הרב מנחם שימל
מחבר הספר סדר הריבית
שאלה:
לכבוד הרבנים נשאלנו על אדם שהלווה לחבירו סכום כסף ואחרי תקופה החזיר לו הלווה ואמר לו כך במתנה עוד סכום כיון שאוהבו
השאלה אם יש בזה ריבית
לע"ד היה נראה כדלקמן אם הרבנים יכלו להשיב לנו
מקור ראשון
השו"ע בסימן ק'ס סעיף ד כותב: שאם אדם מחזיר לחבירו כסף ומוסיף עליו ואפילו לא התנה עמו וְאֵינוֹ אוֹמֵר שֶׁנּוֹתְנוֹ לוֹ יוֹתֵר בִּשְׁבִיל רִבִּית אָסוּר עכ"ד משמע מדבריו שבסתם אסור אבל אם אמר במתנה מותר כיון שאם היה אוסר אפילו אם אמר לו לשם מתנה היה צריך השו"ע לכתוב במקום אפילו אינו אומרו שנתנו בשביל ריבית לכתוב אפילו אמר בשביל במתנה אסור
מקור שני
הגמרא במסכת בבא בתרא דף קלח: אומרת שכיב מרע שאמר תנו לבעל חובי מאתיים זוז בראוי לו נותנים לו את המאתיים זוז ולוקח גם את החוב שלו (כיון שמוסיף על דבריו) אבל אם אמר תנו לו מאתיים זוז בחובו חלק מהראשונים גורסים שלוקח רק את החוב ולא יותר וחלק אחר של הראשונים גורסים ידו על העליונה שאם רצה גובה מאתיים זוז ואם רצה לוקח חובו
צריך להבין ע"פ הראשונים שגורסים שאם אמר בחובו גובה את חובו ולא אמרינן ידו על העליונה את החילוק בין כשאמר בחובו לאמר בראוי לו למה רק בחובו מחזי כריבית וכראוי לו לא מחזי כריבית, נלע"ד להסביר כיון שהראשונים האלה סוברים שאם אדם לווה מחברו כסף והחזיר לו את ההלוואה והוסיף ואפילו לא פירש שהוסיף בגלל ההלוואה אסור (כדאיתא בב"י סימן קס סעיף ד יו"ד) וכמו כן כאן שהחזיר השכיב מרע את ההלוואה בסתם אסור להוסיף שמתכוון לריבית אך אם פירש את הראוי לו נחשב שהתכוון להוסיף משהו ואמרינן שהתכוון למתנה כיוון כשאדם כשאומר לשם מתנה מותר (בריטב"א שם מדבר שם על מתנה)
והשיטה השנייה סברי שאפילו בחובו לא מחזי כריבית נראה לכאורה להסביר כיון שסוברים שאדם שלווה מחבירו כסף והחזיר לו בסתם יותר תלינן שהביא לו לשם מתנה ולא לשם ריבית כיון שמחזיקים אדם בחזקת כשרות ולכן גם כאן נתלה שהתכוון למתנה או בגלל דברים אחרים שהיה חייב לו(מגיד משנה הובא בפרישה יו"ד סימן ק'ס ואע"פ שבבדק הבית כתב שזה לא דעת הרמב"ם ורש"י אפשר לומר שזה דעת היד רמה שכאן כתב שלא חוששים) אבל אחרי זאת ראיתי שגם הרא"ש סובר כגריסא השנייה ובהלכות ריבית סובר שבסתם אסור לכן צריך לעשות חילוק אחר ונאמר ששכיב מרע הולך לבית עולמו אז לא חוששים שהוא רוצה לעבור איסור אלא רוצה לסגור את כל החשבונות שלו שמא היה חייב למישהו על דבר שעשה לו פעם לכן תלינן להיתרא ועוד אולי אפשר להגיד שאדם שבדך כלל מחזיר ריבית כיון שאם יהיה צריך פעם ירצו להלוות לו ולא ירגישו הפסד אבל כאן לשכיב מרע כבר לא אכפת
אבל לשיטה של הראשונה אי אפשר לעשות חילוק בין אדם רגיל לשכיב מרע כי אם כן היו צריכים להתיר גם בשכיב מרע שאמר בחובו
היוצא מכל האמור שלשיטה הראשונה אם אדם אמר לשם מתנה מותר להביא (ובשו"ע חו"מ רנג סעיף ח' פסק כדעה זאת לעניין שכיב מרע ) כנלע"ד
מקור שלישי
הב"ח בסימן ק'ס סעיף ד' בקו"א אומר שאדם יכול להגיד לשם מתנה ויהיה באמת מתנה וכן פסק במלווה ה' ח"א פרק ג סעיף כד'
תשובה:
שלום רב,
תוספת בשעת פרעון אסורה אף אם אומר שנותן לשם מתנה כמבואר בשו"ע הרב סעי' ז ואף באינו מפרש ואין כוונתו כלל בשביל ההלאואה אסור דכשנותן בשעת פרעון נראה התוספת כרבית וה"ז רבית מאוחרת. כמבואר בשו"ע סי' קס בעי' ד ובש"ך שם ס"ק ד ובגר"ז סעי' ז. [דעת הרמב"ן עג ב והרא"ש סי' סז דרבית בשעת פרעון אסורה בכל ענין. והטור כתב בדעת רש"י והרמב"ם שהתירו ועי' מחנ"א הלכות רבית סי' י שהאריך במחלוקת זו. אולם הב"י כתב דמה שהתירו רש"י והרמב"ם הוא רק במכר אבל בהלואה כו"ע מודו דאסור, וכ"כ תמלמידי הרשב"א והנמוק"י וכ"פ הרמ"א שם. ועי' ספר סדר הרבית ח"ב ביאורים סי' כד שהאריך בביאור דברי הראשונים בזה].
