לתרומות לחץ כאן

קידש בטבעת ונמצא לאחר מכן שהטבעת הוחלפה בטעות בחנות

שאלה:

שלו' רב

מעשה לפני כשבוע בא' שקידש בטבעת ולמחרתו הבחין שהמוכר טעה ונתן לו טבעת אחרת במקומה והמוכר מסכים שהיתה טעות האם יש לו לקדש שנית וראיתי בקונט' קול התורה בסיפור דומה שהטבעת היתה מנחושת מצופה כסף והגריש"א ז"ל פסק שאין בעיה דלא גרע ממקדש במשכון דאחרים ולא הבנתי שהרי הרמ"א בסי' כ"ח סי"ב הביא די"א שלא מהני משכון רק שלא בשעת הלואתו וא"כ יצטרך לקדשה שנית מספק. שו"מ בקובץ בית דוד חו"מ שכעי"ז כתב גם הגר"י זילברשטיין בשם חמיו ז"ל אלא שהוסיף שזה כנגד כמו משכון שלא בשעת הלואתו ולא הבנתי מהיכי תיתי

ואף שלכ' לרווחא מילתא בודאי נכון לקדש שנית לצאת ידי ספק מ"מ אם הבחינון בזה בליל שבת שאז א"א לקדש שנית האם יצטרכו לפרוש

כמו"כ בחפשי בספרים מצאתי ספר ביכורי גשן ח"ב סי' יד שכתב שלרוב הפוסקים  לא אמרי' במקח טעות דהוי כמשכון ולא עיינתי כעת האם זה צודק

המצפה לתשובה בתודה

תשובה:

שלום רב,

לא ציינתם את המקורות, אז לא ראית אותם. אבל אם נאמר שזה משכון, נראה לי סברא פשוטה שהוא כמשכון שלא בשעת הלוואה. ראה בנתיבות המשפט (סי' סו סקי"ב) שהקשה מסעי' ח' שם כתוב המקדש בשטר חוב אם הנייר שוה פרוטה הרי היא מקודשת, וביאר הב"ש שהלא גרע ממשכון. וכך הוא גם בטור. ולכאורה הוא תמוה, שהרי הטוב עצמו שיטתו שהמקדש במשכון בשעת הלוואה אינה מקודשת. והאריך לבאר שזה תלוי כיצד הוא מקדשה. משכון שלא בשעת הלוןואה ניתן לגוביינא ולכן היא מקודשת כי יש לו זכות ממונית בעצם המשכון. אבל משכון בשעת הלוואה אמנם לא ניתן לגוביינא, אבל יש לו זכות להחזיק בו עד שיחזיר לו את ההלוואה, א"כ יש לו בו זכות ממונית מסויימת, ולכן אם הוא מקדש אותה בזכות הזו היא מקודשת לכו"ע. כלומר, כל משכון דאחרים ניתן לקדש בזה, השאלה רק עם הוא מקדש אותה בגוף החפץ שיש לו בו זכות ממונית ממש, או שהוא מקדש אותה רק בזכות להחזיק בו עד שיפרע לו הלוה.
בנוסף, לכאורה בסיטואציה כזו שהוא קנה טבעת א' וקיבל בטעות טבעת ב'. אם המוכר לא ירצה להחזיר לו את כספו, ובדאי שהוא יכול למכור את זה ולקחת את הכסף מהטבעת, א"כ יש לו ממש זכות בגוף הטבעת, ולכן היא מקודשת.
עוד יש להעיר, לכאורה פשוט הוא שאם מקדש אישה במשכון ולא אמר לה שזה משכון, ודאי שאינה מקודשת כלל, שהרי היא סבורה שהיא מקבלת כאן את החפץ, ונמצא שאינו אלא משכון. וא"כ לכאורה כיצד זה יועיל במקרה דנן שהיא לא ידעה כלל שלכל היותר יש לה כאן משכון. אלא צ"ל שהיא ודאי רוצה להתקדש במה שהוא נותן לה והעיקר שיהיה שווה פרוטה, ואין לה קפידא דווקא בטבעת מסויימת, ואילו היתה יודעת שהוא החליף בטעות גם לא איכפת לה, א"כ זה כמו שכתוב ברמ"א סי' לא סעי' ב' שלכן שואלים אותם אם הטבעת שוה פרוטה כדי שתדע שלא משנה מה יהיה היא מתכוונת להתקדש בשווה פרוטה שיש כאן. א"כ כבר לא משנה מהי ההגדרה של המשכון הזה, העיקר שיש איזה זכות ממונית כלשהי וכמש"כ הנתיבות.
לעצם השאלה, אני מכיר אברך שהיה לו מעשה דומה לזה, והלך לשאול את הגרי"ש אלישיב והשיב לו שאין הוא צריך לקדש שוב, אולם לא רצה להסביר לו מדוע (כנראה כדי שלא יהיה לו חששות וכד').
שמעתי פעם מעשה כזה על הגר"ח קנייבסקי (שלאחר הרבה שנים הצורף אמר שאין זה טבעת זהב כלל). והוסיף את דברי התוס' ישנים ביבמות ב,ב לגבי אילונית, שאם היה יודע שהוא ימות מוקדם והשאלה תהיה רק לגבי יבום, לא איכפת לו שהיא אילונית, ולכן אין זה מקח טעות. א"כ גם כאן, אילו היה יודע שיהיה פקפוק בקידושין ודאי שלא היה איכפת לו להשאר עם טבעת מזוייפת, העיקר שזה שווה פרוטה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל