו בטעות, חייב בתשלום מלא.

ג: הדין בטעות משותפת לשוכר והמשכיר בדמי פסיקה.

ד: החושב שניתן לו הנאה בחנם, חייב תשלום מלא או כפי שנהנה.

ה: השוואת הנידון למחלוקת המחנ”א והיש”ש.

ו: העולה.

ז: האם יש לדון שהשוכר כלוקח שחייב לשלם כמחיר השוק.

ח: פסק דין.

חיוב בטעות בדמי בשר בזול.

 

א. איתא בגמרא (ב”ק קיב.) יתומים שהניח להם אביהם פרה שאולה, והם לא ידעו שהפרה שאולה, ולכן טבחו ואכלו את הפרה, ואח”כ בא המשאיל ותבע את דמי הפרה, חייבים היתומים לשלם, והגם שלא הייתה קציצה בין המשאיל והיתומים, כיון שנהנו חייבים לשלם כפי שנהנו, אמנם כיון שיכולים לטעון שהם לא היו קונים כעת בשר, ורק מפני שסברו שהוא שלהם טבחו את הפרה, אינם משלמים אלא דמי בשר בזול, כי חזקה שאילו היו מוצאים בשר במחיר זול היו קונים, וא”כ מוכח שהם נהנו מהפרה בערך עלות של בשר בזול, וכתבו הראשונים שדמי בשר בזול זה בדרך כלל שני שליש מהמחיר הרגיל.

הלוקח מחבירו אפילו בטעות, חייב בתשלום מלא.

 

ב. איתא בשו”ע (חו”מ סימן שסג סעיף י): “יש אומרים שזה שאמרנו בחצר העשויה לשכר חייב להעלות לו שכר, אפילו שכרו מראובן ונתן לו השכר, ונמצאת שאינו שלו אלא של שמעון, צריך ליתן לשמעון שכרו, ואפילו שכרו מראובן בפחות מכדי דמיו, צריך ליתן לשמעון כל השכר הראוי ליתן לו”, והקשו בקצות החושן (שם ס”ק ז) ובנתיבות (שם ס”ק ח) מה שנא מיתומים שהניח להם אביהם פרה, והרי השוכר טעה ולא ידע שהדירה של שמעון, והוא לא נהנה רק כפי מה שנתחייב לשלם לראובן.

 

ובקהילות יעקב (ב”ק סימן יח) כתב כי הלכה זו תלויה לכאורה במחלוקת הראשונים, בדין הדר בחצר חבירו שלא מדעתו (ב”ק כא.), באופן של גברא דלא עביד למיגר וחצר דעבידא לאגרא, שדעת תוספות (שם כ. ד”ה זה) שכיון שאדם זה לא עומד לשכור, הרי שלא נהנה מהדירה ופטור, אבל דעת הרי”ף (שם) והרא”ש (שם סימן ו) דכיון שהחצר עומדת להשכרה, חייב לשלם שהרי הפסיד לבעל הדירה, וכן פסק בשו”ע (שם סעיף ו), וא”כ ה”ה הכא, הגם שהשוכר לא עמד לשכור במחיר זה, כיון שהדירה עומדת להשכרה חייב השוכר בכל המחיר, ושוב נתקשה ומה שנא מיתומים שירשו פרה שפטורים, ותירץ כי הם אנוסים לגמרי, אבל בדירה כל שלא החוזק ראובן כבעל הדירה, אין השוכר אנוס לגמרי, שהיה לו לברר האם ראובן הוא בעל הדירה, ומכיון שלא בירר אינו אנוס וחייב כדין מזיק, וכן כתב באולם המשפט (שסג, י).

