חשש ריבית בקנייה בחנות

בדין קונה חפץ ויש לו אפשרות חזרה מהמכר דאסור לו להשתמש בחפץ כל זמן שיכול לחזור בו, נראה דאם גומר בדעתו לקנות באופן מוחלט בלא חזרה אף שע"פ חוקי הרשויות יכול לחזור בו מותר לו להשתמש בחפץ. דמסתימת הפוסקים נראה דהטעם שאסור להשתמש בחפץ משום שלא סמכא דעתם למכר גמור והמעות הלואה ולא משום עצם הענין שמכר שיש אפשרות להחזירו חשוב הוא הלואה, ולכן כתבו דרק בתנאי דאם אי"ז חשוב מכר אבל בתנאי דע"מ מותר (עי' מחנ"א סי' יג ונוב"י תניינא יו"ד סי' עה) ולכן באופן שדעתו לקיום המקח ואין דעתו לחזור בו הרי הוא מקח גמור ואין בזה חשש רבית. [ולרווחא דמילתא יפרש כן למוכר]. והדברים מפורשים בחו"ד סי' קעז ס"ק יז דכל שעיקר כוונתו לקיום המקח הדבר מותר. דהקשה עמש"כ המחבר גבי מוכר סחורה לחבירו בס' זהובים שקיבל מיד והתנה לתתה לו לחצי שנה ואם יעבור ע"ז שיתן לו בעבורה ק' זהובים וקנו מידו דחייב ליתן המאה זהובים. והקשה החו"ד תמוה לי הא מבואר בסי' קעד סעי' א דבאומר כשיהיו לי דמים אחזיר לך דאסור דלאו מכירה היא וכו' ותי' וז"ל: ועוד אפש"ל דהכא חזינן דעיקר כוונתו על קיום המקח והתנאי של הקנס הוא רק לקיים המקח שקונס עצמו לחזר דבריו אבל במכירת משכנות וכו' כוונתו על ביטל המקח וכו' לכשיהיו לי דמים דגם שם רוצה בביטול המקח, ע"כ.
ואבאר את הדברים בהרחבה.
כתב המחבר (סי' קעד סעי' א) מכר שדה לחבירו ואמר לו לכשיהיו לי מעות תחזיר לי הקרקע לא קנה וכל הפירות שאכל רבית קצוצה וכו'. והנה מלשון המחבר מבואר דהקנין לא חל ואף אם לא יהיו לו אח"כ מעות אי"ז מכירה גמורה דכל שהמוכר יכול לחזור בו לאו מכירה היא, וכלשון הטור שאין כאן מכר אלא הלואה כיון שצריך להחזיר לו לכשירצה. וכמו שדייק המחנ"א סי' יג מלשונם שאין כאן מכירה כלל. ולכן השימוש בחפץ חשוב רבית. ובבית אפרים סי' מב כתב לבאר הטעם דכיון דהוא צד אחד ברבית ואסור ללוקח לאכול הפירות לכך לא גמר ומקני דמה מוכר לו עכשיו הא אסור לאכול הפירות הלכך לא סמכא דעתיה לקנות על הספק שהרי הפירות שיאכל אינם שלו אבל אם צד אחד ברבית מותר הרי שרשאי לאכול את הפירות הרי שהמכירה היתה קיימת דאע"ג שביד המוכר לבטל את המכירה מ"מ עביד איניש דזבין ארעא ליומא, ולכך אמרו בגמ' דאתיא דלא כר' יהודה דצד אחד ברבית מותר, עיי"ש. ואף שהטור והמחבר מיירי באופן שיכול לחזור בו לעולם. הרי שהגר"ז סעי' נד כתב דאף אם יכול לחזור רק עד זמן פלוני אי"ז מכר גמור אלא הלואה, וכ"כ בשו"ת בית אפרים יו"ד סי' מב. [אמנם במחנ"א שם כתב שאם אין התנאי נמשך לעולם הוי מכירה, עיי"ש].
והנה מדברי הפוסקים מבואר דהטעם דלא הוי מכר גמור משום דאין כאן גמירות דעת למכר כיון שיכולים לחזור בהם לכך המעות הם הלואה ואכילת הפירות היא רבית. אמנם באופן שהוא מכירה גמורה אין כאן איסור רבית וכמש"כ המחנ"א שם דבתנאי דע"מ הוי מכירה גמורה מעכשיו ותנאי מילתא אחריתי היא עי"ש.
והנה כ"ז הוא במכר על תנאי דבזה אמרינן דאין כאן סמיכות דעת למכר גמור ולכך עשו תנאי שיוכלו לבטל את המקח וכיון שאפשר לבטל את המקח הרי המעות הם הלואה. והרמ"א הוסיף דאף אם לא התנו כך אלא שהמנהג בעיר שכל מי שקונה צריך להחזיר כשיהיו למוכר מעות דכל המוכר אדעתא דמנהגא מוכר ואסור ללוקח לאכול פירות. ומקורו בתשובת הרשב"א המובא בב"י דכל שנהגו כן אפילו לא התנו כמי שהתנו דמי ומבואר בתשובת הרשב"א דבכה"ג אין זה מכר אלא הלואה. והיינו משום שלא סמכא דעתם למכר גמור.
ונראה דרק באופן שהמכירה על תנאי ואין כאן סמיכות דעת למכירה גמורה וכן כשקונים על דעת המנהג וחוקי הרשויות בזה לא הוי מכר גמור דאין כאן גמירות דעת לקנין ויש להחשיבו כהלואה. אולם באופן שהקונה גומר בדעתו לקנות באופן מוחלט בלא לחזור בו ובפרט כשיודע שאם יחזור בו עובר על איסור רבית אף שלמעשה יש אפשרות לחזור בו מחמת חוקי הרשויות מ"מ בכה"ג יש סמיכות דעת גמורה לקנין ומותר לו להשתמש בחפץ. ולא שייך לומר כאן דהוי דברים שבלב דהא י"ל דהוא אומדנא דמוכח שלא יחזור בו מהמקח מחמת איסור רבית וכוונתו למכר גמור.
והנה בשו"ת מנחת אלעזר (ח"א מד,מו) רצה לדון דכל שאין המוכר יכול לחזור בו הרי הוא מכירה גמורה מצד המוכר ואף שהלוקח רשאי לחזור בו מ"מ ה"ז כמכר גמור על תנאי שהלוקח יוכל לחזור בו, ומ"מ מסיק דיש להתישב בדבר כיון שלא נמצא היתר מפורש בפוסקים. וטעמו דכיון שהאיסור הוא משום דאין כאן מכר אלא הלואה י"ל דהיכא שהמוכר אינו יכול לחזור בו הרי גומר בדעתו למכר גמור ואין חיסרון דסמיכות דעת מצד המקנה ושמא בכה"ג חשוב הוא מכר גמור ולא הלואה. אמנם בגר"ז סעי' נה מפורש דאף בכה"ג שהלוקח יכול לבטל המקח אסור דלא הוי מכירה גמורה כל שאחד יכול לבטל המקח. אמנם הגר"ז מיירי שהתנו ע"ז ובזה גילו דעתם שאין כוונתם למכירה גמורה לכך הוי הלואה ואסור להשתמש בחפץ. וכאמור הדברים מפורשים בחו"ד שהובא בריש דברינו.
בברכת התורה
מנחם שימל