העברה בנקאית של כסף גנוב

דיין בבית הדין נתיבות חיים
כ"ו תמוז ה'תשע"ו

הרה”ג ברוך שובקס שליט”א

התביעה:

ראובן היה מנהל השקעות של שמעון, ראובן היה אחיינו של שמעון, ולכן שמעון סמך על ישרותו ולא חשד בו, וכדי שיתאפשר לראובן לטפל בחופשיות בהשקעות, צירף שמעון את ראובן כמורשה חתימה בחשבון הבנק הפרטי שלו, אך בהמשך ראובן העביר סך של 100,000 ₪ מחשבונו של שמעון בבנק דיסקונט, לחשבונו של לוי בבנק אוצר החייל.

לטענת שמעון ההעברה לא נעשתה לשם השקעה, כפי שהיה סבור בשעתו, אלא לצורך פירעון חובות אישיים של ראובן אשר נקלע לקשיים כספים. כלומר שהכסף שקבל לוי מראובן זה עצמו הכסף שנגנב משמעון ועליו להשיבו לשמעון. עוד הוסיף כי בזמן שהכסף הועבר לחשבון של לוי, כבר התפרסם בעיתונות הכלכלית שראובן הונה אנשים בעניין השקעות, וסביר שלוי ידע על כך בשעה שקיבל את הכסף, ושמא משום הקשיים הכספיים שהיו לראובן, הפעיל לוי עליו לחץ לשלם את חובו, ובכך גרם לראובן לגנוב את הכסף מדודו שמעון, לכן תובע שמעון מלוי שיחזיר את 100,000 ₪ שנלקחו מחשבונו.

לעומתו טוען לוי שהוא כלל לא ידע מהחובות של ראובן, אלא היו לו קשרי מסחר עם ראובן, ולצורך השקעה ברכישת מניות לפני הנפקה, הוא דרש מראובן בטחונות, ואכן קיבל לחשבונו מניות מחברה אחרת, ושוב לבקשת ראובן לקבל חזרה את הבטחונות, דרש לקבל תמורה כספית כבטחונות, ולטענתו זה ה100,000 ₪ שקבל מראובן, ויש לו גם מסמכים שמראים שלאחר קבלת הכסף הוא העביר את המניות של הבטחונות חזרה לראובן, לכן טוען לוי כי הכספים התקבלו בתום לב, וכי כלל לא ידע על הטענות שהתפרסמו כנגד ראובן.

שאלות לדיון:

חובת הראיה של התובע.

תקנת השוק בגנב מפורסם.

תקנת השוק בגנב ופרע בחובו.

האם בהעברה בנקאית מקבלים את הכסף של הנגנב.

חובת הראיה של התובע.

הנה עצם הטענה של שמעון שראובן גנב ממנו כסף כדי לשלם לראובן, לא הוכחה כנדרש, ואפשר ששמעון היה חייב כסף זה לראובן, או שהלווה כסף זה מרצונו לראובן, וכן כל כיוצא בזה, ואע”פ ששמעון מבקש לזמן עדים מהמשטרה והפרקליטות שיעידו שראובן הודה שגנב כסף זה משמעון, אין הודאת ראובן נחשבת כעדות, כי אם רק כ”רגלים לדבר”[1], והמוציא מחבירו צריך להביא ראיה ברורה.

אמנם כאשר יש ‘רגלים חזקות’ לדבר, ביה”ד זכאי לדון מצד סמכותו לדון ע”פ יושר ופשרה, הגם כשאין עדות גמורה, אלא שגם אם אכן ראובן גנב את שמעון, אין לוי חייב להשיב הכסף שקבל מהבנק לשמעון, וכפי שיתבאר לקמן.

תקנת השוק בגנב מפורסם.

והנה גם אם הכסף אכן נגנב משמעון, יש תקנת השוק שקבעו חז”ל, שהקונה ונודע שהדבר שקנה גנוב, הגם שחייב להשיב הדבר לבעלים, חייב הבעלים לשלם לו את הדמים ששלם כדי לקנות את הדבר הגנוב, וכמבואר בשו”ע (חו”מ סימן שנו סעיף ב), וא”כ ה”ה הכא חייב שמעון לשלם ללוי את מה ששלם בעד קבלת הדמים מראובן.