 

ואע”פ שא”א לחייב את הדר החצר חבירו מדין מזיק על עצם ביטול השימוש בחצר, שהרי אין השוכר אלא מבטל כיסו של חבירו, וזה גרמא בנזקין ופטור, עכ”פ כיון שהוא אוכל חסרונו של חבירו חייב לשלם, וז”ל הרא”ש (ב”ק פרק ב סימן ו) בביאור הענין: “ורב אלפס ז”ל כתב, אבל בחצר דקיימא לאגרא צריך להעלות לו שכר, ואף על גב דלא עביד למיגר, דהא חסריה ממונא, וכדבריו מוכח בשמעתין, ‘שלחוה בי רבי אמי אמר, וכי מה עשה זה מה חסרו ומה הזיקו’, משמע הא חסרו והזיקו פשיטא שחייב, ומיהו כבר הוכחתי שעל החסרון אין חייב דלא הוי אלא גרמא בעלמא, ואי איכא לחיוביה מהאי טעמא איכא לחיוביה, משום שאכל חסרונו של זה, ולא דמי לנועל ביתו של חבירו ולא דר בו, או המוביר שדה של חבירו, שלא בא לידו כלום מחסרון חבירו, אבל זה אף על גב שלא נהנה, שהיה מוצא דירה אחרת בחנם, מ”מ השתא מיהא קאכל מה שחבירו נפסד, וכן נראה”, וז”ל הנימוקי יוסף (ב”ק ח: מדפי הרי”ף( בשם הרא”ה והרמ”ה: “אבל בכאן שדר בה ואכל פירותיו חייב בודאי, תדע שאילו אכל אדם פירות חבירו חייב, אף על פי שלא נהנה כלל, …וכן כתב הרמ”ה ז”ל דכשדר בה חייב, מידי דהוה אכל נזקים דעלמא, דזה חסר וזה לא נהנה”[1].

 

הדין בטעות משותפת לשוכר והמשכיר בדמי פסיקה.

 

ומעתה יש לדון בנידון דידן האם השוכר נחשב כאונס גמור, או שהיה לו לאסוקי אדעתיה שהמחיר זול מדי, ושמא לא הבין איזה דבר בכוונת הבעה”ב, וא”כ אדם חייב כמזיק אפילו באונס (שאינו אונס גמור) וחייב לשלם מחיר מלא, עוד יש לומר ע”פ מה שכתב הערך ש”י (סימן שעג ד”ה יותר) שכאשר הניזק ג”כ אשם, אין המזיק חייב את מלא הנזק, ומטעם זה אין היתומים שאכלו את הפרה משלמים מחיר מלא, וא”כ ה”ה הכא שגם למשכיר גם חלק באשמה שלא אמר במפורש שהמחיר בדולרים, עוד חילק בערך ש”י (שם) שכאשר המזיק נכנס ברשות בעה”ב, וכמו ביתומים שבעה”ב הביא את הבהמה ברשותם, חייב לשלם רק כשיעור ההנאה, וכן כאן הרי השוכר נכנס ברשות המשכיר, וע”ש[2]. עוד נראה שאביו הוא השוכר, ובנו אמר לו בפירוש בשקלים, ואין לו להעלות בדעתו צד נוסף, והוא אונס גמור.

החושב שניתן לו הנאה בחנם, חייב תשלום מלא או כפי שנהנה.

 

בתרומת הדשן (סימן שיז) הביא לפסק רבינו אפרים, וז”ל: “מי שאמר לחבירו אכול עמי ואכל עמו חייב לשלם לו דמי מזונו, ומייתי ראיה משבור את כדי וקרע כסותי דחייב, אף על פי שמותר לו לשבור, ה”נ אף על פי שאומר לו לאכול את שלו, חייב לשלם”, כלומר שזה שבעה”ב הציע לחברו לאכול אצלו, אינו ראיה שהתכוון לפוטר מתשלום, וכן פסק הרמ”א (סימן רמו סעיף יז).

 

במחנה אפרים (נזקי ממון ג) ביאר שעכ”פ כיון שהמקבל טעה להבין שנותן לו את האוכל בחנם, אינו מוגדר כקונה או מזיק לחייבו במחיר השוק של האוכל, אבל חייב לשלם מצד שנהנה, ומשלם כפי מה שנהנה, דהיינו כמו שהוא רגיל להשקיע באוכל, ועל היותר מרגילותו חייב לשלם “דמי בשר בזול”, וכנ”ל.

 

ביש”ש (ב”ק פרק ח סימן סט) הביא את דברי רבינו אפרים, ונתקשה דהא אינו דומה ל’שבור כדי’, כי דווקא שם יש אומדנא ברורה שלא התכוון שיזיקו סתם ויפטר, אבל באומר לחבירו אכול עמי, אפשר שרוצה לכבדו ולתת לו לאכול, ולכן כתב שחייבו רק כדין נהנה, וז”ל: “ואיכא למידק בהאי דינא, דמחד צד איכא למימר דבודאי חייב. דמה שבור את כדי, דלא נהנה, חייב, באכול עמי, דנהנה, ק”ו שיחייב כפי אכילתו. ואיכא למידק איפכא, דבשלמא שבור כדי, דאין אדם מפסיד ממונו בכדי, מסתמא שבור ושלם קאמר, אבל באכול עמי, שהוא מנהג דעלמא, ואין זו הפסד, אלא יקרא דידיה הוה, ומסתמא לאו אדעתא דתשלומים קאמר ליה. הילכך נראה דאיכא לדמות לפרה שאוכלת בר”ה, דאינו משלמת אלא מה שנהנית, אף שאינה פשעה במה שאכלה”.

 

בהמשך כתב וז”ל: “על כן צריכים אנו לדקדק בזה, דאם אדם אומר לחבירו הדר אצלו בעירו אכול עמי וכו’, משלם לו דמי אכילתו כפי שנהנה, אף שגבי בהמה אנו מקילין, ושיימינן דמי עמיר וכו’, אינו דומה לאדם, דעל הבהמה איכא תרתי לטיבותא, חדא, מה הנאה אית ליה לבעל הבהמה באכילתה, אלא כפי מה שהיה צריך לזון אותה בכדי חיותה, ועוד הבהמה אין לה דעת, ומה שעינה רואות היא אוכלת, ועל כן מקילין לגבה, ושיימינן דמי עמיר, או שעורים בזול, מה דליתא כל הני טעמא באדם, דהנאה אית ליה באכילתו, וגם בר דעת הוא, שהיה יכול לומר מתחילה ע”מ לפטור קאתינא, ועוד, דלא גרע מהיורד לתוך שדה חבירו, ונוטע, או בונה בחצר חבירו שלא ברשות, דמשלם לו הבעל כל הוצאותיו, אם לא שא”ל הבעל טול עצך ואבנך, א”כ ק”ו הכא, שמשלם לו דמי אכילתו, דהיינו הוצאתו, ואפילו הוה עני, דליכא חילוק בדיני ניזקים בין עני לעשיר, ואי אדם אמר לאורח הסועד אצל בעל בית בחנם אכול עמי כו’, פטור, דלא נהנה מידי, דבלאו הכי היה אוכל בבית בעל ביתו, ואף דליכא מנהג במתא לבקש ולהזמין לאכול עמו בכדי, מ”מ פטור, היכא דמקבל עליה היסת, שלא סבר אלא שהזמינו אדעתא דלפטור”.

 

ודבריו צ”ב כי אם החיוב משום שנהנה, הרי הוא טוען שלא נהנה מהבשר הטוב כמחיר היקר, כי הוא עני, ואין הנאת אכילת בשר שווה אצלו לשלם עליה תשלום מלא, ומדוע עליו היה מוטל להתנות, והרי הוא טעה לחשוב שהאוכל ניתן לו בחנם.

 

ונראה דעתו דכיון שלקח ערך ממון מחבירו, אע”פ שלא לקח בפשיעה או במזיד, מ”מ כיוון שלא היה אנוס, שהרי יכל לברר אצל המזמין האם כוונתו הייתה בחנם,  נתחייב עבור מחיר ההנאה שלקח בלקיחתו, שלקיחה מחייבת לשלם עבור ההנאה, (ממש כפי שהמזיק חייב על הזיקו), ואינו יכול להפטר מחמת שהוא עני, כי הלוקח חייב לשלם כפי ערך דמי ההנאה שבממון שלקח מחברו, אלא שכאשר הוא אנוס אינו חייב כמזיק לשלם עבור מה שלקח מחבירו, אלא לשלם עבור ההנאה שנמצאת אצלו, וזה דמי בשר בזול, אלא שדעת היש”ש שהאוכל אינו אנוס, שהיה עליו להעלות על דעתו שמא האוכל אינו ניתן לו בחנם, ולכן חייב לשלם כפי שלקח מחברו[3], וצ”ל לדבריו ש שביתומים הדין שונה שכיון שהם אנוסים לגמרי שלא מוטל עליהם להרהר שמא פרה זו אינה של אביהם, חייבים לשלם רק עבור ההנאה שנמצאת אצלם, וכנ”ל.

השוואת הנידון למחלוקת המחנ”א והיש”ש.

 

א”כ דעת המחנה אפרים שחייב האוכל לשלם רק בדמי בשר בזול, וכפי שיעור קבלת הנאתו, אבל דעת היש”ש דכיון שלקח הנאה מחברו ואינו אנוס, חייב לשלם כל דמי שווי הנאתו, ומעתה לכאורה השוכר שגר בבית חברו בטעות שאינה אונס גמור, לדעת המחנה אפרים חייב רק בדמי בשר בזול כשיעור הנאתו, ולדעת היש”ש חייב בכל הדמים, אולם בנידון דידן יש מקום לומר שמאחר שבעה”ב אמר את המחיר, שמא אפשר לראות את טעותם כאונס, ובפרט שכבר נתבאר שנראה שכיון שהאב שמע מבנו כי החיוב בשקלים, אין לו להרהר שמא טעות יש בדבר, והרי הוא אנוס, ואין לחייבו רק ב’דמי בשר בזול’, וכדין היתומים ששחטו פרה שאולה.

 

העולה:

 

הגר בבית חבירו שלא מדעתו חייב לשלם כל דמי שכירות הבית, והגם שלא היה בניהם קציצה, כיון שלקח לעצמו שווה דמי השימוש מחבירו עליו מוטל להשיבם, (וכמבואר בשו”ע חו”מ שסג, י) אמנם כל זה דווקא במי שאינו אנוס, אבל בנדון דידן שיש מקום לראות זאת כאונס, וכן שגם המשכיר אשם שלא אמר שמשכיר בדולרים, וכן שהאבא ששכר את הדירה שמע מבנו שהחיוב הוא בשקלים הוא אנוס, ואין לחייבו בתוספת של הדירה המרווחת אלא רק כשיעור הנאתו, (וכמבואר בגמרא ב”ק קיב.) לפי הכלל של ‘דמי בשר בזול’, שזה שני שליש מהמחיר שבשוק.

 

 

דעת הג”ר אליה יפה שליט”א.

האם יש לדון את השוכר כלוקח שחייב לשלם מחיר שוק.

 

(לדעת הג”ר אליה יפה שליט”א נדון דידן תלוי במחלוקת המחנה אפרים והיש”ש, ואפשר שגם המחנה אפרים יודה בנדון דידן, אלא שמחמת הספק בדעת המחנה אפרים אין להוציא ממון, ולכן לדינא מצטרף להכרעת הג”ר אברהם בוטרמן שליט”א, ומחייב רק “דמי בשר בזול” וכנ”ל).

 

נראה שביאור החילוק בין יתומים שטעו ואכלו את פרת המשאיל שחייבים רק דמי בשר בזול, ובין שוכר שטעה ונכנס לבית בעה”ב אחר בטעות, שחייב תשלום מלא. כי יתומים שמצאו אצלם פרה, אינם תחת שם של ‘לוקחים’ הנאה מחברם, שהרי אצלם מצאו את הפרה, ולכן חיובם רק בגלל שנהנו, אבל שוכר שהוטעה להכנס לבית חבירו, הוא נכנס בתוך של חבירו, ולקח ממנו שוי דמי השימוש, וחייב להשיב כל שוי הדמים שלקח מחבירו. וכדין הרי”ף (הנ”ל) בסוגיא של הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, שחייב בכל שוי הדמים אע”פ שלא נהנה כלל, מחמת שלקח שוי דמי השכירות של חבירו.

 

וכעין חילוק זה כתב בערך ש”י (סימן שעג ד”ה ויותר) לחלק בין דין יתומים הנ”ל ושוכר הנ”ל, כי את הפרה הביא המשאיל לבית היתומים, והוא הכניס אותם בטעות, והוי מעין ‘מזיק ברשות’, אבל השוכר הוא נכנס לבית המשכיר, והוא מזיק רגיל שחייב אפילו באונס רגיל.

 

וזה ביאור שיטת היש”ש (הנ”ל) שכיון שלקח את האוכל שהעמיד לפניו חבירו, וטעה לחשוב שחבירו נותן בחנם, חייב לשלם כל הדמים שלקח מחבירו, ואינו נפטר בתשלום דמי הנאתו כדמי בשר בזול, ולפי”ז בנדון דידן לדעת היש”ש כיון שבטעותו נכנס לבית חברו לגור בביתו בתורת קניין, חייב להשיב למשכיר את כל דמי השכירות, ואינו נפטר בתשלום הנאתו כ’דמי בשר בזול’.

 

ויסוד לזה מצאנו בחידושי הרמב”ן (ב”מ י:) שכתב שמי שעשה קנין משיכה לקנות דבר מהגנב, כי לא ידע שהדבר גנוב, נעשה הקונה שואל על הדבר עבור הנגנב לחיבו באונסים, ואין זה דומה לדין היתומים שסברו שהפרה שלהם ושחטוה, שהם חייבים רק מדין נהנה לחוד.

 

ואפשר שגם המחנה אפרים (הנ”ל) נחלק דווקא באופן שחבירו בא אליו לתת לו לאכול, שבזה נחשב כמהנה, ואין האוכל כלוקח לחייבו בתשלום כל ההנאה, אלא שאין כאן וויתור מצד המהנה על מה שמתחייב האוכל ממילא, אבל בנדון דידן לא חברו הטעהו, וגם לא חברו הכניסו לביתו, אלא ששניהם טעו בקציצה, עדיין נחשב שלקח השכירות מחבירו, וצריך לשלם כל שוי הדמים שהוציא מחבירו.

טעות בשכירות פועלים.

 

ובזה יש לבאר הדין המבואר בגמרא, והובא בשו”ע (סימן שלב סעיף א), “אמר לשלוחו צא ושכור לי פועלים בשלשה, והלך ושכרן בארבעה, …אם אמר להם שכרכם על בעל הבית, נותן להם בע”ה כמנהג המדינה, …במה דברים אמורים כשאין מלאכתן ניכרת, אבל אם היתה מלאכתן ניכרת והרי שוה ארבעה, נותן להם בעל הבית ארבעה, שאילו לא אמר להם שלוחו ארבעה לא טרחו ועשו שוה ארבעה”, כלומר שאם הוסיפו הפועלים להשביח במלאכה, ויכולים להוכיח השבחה זו כי היא ניכרת, חייב לשלם לפועלים מדין יורד לשדה חבירו, עבור פעולת ההשבחה, ואע”פ שכשיש פסיקה ברורה אין פועל יכול לתבוע תוספת שכר כאשר עשה פעולה משובחת, כי אמרינן שבחנם הוסיף מדליה לבעה”ב, אבל הכא טוען הפועל כי רק בגלל שהתחייבו לו בשכר הגבוה הוסיף במלאכה, ומעולם לא נתכוון להטיב לבעה”ב בחנם, ובעה”ב חייב מדין יורד לשדה חברו.

 

אך צריך ביאור דכיון שבעה”ב לא חפץ בתוספת השבחה זו, והראיה שהרי שלח את שלוחו להזמין פועלים לשדה, ולא ביקש תוספת זו, א”כ מפני מה יתחייב לשלם תשלום מלא, ולא ישלם רק כשיעור של ‘דמי בשר בזול’, וצריך לומר שמן הסתם בן אדם רוצה בעבודה יותר טובה כמו שמבואר בש”ך (סימן שלב ס”ק יא) ולכן יש סמכות לשליח לדרוש עבודה יותר טובה, רק שציווי בעל הבית היה שישלם על העבודה לא יותר מג’ בכל מקרה, ובזה השליח הטעה ולא העביר את מחאת בעל הבית במה שנוגע לקציצה, ולפ”ז להנ”ל אתי שפיר כי כיון שהזמין פעולה אצל הפועלים, הרי הוא כלוקח הנאה מהפועלים, ובאופן זה אין משערים לפי ההנאה שבאה לו דהיינו כשיעור “דמי בשר בזול”, כי אם לפי העלות של ההנאה בשוק.

 

העולה: שבנדון דידן יש מקום לחייב כפי מחיר זול של דירה גדולה כמו זו שנכנס בה השוכר, (-כדין “פחות שבפועלים”), אלא שלדעת המחנה אפרים יש להסתפק שמא החיוב הוא רק במחיר של “דמי בשר בזול”, וכיון שהשוכר מוחזק אין להוציא מידו אלא כשיעור של דמי בשר בזול, (שהוא שני שליש ממחיר השוק).

 

פסק דין: בית הדין מחייב את השוכר לשלם כפי שנהנה מהדירה, ולא כפי ערך השוק של דירה זו.

 

 [1] בדקדוק מהות החיוב של לקיחת שוי הדמים מחבירו, דנו האחרונים דעת הקהילות יעקב (הנ”ל) ורבי שמעון שקופ (ב”ק סימן כה) שהחיוב מדין מזיק, וכן פשטות לשון הרא”ה והרמ”ה שהובאו דבריהם בנמוק”י (הנ”ל), דעת חידושי רבי נחום (ב”ק כא.) שהחיוב מיסוד דין גזילה, ודעת רבי דוד פוברסקי זצ”ל (ב”ק כ.) בצד אחד שהחיוב מדין נהנה.

[2] באופן זה יש להסביר גם את הדין המבואר בשו”ע (סימן שלב סעיף א) במי ששכר פועלים ואמר לשליח לשוכר בשלש ושכר בארבע, ועשו עבדה יפה השווה ארבע, שמשלם ארבע, ומשמע שאינו יכול לומר אני רציתי בעבודה ששווה שלש, וקשה מפני מה לא יוכל לומר שהוא לא רצה בארבע, ולא נהנה ממנה כי די לו בעבודה של שלש, אלא שלשון השו”ע הוא מלשון הרי”ף (ב”מ מו.) שמשלם ארבעה כי עשו כפי שאמר שלוחו, וא”כ יכול להיות כיוון שהוא ג”כ סמך על שלוחו משלם כפי ההנאה שנהנה ויש לעיין.

[3] ונראה שגם הרי”ף (הו”ד לעיל) שחייב בלקיחה תשלום מלא, ולא רק כשיעור הנאתו, מודה באכול עמי שחייב רק משום הנאת המאכל, כי אינו פושע לחייבו עבור ההוצאה מחבירו, אלא שאת ההנאה שבא לו אין שמים לפי ההנאה שלו, רק כפי ערך הדמים שנהנה מחיסרון חברו, לכן כאשר לא נהנה כלל כגון שהיה יכול לאכול בחנם במקום אחר, פטור מלשלם על הפסד חבירו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *