לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

פרשת שלח – מצוות יישוב ארץ ישראל בזמן הזה

מקור המצווה

הרמב"ם אינו מונה את מצוות יישוב ארץ ישראל כאחת ממצוות התורה. מאידך, הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות (מצוות עשה ד), מונה את מצוות ישוב ארץ ישראל כאחת מרמ"ח מצוות עשה, ומציין את מקורה מפרשת מסעי:  "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה" (במדבר לג, נג).

על פי דברי הרמב"ן, ניתן לחלק את המצווה לשלושה מרכיבים: א. מצוות דירת ארץ ישראל (המגורים בה) השייכת לכל יחיד; ב. הפרחת השממה; ג. מצוות ירושת ארץ ישראל במלחמה –  והיא מוטלת על הציבור בכללותו.

הרישא של הפסוק, "והורשתם את הארץ", מצווה על כיבוש הארץ. הסיפא של הפסוק, "וישבתם בה", מצווה על היישוב. על פי הרמב"ן, הנקודה השלישית היא הפרחת השממה (וכנראה שהיא כלולה במצוות יישוב הארץ), וכלשונו: "שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה".

השמטת הרמב"ם ממניין המצוות

כאמור, דברי הרמב"ן נכתבו כהשגה על הרמב"ם, שלא מנה את מצוות יישוב ארץ ישראל בכלל מניין המצוות. העדרה של מצווה זו מספר המצוות מעלה קושי בדעת הרמב"ם, שכן ממקורות אחרים נראה שהרמב"ם הסכים על כך שיש מצוות יישוב ארץ ישראל, הנוהגת אפילו בזמן הזה.

מקור אחד לכך הוא דברי הרמב"ם בדיני אישות (פרק יג, הלכה יט), שם פסק שאיש או אישה נשואים הרוצים לעלות לארץ ישראל רשאים לכפות את בן-הזוג לעלות ארצה עמם (ע"פ כתובות קי, ב): "במה דברים אמורים מחוצה לארץ לחוצה לארץ, או מארץ ישראל לארץ ישראל. אבל מחוצה לארץ לארץ ישראל, כופין לעלות אפילו מנוה היפה לנוה הרע ואפילו ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גוים מעלין". למרות הרעת התנאים (ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גוים), זכות האיש או האישה לכוף את בן-הזוג לעלות לארץ.

על דרך זו, כתב הרמב"ם (הלכות מלכים ה, ט) שאסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ, למעט יציאה לצורך שלשה דברים: "ללמוד תורה, לישא אשה, או לצורך לסחורה", ועוד הוסיף: "לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה גויים, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל".

מכאן נראה שאף לדעת הרמב"ם, מצווה לדור בארץ ישראל. כך גם כתב החזון איש באיגרותיו (קובץ אגרות, ח"א, אגרת עה): "מצב הארץ נפרז מרחוק כידוע, ואינו גרוע מהגלות בחו"ל חלילה, ומצות ארץ ישראל הוכרעה על-ידי הרמב"ם והרמב"ן ושאר פוסקים, וידוע עד כמה שאף ה"חפץ חיים" זללה"ה לעלות".

לפי זה נשאלת השאלה: מדוע לא מנה הרמב"ם את המצווה בין מצוות התורה?

מצווה דרבנן או מצווה דאורייתא

בין המפרשים שהניחו שהמצווה נאמרה אף לדעת הרמב"ם, מוצאים אנו שתי שיטות מרכזיות ליישוב היעדרות המצווה ממנין המצוות.

שיטה אחת שנאמרה על-ידי כמה אחרונים (ראה שדה חמד, מערכת ארץ ישראל, בשם כנסת הגדולה, יו"ד סימן רלט; פאת השולחן, סימן א; בארעא דרבנן בשם רדב"ז), נוקטת שלדעת הרמב"ם המצווה אינה מצווה דאורייתא, אלא מצווה דרבנן. לפי דעה זו, ציווי פסוק שהובא על-ידי הרמב"ן מתייחס דווקא לדור שירש את הארץ, ולא לכל הדורות.

לפי גישה אחרת, הרמב"ם מסכים שמדובר במצווה דאורייתא, אבל הוא אינו מונה את המצווה מסיבה טכנית. לפי דעת ה'אבני נזר' (יו"ד סימן תנד סעיף ו), הרמב"ם אינו מונה את המצווה משום שהיא תלויה בקיום מצווה אחרת. טרם יישבו ישראל את הארץ, צריכים לקיים את מצוות "החרם תחרימם", כלומר לסלק את האומות המפריעות לישראל לרשת את הארץ. כיון שמונה הרמב"ם מצווה זו, שוב אינו מונה את המצווה שבאה בעקבותיה ונלווית אליה –  מצוות יישוב הארץ.

לדעת ה'אור החיים הקדוש' (דברים ל, כ), מצוות יישוב הארץ כוללת את כל התורה. דבריו מובנים לאור היסוד של הרמב"ן (ויקרא כו), לפיו כל המצוות נועדו לקיום בארץ ישראל, ואין להשוות קיום המצוות בארץ ישראל לקיומן בחוץ לארץ. לפי זה, יש לומר שהרמב"ם לא מנה את המצווה משום היותה "מצווה כוללת", שאינה נמנית בספר המצוות.

דעת ה'מגילת אסתר'

בניגוד לדעות הנ"ל, כתב ה'מגילת אסתר' (רבי יצחק די ליון, מגדולי מפרשי ספר המצוות, בפירושו לשורש ד) שלדעת הרמב"ם מצות ירושת הארץ וישיבתה אינה נוהגת בזמן הגלות, ותחזור לנהוג רק בימות המשיח. הוא ממשיך ומביא מקורות לכך שאין כיום מצווה לדור בארץ ישראל, ומה ששיבחו חז"ל את הדירה בארץ ישראל נאמר רק בזמן שבית המקדש היה קיים, ולא בזמן הגלות. הואיל והמצווה נאמרה רק לזמן מוגבל, לא מנה הרמב"ם את המצווה בכלל תרי"ג מצוות.

מרבית האחרונים דחו ביאור זה בדעת הרמב"ם. הרמב"ם, כפי שמעיר ה'אבני נזר', מונה את מצוות הבאת קרבנות, למרות שניתן לקיים את המצווה רק בזמן שבית המקדש קיים. העובדה שלא ניתן לקיים מצווה בזמן מסוים בהיסטוריה אינה סיבה, אפוא, שלא למנותה בקרב תרי"ג מצוות. רק ציוויים שנאמרו כציווי חד-פעמי, כגון מצוות הקב"ה למשה להרים את מטהו על הים, אינם נמנים במניין המצוות.

בנוסף לכך, לדעת ה'מגילת אסתר', עתידה המצווה להתחדש עם בא ימות המשיח. עניין זה קשה, שהרי אחד מעיקרי האמונה שהרמב"ם מונה הוא נצחיות התורה, שאינה משתנה לעולם. חידוש המצווה לימות המשיח לכאורה סותרת את העיקרון – אלא אם נאמר שמצווה שיש לה "הפסקה" אינה בכלל "חידוש התורה".

משום קשיים אלו, ועקב דברי הרמב"ם המפורשים בעניין שבח הארץ בזמן הזה (כאמור, הרמב"ם אוסר אפילו בזמן הזה את היציאה מן הארץ, וקובע שיש לכל אדם לדור בארץ ישראל), דחו רוב המפרשים את דברי ה'מגילת אסתר', והסכימו שיש מצווה לדור בארץ.

לפי שיטות אלו נשאלת השאלה: כיצד זה ששלמים וגם טובים נמנעו מלעלות ארצה? בנוסף לכך, הרמב"ם עצמו (מלכות ה, ז) כותב שמותר לאדם לדור בכל מקום שבעולם, למעט ארץ מצרים. אם מוטלת על האדם מצווה לעלות לארץ, איך הותר לו לדור בכל העולם?

פטורים מן המצווה: קשיי הדרך וקיום מצוות הארץ

הגמרא בכתובות (קי, ב) קובעת את הדין (המוזכר לעיל) שבעל או אשה רשאים לכוף על בן-הזוג לעלות ארצה: "היא אומרת לעלות, והוא אומר שלא לעלות, כופין אותו לעלות".

על הלכה זו העירו התוספות (ד"ה הוא): "אינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים. והיה אומר רבנו חיים דעכשיו אינו מצווה לדור בארץ ישראל, כי יש כמה מצוות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם". יש אחרונים שנתלו בדברי ר' חיים הכהן הנ"ל, ופסקו שאין חובה לדור בארץ ישראל בזמן הזה.

ב'אבני נזר' לעומת זאת, דחה את שני הטעמים שהוזכרו בתוספות (כלומר סכנת הדרכים וקיום מצוות התלויות בארץ), וכתב שאין טעמים אלו נוגעים בזמננו. כמובן, אם הטעמים לא היו נוגעים בתקופת ה'אבני נזר', קל וחומר שהם אינם רלוונטיים כיום.

בנוסף לכך, בשו"ת מהרי"ט (יו"ד סי' כח) דחה את דברי ר' חיים הכהן מכל וכל, וכתב שבודאי "תלמיד טועה כתבם". ככל שאר המצוות, ניתן לקיים את המצוות התלויות בארץ, וקיומם בוודאי יביא זכות גדולה למי שזוכה לכך.

שאלה הפרנסה ותכלית יישוב הארץ

אולם, מלבד עניין קשיי הדרך ושאלת קיום המצוות, פרנסת האדם בארץ הקודש מהווה סיבה אפשרית לפטור אנשים מלעלות ארצה. אחת הסיבות שבגינן מותר לצאת מארץ ישראל היא לצורך פרנסה (עבודה זרה יג, א), ואם מותר לצאת מהארץ לצורך זה, בודאי שאין חובה לעלות לארץ במצב שבו יאבד אדם את פרנסתו.

בהתאם לכך, מוצאים אנו בגמרא (בבא בתרא צא, א) שעוני מהווה פטור ממצוות יישוב הארץ, ומי שאינו יכול לעסוק לפרנסתו בארץ ישראל, אינו חייב לחיות שם בעוני.

בפתחי תשובה (אבן העזר סימן עה, סעיף ג) הביא אריכות דברים בשם שו"ת מעיל צדקה (סימן כו), שכתב לחלוק על דברי ר' חיים כהן הנ"ל, וכתב שמצווה גדולה היא לעלות לארץ ישראל גם כיום, ואין לו לחוש לסכנת הדרך (אפילו עם ילדים רכים). אך הוסיף לכתוב:

אמנם כן צריך בתחילה תנאי אחד, שיש לו מקום מוכן ומזומן להיות מצוי לו שם פרנסה ברווח, כמש"כ התרומת הדשן בפסקים שלו (סימן פח), וגם בכל בו ראיתיו. ועי' בתשב"ץ (סי' תקסב) דכל שאין לו שם פרנסה מוכנה, מעבירו על דעתו ועל דעת קונו ח"ו, ואין אדם שליט בנפשו. ואפשר אם שיהיה לו פרנסה מוכנת בקלות כ"כ בחו"ל עד שלא יחסר לו בדרך הטבע, מותר. כי עינינו ראו ולא זר שהרוב הבאים שמה לגודל עניותם צריכין לשוב חוצה ומתבלבלין מעבודת השם ומלימוד התורה וכו'. והכלל בזה – אשרי הזוכה לכך ואינו נצרך לבריות ומתפרנס שם אפילו חיי צער ויעבוד ה'. אבל אין כל אדם זוכה לכך. וכבר נהגו העם שאינם נוסעים עם בנים קטנים, והכל בשביל קושי השגת הפרנסה שם שאינה מצויה בקלות, וחוב הוא לקטנים, וח"ו יש לחוש שיצאו לתרבות רעה עד שלא יחזק שכלם עליהם לסבול חיי צער, וכמה נשתקעו בזה, וד"ל.

ה'אבני נזר', שנשאל על מצוות יישוב הארץ, ועל רבני אירופה שאינם עוברים להתגורר בארץ ישראל עם קהילותיהם, השיב (בתשובה ארוכה) שאם כי המצווה נוהגת אף בזמן הזה, אין עניין לעלות ארצה באופן שפרנסת הרב וקהילתו תהיה תלויה בתרומות מחו"ל. תכלית העלייה לארץ, לדברי ה'אבני נזר', היא להתקרב אל ה', ולחסות תחת ההשגחה הפרטית המיוחדת השורה על יושבי הארץ. אולם, מי שעדיין תלוי בפרנסתו על תרומת חו"ל אינו תחת השגחת ה' הישירה, אלא תחת השגחת שרי חו"ל, ובתנאים כאלו, המצווה אינה מקיימת את תכליתה.

יש להעיר שכיום קל יותר להרוויח ולהתפרנס בארץ ישראל, ולכן טעמים אלו לפטור מעלייה לארץ נקלשים. עם זאת, אין הדבר מובן מאליו, וטרם יחליט לעלות ארצה על האדם לשקול היטב את שיקול הפרנסה.

גם סברת הרב יהושע מקוטנה (ישועת מלכה, יו"ד סימן סו), שמגביל את מצוות יישוב הארץ לתקופה של ממשלת ישראל (אך כותב בהתלהבות בעניין יישוב הארץ אפילו בזמנו), לכאורה אינה נוגעת כיום. ממשלת ישראל אמנם אינה נוהגת לאור עקרונות התורה, אך היא בכל אופן ממשלת ישראל, ולא ממשלת אומות העולם.

עוסק במצווה פטור מן המצווה

פטור נוסף שהוזכר בדברי הפוסקים נאמר בנוגע לרב המשרת את קהילתו בחו"ל. בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סימן רכז) כתב שמי שמשרת את קהילתו בחו"ל במלחמה נגד התנועה הרפורמית, אינו חייב (ואינו רשאי) לעלות ארצה. בין השאר, הוא מזכיר את השיקול של "עוסק במצווה פטור מן המצווה" – מי שעוסק בענייני קהילתו בחו"ל, פטור מן המצווה של יישוב ארץ ישראל. מכך ניתן להשליך גם למצבים מקבילים.

דעת ה'אגרות משה' וקיום המצווה לחצאין

דעה מחודשת נאמרה על-ידי הרב משה פיינשטיין. כשנשאל אודות מצוות יישוב הארץ בזמננו (שו"ת אגרות משה, אה"ע ח"א, סימן קב), השיב שאם כי המצווה של יישוב הארץ נוהגת אף כיום, אין לראות את כל מי שאינו עולה ארצה כעבריין. הסיבה לכך היא שהמצווה אינה מצווה חיובית, אלא קיומית. מי שמקיים את המצווה, מקבל עליה שכר; אך מי שאינו מקיים את המצווה, אין עבירה בידו.

מסיבה זו, מסיק הרב פיינשטיין שניתן לחשוש לדברי רבי חיים הכהן הנ"ל (בעניין קיום מצוות הארץ). אי-לכך, יש הצדקה להישאר בחו"ל, ולא לעלות ארצה. גישה זו מחודשת בשל העובדה שלא מצאנו דוגמאות אחרות למצוות שאין בהם שום חיוב ( אף שיש הסוברים שמצוות שחיטה היא מצווה קיומית).

עבור מי שאינו זוכה לקיים את המצווה ולהתגורר בארץ ישראל, יש לציין שלדעת ה'מגן אברהם' (רמח, טו), ניתן לקיים את המצווה "לחצאין" – גם מי שבא לארץ ישראל לביקור מקיים את המצווה קיום חלקי (הוא מוכיח זאת מדברי הגמרא שהמהלך ד' אמות בארץ ישראל מקיים מצווה).

חלק נרחב מההתנגדות לעלייה לארץ בנוי על "שלשת השבועות" המוזכרות בגמרא (סוף מסכת כתובות). אין כאן המקום להאריך בעניין השבועות, ובמקום אחר הארכנו בטעמים אפשריים ששבועות אלו לא נוגעות כיום.

בנוסף על השבועות, בעל ה'מנחת אלעזר' (ח"ה, סימן יב) מסביר את התנגדותו לעליה לארץ בהיות הגירוש מן הארץ עונש – "מפני עוונותינו גלינו מארצנו". לכן אסור לנו להשתמט מהעונש בעלייה ארצה, ועלינו לצפות לרחמי שמים, בעת שיבחר ה'. הטוענים נגדו,  סבורים שעצם המציאות המאפשרת לנו לעלות ארצה כיום היא מתוך רחמי שמים ויד ה', ואין לאסור את העלייה ארצה מסברא זו.

תקוותנו ותפילתנו הן שיקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ ויוליכנו קוממיות לארצנו, במהרה בימינו, אמן.

הצטרף לדיון

4 תגובות

  1. שלום
    קראתי את המאמר שלכם 'מצוות יישוב ארץ ישראל בזמן הזה' הבאתם ציטוט מהחזון אי"ש:
    "מצב הארץ נפרז מרחוק כידוע, ואינו גרוע מהגלות בחו"ל
    חלילה, ומצות ארץ ישראל הוכרעה על-ידי הרמב"ם והרמב"ן ושאר פוסקים, וידוע עד כמה
    שאף ה"חפץ חיים" זללה"ה לעלות".

    ציינתם את המקור כקובץ אגרות, ח"א, אגרת עה

    אחר חיפוש קל, מצאתי אותו בסעיף *ק*עה ולא עה.

    חזקו ואמצו.

    חיים

  2. כמה תמוהים דבריך! אני וילדי ושכני וידידי, כולנו לומדים בנחת בישיבות ובסמינרים ללא כל גזירות, לא של צבא ולא של אקדמיות [? מישהו הכריח פעם מישהו ללכת לאקדמיה????] חלילה לך מלהיות כמרגלים ולהטיל דופי בארץ ישראל.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *