היה לי דין תורה עם יהודי על סך 150.000 ש"ח.
בדיון הראשון אמרתי לטוען שלי, מתוך להט, שאני לא צריך את הכסף, זה רק העיקרון, ואפילו אם אזכה בדיון, אני מבחינתי נותן את זה לצדקה, כל הד"ת אני עושה רק כדי לשמור על כבודי וכו'.
ב"ה, זכיתי בדיון, כעת הטוען מזכיר לי את פליטת הפה… נו… מה אני עושה?????
יש לציין שאינני זוכר אם אמרתי "בלי נדר", אך, אנימכיר את עצמי, ומתוך הלהט בוודאי לא אמרתי, כי התכוונתי להבהיר לטוען מה מטרת התביעה שלי.
תשובה:
שלום רב
באופן עקרוני הכלל הוא שאין אדם יכול להקדיש לצדקה דבר שאינו ברשותו, וכגון שהוא ביד גזלן וכדומה, ובמטלטלין תקף דין זה אפילו הוא יכול להוציאו ממנו בבית הדין. ראה שו"ע סי' רנח סעי' ז ובחי' רעק"א שם. וכן הוא הדין במי שמקדיש דבר שלא בא לעולם ראה חו"מ סי' ריב סעי' ז. כך שבפשטות נראה שאם הנוסח היה שהכסף הזה צדקה, אין משמעות לנדר כזה ואתה לא חייב לתת את הכסף לצדקה.
הבעיה היא שהדבר מאוד תלוי באופן האמירה, ובכל מקרה בו האמירה היתה מיוחסת אליך, כלומר "הרי עלי" או "אתננו לצדקה" זה נחשב נדר, ורק אם ההקדש היה ביחס לחפץ זה נחשב כדבר שלא בא לעולם, ראה חושן משפט שם ובש"ך והסמ"ע, וכאן קשה לזכור מה בדיוק אמרת…
אולם יש כאןצירוף נוסף: שכן כאשר הנדר הוא בדרך של אסמכתא, כמו שאדם אומר אם יהיה דבר פלוני אתן כך וכך, נחלקו הפוסקים האם שייך לומר לגבי זה אסמכתא לא קניא, ראה תרומת הדשן פסקים נג, ש"ך בנקודות הכסף יו"ד סי' רנח סעי' י, ובמשנה ברורה סי' או"ח סי' תקסב ס"ק נא, ואף כאן הסיטואציה היתה במפורש של כעין אסמכתא. וראה אבני נזר יו"ד סי' רצז, שאף שלכתחילה לא נשאלים על נדר של צדקה, בנדר של אסמכתא מותר להשאל אפילו לכתחילה.
לכן, הייתי מציע לך לחומרא לעשות התרת נדרים, כאשר הפתח ברור לכל, שלא היית נודר דבר כזה על סכום שכזה, ובאופן זה אתה יכול בלב שקט להשתמש בכסף.
בהצלחה רבה!