אלא ששמעון טוען כי ראובן הוא גנב מפורסם שבזה נחלקו השו”ע והרמ”א (שם), ובפרט אם לוי ידע שהכסף גנוב, אז לכ”ע אין זכאי לקבל את דמי הקניה, אך לאחר העיון ביה”ד סבור שאין בפירסום באתר של העיתון ‘גלובס’, שראובן נתבע על הונאה, כדי לקבוע דינו כ’גנב מפורסם’, וזאת מכמה טעמים.

א. פרסום באתר אחד בלבד, אינו עושה את ראובן לגנב ‘מפורסם’, ובודאי לא תוך ימים ספורים.

ב. בפרסום הייתה גירסה של תובעת אחת, ולא של רבים שתובעים, גם דובר על שלב של תביעה, ולא על הרשעה בערכה שיפוטית.

ג. ומלבד זאת אונאה וגזל הם ענינים שונים, ואיסורים נפרדים (גמרא ב”מ סא.), ולא כל מי שנכשל באיסור הונאה, יחשב גם ‘גנב’ ובוודאי לא ‘גנב מפורסם’, ועיין ש”ך (שם ס”ק ה) שצריך להיות מפורסם לגניבה, ואין די בפרסום על עבירה אחרת.

תקנת השוק בגנב ופרע בחובו.

עוד טען שמעון שאין תקנת השוק במלווה שקבל את חובו בכסף גנוב, וכמבואר השו”ע (שם סעיף ו), והטעם כי התקנת השוק הייתה שלא יווצר מצב שאדם יסמוך על אחר להוציא עתה כסף ולקנות, ולבסוף יתברר כי הדבר הנקנה גנוב, והוא חייב להשיבו ולהפסיד את כספו, אבל מלווה שכבר הוציא את כספו והוכיח שסמך על הלווה, אינו בכלל התקנה, וכלשון הגמרא (ב”ק קטו.) “לא אדעתא דהנהו יהיבת ליה מידי”.

אולם בספר פעמוני זהב (שם סעיף ז) כתב שאם המלוה החזיר את המשכון ללוה, הרי זה בכלל תקנת השוק, והנגנב חייב להחזיר למלווה שווי המשכונות בכדי לקבל את הגניבה בחזרה. וזאת, משום שהמלווה על המשכון לא סמך על אמינות הלווה וכאשר הוא מחזיר משכון, הרי זה כאילו מוציא כסף תמורת הגניבה. ובנדון דידן גם לפי הגירסא של שמעון שראובן פרע בגניבה חוב ללוי, הרי לוי הוכיח שמסר בתמורה לראובן את הבטחונות של המניות, וזה דומה להחזרת משכנות שיש בזה תקנת השוק.

לכן נראה שגם אם ראובן מסר את הכסף של שמעון בגניבה, אין לוי חייב להשיב את הכסף, עד שיקבל כנגד זה משמעון את דמי המניות ששלם לראובן הגנב בעד הכסף, וערכם של המניות עולה על הערך של הכסף של שמעון, כך שאין תועלת לשמעון בקבלת הכסף.

האם בהעברה בנקאית מקבלים את הכסף של הנגנב.

ומלבד כל זה, העברה בנקאית היא כסף וירטואלי, וא”כ אין זה גניבה של כסף ממשי מקופתו הממשית של שמעון לקופתו של לוי, שיהיה אפשר לטעון הכסף שלי נמצא אצלך בכיסך, כי זה מהות תהליך של העברה בנקאית: בנק דיסקונט היה חייב 100,000 ₪ לשמעון שאמר לבנק אני מוחל על החוב, בתנאי שהבנק יעביר סכום זה לבנק ישראל, שיעבירו לבנק אוצר החייל, שיתחייב להעביר סכום זה ללוי.

א”כ  הכסף שלוי מושך מבנק אוצר החייל, הוא ‘חליפי חליפים’ של חוב שבנק דיסקונט היה חייב לשמעון, וברמב”ם (אישות פרק כב הלכה ז) כתב לגבי אשה שמכרה נכסי מלוג שלא כדין: “לפיכך אם מכרה האשה נכסי מלוג אחר שנשאת, …מתה בחייו מוציא (- הבעל) הגוף מיד הלקוחות בלא דמים, ואם הדמים שלקחה מן הלקוחות קיימין בעצמן מחזירן ללקוחות”, וכ”כ בשו”ע אבה”ע (סימן צ סעיף ט), וביאר בחלקת מחוקק (שם ס”ק כח) שכאשר האשה הוציאה את הדמים וקנתה דבר אחר, היא מתחייבת בחוב כספי כנגד הדמים, אבל הדבר שקנתה הוא שלה, ובעלה יורשה, וא”כ ה”ה הכא, את הכסף קיבל לוי כחליפי הכסף של שמעון, ואין זה אותו הכסף ממש, ולכן אינו חייב להשיבו לשמעון.

אמנם בשו”ע חו”מ (סימן שמט סעיף א) איתא: “אשת איש שגנבה, אם אין הקרן בעין או חלופיו, אין לה ממה לשלם, עד שתתאלמן או תתגרש”, וזה כדעת הנמוק”י (ב”ב סה. מדפי הרי”ף) שהבעל חייב להשיב חלפי הדמים, כי הם עומדים בחזקת הבעלים[2], ועיין בהגהות רע”א על השו”ע בשתי המקורות שעמד על הסתירה. אבל, מסתבר שכל זה בבעל שיורש את אשתו חינם והריווח של הגניבה נשאר בידו והוא המרוויח היחידי מהגניבה, בזה יש מקום להחשיב חליפי הגניבה כגוף הגניבה עצמה. אבל, בנדון דידן הרי בתמורה לכסף שלוי קיבל הוא מסר את המניות של הבטחונות, וא”כ אין הריווח של הגניבה בידו.

וכן כתב הגרז”נ גולדברג שליט”א (קובץ תחומין חלק לב, בענין “הונאת הענק של ברנרד מיידוף”), במקרה דומה של מלווים רבים שהלוו לברנדר מיידוף, והוא שלם לחשבון של מלווה הראשון, ממה שלוה מהחשבון של מלוה שני, ולאחר שנתגלה השקר של ברנדר מיידוף, שבמקום להשקיע את הכסף כנדרש, היה משלם את חובותיו ממה שלווה מאחרים, תבע המלווה שני את כספו ששולם בגנבה למלווה הראשון, וז”ל: “אכן מאחר שגבו חובם על ידי שנתן להם צ’ק לבנק, נמצא שהוציא המלוה ממון של הבנק, ואין המלוים האחרים יכולים לתבוע מהבנק שישלם להם מה שלקח מעותיהם, שהם גזולים, שכן על זה יש תקנת השוק, שהרי הבנק שילם מעות אחרים לאותם מלוים, וצ”ע”, הרי שאף דעת הגרז”נ גולדברג שליט”א נוטה שאדם שפדה צ’ק שקבל מגנב, יכול לטעון לנגנב שאיננו מחזיק בכסף שלהם אלא של הבנק, ופשוט שאין הבדל בין העברה בנקאית לבין משיכת צ’ק, כי גם צ’ק הוא הוראה של בעל החשבון לבנק להעביר כסף לחשבון של מושך.

פסק דין:

ביה”ד דוחה את התביעה של שמעון לקבל את הכסף שמסר ראובן ללוי, בטענה שזה כסף גזול. א: כי לא הוכח שהכסף אכן נגנב, ב: משום שכנגד הכסף הגזול, מדין תקנת השוק חייב שמעון להשיב ללוי את מה שמסר לראובן, ג: כי הכסף שקבל לוי בהעברה בנקאית, אינו אותו הכסף שנגנב משמעון, אלא תמורתו, ואין חיוב להשיב כסף זה לנגנב.

[1] כח רגלים לדבר מתבאר בסמ”ע (סימן עה ס”ק מט), ובש”ך (שם ס”ק סד) ובפתחי תשובה (שם ס”ק כ).

[2] ועיין גם בבני אהובה על הרמב”ם (שם) שכתב שכן מסתבר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *