זהירות מהטעיה – איסור "גניבת דעת" והלכותיו

כהמשך לנושא של שקר ורמאות בהלכה, נעסוק השבוע בתחום נוסף וחשוב מתחומי השקר: דין גניבת דעת.

כפי שנראה, איסור גניבת דעת מרחיק-לכת בחומרתו מעבר לאיסור רגיל על שקר, שעשוי להיות (מחוץ לכותלי בית הדין ומסגרת ממונית) עניין של מידה טובה, ולא איסור גמור ומובחן. עלינו לבאר: באיזו נסיבות חל איסור על גניבת דעת, ובאיזו נסיבות יש היתר לדבר?

דוגמא לדבר: ארגון צדקה מבקש להעניק תרומה לכלה (והוריה) ענייה. כדי לחסוך מהמקבלים את הבושה של קבלת צדקה, הוצע שחבר קרוב של המשפחה ייתן את הכסף כמתנה אישית, כך שהכלה ומשפחתה יקבלו תחושה של מתנה לחתונה, ולא של תמיכת צדקה. האם עצה זו מותרת, כשהרושם שנוצר הוא הרי מוטעה? האם הכוונה משנה את מהות האיסור?

בהמשך הדברים נדון אפוא באיסור "גניבת דעת" ובהלכותיו.

איסור גניבת דעת

כאמור בפתיחה, הלכת גניבת דעת מובחנת מעניין כללי של דבר שקר. במקום הדיבור של דבר שאינו נכון, איסור גניבת דעת מתייחס לאופן שאדם מציג את עצמו בפני אחרים, והרושם (השקרי) שהוא מבקש להעביר. אם ראובן מציג את עצמו לשמעון כחבר המבקש את טובתו, כשלפי האמת אין הדבר כן, הרי שהוא 'גונב את לבו' של שמעון.

הביטוי 'גניבת דעת' (או 'גניבת לב') מופיע בספר שמואל (שמואל ב, טו, ו) בהקשר של מרד אבשלום נגד אביו ("ויגזול אבשלום את לב העם"). כן הוא מופיע בהקשר של לבן הארמי, בתור האשמה: לאחר שיעקב ברח מביתו, מאשים אותו לבן: "ותגזול את לבבי".

התורה אמנם אינה מציגה את העניין של גבינת דעת כאיסור בפני עצמו, אך לפי כמה ראשונים מדובר באיסור דאורייתא. כך דעת הריטב"א (חולין צד, א, בשם התוספות), הסבור שאיסור גניבת דעת כלול באיסור "לא תגנבו". ההבנה השגרתית של האיסור מתייחסת לגניבת ממון בלבד, אך לדעת הריטב"א כלול בכך אף גניבת דעת.

הסמ"ג (לא תעשה קנה) אף הוא מזכיר את האיסור כאיסור תורה, אך דעת הסמ"ק (רסב) היא שאינו איסור תורה אלא איסור דרבנן, וכך גם דעת הב"ח (חו"מ רכח).

יש מפרשים המבחינים באיסור גניבת דעת בין ענייני ממון ומסחר לבין עניינים אחרים, וסוברים שחומרת איסור דאורייתא מוגבל דווקא לענייני מסחר (ראה ספר הקובץ, דעות ב, ו; ראה גם שולחן ערוך הרב, אונאה יא, שמדבר על רווח כספי). בוודאי שהסתרת מום בממכר, ונתינת רושם מוטעה שמדובר על ממכר שלם שאין בו פגם, ייחשב לאיסור גמור.

כך או כך, הגמרא (חולין צד, א) קובעת שמדובר על איסור גמור, שנאמר אף בנוגע לאינם-יהודים: "אסור לגנות דעת הבריות ואפילו דעתו של עובד כוכבים".

בנוסף לכך, אנו מוצאים בתוספתא (ב"ק ז, ג, כפי שמובא בריטב"א ושאר מפרשים) שמונה שבעה סוגי גזלנים (לפי גרסה אחרת יש שלשה סוגים), והחמור שבהם גניבת דעת. גניבה רגילה מתייחסת לממונו של אדם – הצד החיצוני ביותר שבו. גניבת דעת מתייחס לצד הפנימי ביותר שבאדם – ללבו.

פסיקת ההלכה בנוגע לגניבת דעת

ניתן לקבל תמונה יותר מקיפה ובהירה לאיסור גניבת דעת על-פי הדוגמאות המופיעות בדברי חז"ל, ומועתקות על-ידי הפוסקים כגון הרמב"ם (דעות ב, ו) והטור (חו"מ רכח). נעתיק את דברי הרמב"ם:

"אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי, ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב, אלא תוכו כברו, והענין שבלב הוא הדבר שבפה. ואסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעת הנכרי. כיצד? – לא ימכור לנכרי בשר נבילה במקום בשר שחוטה, ולא מנעל של מתה במקום מנעל של שחוטה, ולא יסרהב בחבירו שיאכל אצלו והוא יודע שאינו אוכל, ולא ירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל, ולא יפתח לו חביות שהוא צריך לפותחן למוכרן כדי לפתותו שבשביל כבודו פתח – וכן כל כיוצא בו. ואפילו מלה אחת של פיתוטי ושל גניבת דעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון, ולב טהור מכל עמל והוות".

המכנה המשותף של הדוגמאות בדברי הרמב"ם הוא שאסור לאדם ליצור רושם שאינו נכון אודות עצמו ואודות מעשיו. באחת הדוגמאות, אדם גורם לחברו לחשוב שהוא רוצה להזמין אותו לביתו, כשלפי האמת אין לו שום כוונה לעשות כן. בדוגמה אחרת הוא יוצר רושם שהוא מוכן להוציא כסף רב למען כבודו (על-ידי פתיחת חביות של יין), כשלפי האמת אין הדבר כן. האיסור הוא אפוא גרימת רושם מוטעה על-ידי מעשים מכל סוג שהוא.

כיון שהבאנו את דברי הרמב"ם, יש לציין שהרמב"ם אינו מזכיר בתוכם שום פסוק. יתירה-מזו, האיסור כלל אינו מופיע ב'ספר המצוות', מה שמצביע לכאורה על כך שלפי דעת הרמב"ם מדובר באיסור שאינו איסור תורה. ואמנם, הבאת הדין בהלכות דעות, ולא בהלכות גזילה או גניבה, מורה לכאורה שלפי הבנת הרמב"ם מדובר על עניין של מידות ודעות, ולא במעשה גניבה ממש (בניגוד לדעת הריטב"א, שלפי שיטתו האיסור כלול באיסור גזל).

דוגמאות שכיחות לגניבת דעת

דוגמה שכיחה לגניבת דעת – דוגמה שרבים מאתנו מכירים מידי טוב – היא העתקה במבחנים. גם במקום שאין השלכות ממוניות, הרי שעצם ההעתקה במבחן 'גונבת את לב' הבוחן או המורה, בכך שהוא מאמין שהנבחן אכן יודע את החומר על בוריו. בנוסף לכך, במקום שהנבחן משיג תעודה כלשהי, ייתכן שתהיינה השלכות לטווח הארוך: בכל פעם שהוא עושה שימוש בתעודה, הוא 'גונב את לב' הגוף שמבקש לדעת את תוצאות המבחן.

יישום שכיח נוסף מתואר על-ידי ה'בן איש חי' (כי תצא ט). דרכן של נשים ערביות הייתה להניח מיכלים גדולים של יוגורט למכירה, וניתנה רשות לקונים פוטנציאליים לטעום מן הסחורה. ה'בן איש חי' כותב שמי שעושה 'מעגל טעימות' ללא כוונת קנייה עובר על איסור גניבת דעת. בנוסף, הוא קובע שיש בכך איסור גזל פשוט, שכן רשות לטעום ניתנה רק למי שחושב לקנות מהסחורה, ולא למי שרק רוצה לאכול בחינם (אך ראה שבת קכט, א, שלכאורה סותר הוראה זו).

מקבילה מודרנית לכך היא ניצול מדיניות החלפה של חנויות. חנויות המציעות אפשרות של החזרת המוצר (תמורת כסף הקניין) עושות כך דווקא עבור לקוחות הרוצים לקנות את המוצר – או לפחות שוקלים לקנות אותו – אך רוצים לשמור לעצמן את הזכות להחזיר את המוצר במקרה שאינם שבעים רצון. אם הלקוח אינו מעוניין כלל וכלל לקנות את המוצר, ורק רוצה לעשות בו שימוש חד-פעמי, הרי שהוא עושה ניצול לרעה במדיניות החזרה של החנות, ו'גונב את לב' המוכר. כך הדין גם בנוגע לנסיעת-מבחן: אסור לקחת מכונית לנסיעת-מבחן במקום שאין שום כוונה לקנות את הרכב (ייתכן שיהיה בכך אף איסור של אונאת דברים, כפי שביארנו במקום אחר).

יש לציין שבמקום שהנוהג הנ"ל נעשה נוהג שכיח (הדבר ייתכן ביחס לרכבים העומדים למכירה), והחנויות מודעות לכך, שוב לא יהיה בכך איסור של גניבת דעת.

עוד יישום מעניין מופיע בספר חסידים (נא), הכותב שאין להקדים שלום לאינו-יהודי (קל וחומר ליהודי) עם מילת גנאי, כשהלה מבין שהכוונה לברכה ולשבח. נוכחתי פעם ברוסיה, כאשר תייר דובר-אנגלית בישר אדם מקומי עם חיוך רחב ומילת קללה; בוודאי שאין זו דרכה של תורה.

אורח כבוד

כאמור, איסור גניבת דעת הינו איסור חמור, אך עם זאת הקו המבחין בין מצווה לבין איסור יכול להיות קו דק.

הגמרא (עירובין ק, ב) מבארת דרך ראויה שיפייס אדם את אשתו: "ומאי מפייס לה? אמר רב יהודה אמר רב, הכי קאמר לה: זביננא ליך זיגא דמטו ליך עד כרעיך. לבתר הכי אמר לה: לישמטתיה לכרבלתיה דההוא תרנגולא אי אית ליה ולא זביננא ליך".

כלומר, ראוי לאדם לדווח לאשתו על כוונה לקנות בגד מיוחד, כיאה לה. לבסוף, עליו להודות על האמת: "יישמט כתבו של אותו התרנגול אילו היה לו את כסף ולא יקנה לך". ההצהרה המקורית לא הייתה אלא משאלה; בפועל, מעולם לא היה לבעל אמצעים לקנות את הבגד.

למדנו מכאן שכאשר כוונת האדם הוא לכבד את חברו (ולא להטעותו), אין איסור גניבת דעת למרות שהוא יוצר התרשמות שאינו אמיתית. כך מבואר אף בדברי הגמרא חולין (צד, א), שם מבוארות הדוגמאות של מי שפותח חביות יין לכבוד חברו (כשלפי האמת הוא צריך לפותחם בכל אופן), או מזמינו בידיעה שהלה לא יסכים להתארח אצלו. בגמרא מבואר שבמקום שבאמת עושה כך כדי לכבד את חברו, לא יהיה בכך איסור גם כשההתרשמות מוטעית.

פוסקים מוסיפים שלפעמים חשוב להזמין אדם לביתו גם כשידוע מראש שהלה לא ייענה להזמנה, וזאת כדי לוודא שהלה לא ייפגע מהעדר ההזמנה (סמ"ע סימן רכח; ערוך השולחן שם, סעיף ג).

שאלת הכוונה

למרות האמור, גם כאשר יש במעשה משום קיום מצווה, יש להקפיד שלא לגנוב את דעת הזולת.

הלכה זו נלמדת מדברי המשנה (דמאי ד, ד). המשנה קובעת שאין לתת תרומת מעשר לכהן או מעשר עני לעני בשבת, אך במקום שרגיל הכהן או העני לאכול אצלו בשבתות, מותר לו להאכילם את התרומת מעשה או מעשר עני. המשנה מוסיפה לכך תנאי: "ובלבד שיודיעם" – על בעל הבית להודיע לסועדים שהוא מאכילם תרומת מעשר (לכהן) או מעשר עני (לעני).

כמה מפרשים (תפארת ישראל; שנות אליהו; משנה ראשונה) מבארים שהסיבה שחייב בעל הבית להצהיר על היות המאכל תרומת מעשר או מעשר עני היא מפני איסור גניבת דעת (שלא יחשוב האורח שבעל הבית מאכילו משלו). מבואר אפוא שלמרות שאין כאן שום כוונה של מרמה והטעייה – הכוונה היא אך לקיים את מצוות נתינת תרומת מעשר לכהן ומעשר עני ללוי – עדיין חל איסור גניבת דעת.

כמו כן לא מועילה הכוונה לתת לזולת הרגשה טובה על-ידי שגונב את דעתו. גם כאשר רצוני לתת לאחר הרגשה טובה (כגון תחושה שאני רוצה להזמין אותו לביתי), אסור לעשות כן אם הרושם אינו נכון.

יש להעיר שהרמב"ם אינו מפרש כן את המשנה, אלא מפרש שאם לא יודיע בעל הבית את מעמד האוכל לאורחיו, אזי יחשבו האורחים שמדובר במתנה, ונמצא שבעל הבית ירוויח הנאה אסורה מן התרומה.

כיון שלדעת כמה מפרשים מדובר על איסור תורה, נראה שיש להחמיר בשאלה שפתחנו בה, ולא להסוות תרומת צדקה כמתנה אישית לחתונה (עי' בזה בשו"ת בנין אב, ח"ד, סימן עז; תתן אמת ליעקב ה, ב). אולם, יש מקלים בעניין זה (עי' שו"ת מהר"ם שיק, יו"ד רל, שדן בהסוואת תרומת מעשר כמתנה; עי' גם שו"ת ציץ אליעזר ח"ט, א, ד).

בוודאי שמותר להסוות תרומה של צדקה כמתנה באופן שבלאו הכי המקבל יסרב לקבל את המתנה (כתובות סז).

יצירת התרשמות מוטעית

עוד חשוב לציין שהאיסור של גניבת דעת מתייחס דווקא למי שיוצר התרשמות מוטעית, או למצבים שבהם טבעי ומובן שהלה יקבל התרשמות מוטעית. בניגוד לכך, במצבים בהם הלה מטעה את עצמו, כשלא טבעי ומובן שהוא יטעה בטעות זו, אין חובה לתקן את ההתרשמות המוטעית.

דוגמא לכך היא מקרה של ראובן, חברו הטוב של שמעון, המוזמן להגיע לחתונת בתו של חברו שמעון. כשהגיע לחתונה, הבחין ראובן שבאולם הסמוך לוי, מכר מבית הכנסת, מחתן את בנו האחרון. ראובן קופץ לחתונתו של לוי, ולוי, שאינו מודע לקשר שבין ראובן לבין שמעון, מתפעל מאד ממה שטרח ראובן להגיע לשמחתו, ומכיר לו טובה מאד על כך.

למרות שנוצר רשום מוטעה, הרי שראובן לא התכוון לכך, ולא עשה שום פעולה חיובית לגרום את הרושם המוטעה – בתמימות רצה לאחל מזל טוב למכרו. בנוסף, לוי בקלות היה יכול לתאר לעצמו שראובן היה באזור, מכל סיבה שהיא, ולא טרח במיוחד להגיע לחתונת לוי (על-פי תוספות, חולין צד, א; בנוגע לחתונות, עי' 'תתן אמת ליעקב' ח"ה, סימן קכה).

אולם, במקום שהתגובה הטבעית תהיה להאמין שהאורח אכן טרח כדי להגיע במיוחד כדי להשתתף בשמחה, עליו להודיע לבעל השמחה שאין הדבר כן. בשל כך, מסופר על הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל שכאשר הגיע לחתונה בבני ברק, הקפיד מיד לומר לבעל השמחה שהיה באזור מטעמים אחרים, כך שלא יחשוב בעל השמחה שטרח במיוחד עבורו.

סיכום

חשוב להעלות את רמת המודעות שלנו בנוגע לאיסור גניבת דעת; כפי שראינו, איסור זה אינו דבר קל, ולפי שיטות רבות מהווה איסור תורה.

במקרים רבים אנחנו מעוניינים לתת לזולת הרגשה טובה וחיובית, אך לעתים אין אנו מקפידים על כך שהרושם שנוצל אלו יהיה רושם של אמת.

התורה אוסרת עלינו ליצור אצל זולתנו, אפילו אינם-יהודים, רושם שאינו אמת. עם מעט יוצאים מן הכלל, עלינו להיזהר אפוא מ"לגנוב את דעת הבריות".