תקיעה בחצוצרות בעת שמחה וצרה – גם בזמן הזה?

הרב יהושע פפר
י"ד סיון ה'תשע"ו

בפרשת בהעלתך (במדבר י, ט-י) נצטווינו בשתי מצוות תקיעה: לתקוע בחצוצרות בעת צרה (בעת מלחמה), וכמו כן לתקוע בחצוצרות במקדש במועדים ובראשי החדשים בשעת הקרבת הקרבנות:

“וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרות ונזכרתם לפני ה’ אלקיכם ונושעתם מאיביכם; וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצצרת על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם אני ה’ אלקיכם” (במדבר יט, ט-י).

נדון במאמר הנוכחי בפרטים השונים של תקיעה בחצוצרות, ובחקירה אם הלכה זו יכולה להיות רלוונטית גם בזמן הזה. האם חובה לתקוע בחצוצרות, או שמא ניתן לתקוע בשופרות? מהו יסוד המצווה לתקוע בחצוצרות? והאם יש מקום לקיום המצווה גם בזמנינו?

בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

המצווה לתקוע בחצוצרות

הרמב”ם הביא מצוות אלו בספר המצוות, וכך הביאם להלכה ביד החזקה, כשלשונו מבוארתת תענית מבוארת שיש לתקוע בעת צרה בחצוצרות: “מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר (במדבר י’) “על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות”, כלומר כל דבר שייצר לכם, כגון בצורת, ודבר, וארבה, וכיוצא בהן, זעקו עליהן והריעו” (הלות תעניות א, א).

בהמשך דבריו חזר הרמב”ם והדגיש שאין מצוות התקיעה אלא בחצוצרות בלבד (שם א, ד).

מאידך, בשולחן ערוך פסק שבעתות צרה מתריעים בשופר. פסק זה צריך עיון, שהרי הדין מבואר בפסוק לתקוע בחצוצרות, כפי שפסק הרמב”ם, ולמה שינה השולחן ערוך ופסק שיש לתקוע בשופר? אולם מקור דברי השולחן ערוך מבואר בגמרא תענית (יד, א) שבזמן התעניות היו מתריעין בשופרות – אלא שזה גופא צריך דקדוק למה שינו חז”ל את דין התורה לתקוע בחצוצורת וקבעו את הדין לתקוע בשופר?

לבד מהשינוי בין תקיעה בחצוצרות לבין תקיעת השופר, יש לתמוה על עיקר המצווה לתקוע בחצוצרות, שלא מצאנו שיקיימו מצווה זו בימינו, ואף לא בדורות קדמונים. וכבר העיר על כך במגן אברהם (סימן שעו, ס”א) ע”ש שהביא את דברי הרמב”ם שהיא מצוות עשה מן התורה, ותמה על מה שאין אנו מקיימים מצווה זו (ולא הציע לכך תשובה).

בס”ד נראה בקצרה מה שניתן ליישב על קושיות אלו, ונקדים תחילה את מקור דיני התקיעות בדברי הגמרא.

מקור הדינים: חצוצרות או שופר

שורשי הדינים במצוות תקיעה בחצוצרות מבוארים בגמרא בראש השנה (כז, א). מצאנו שתי שיטות עיקריות בהבנת דברי הגמרא:

א. הגמרא מביאה איך שרב פפא בר שמואל רצה לתקוע בתעניות בשופר וחצוצרות. הגמרא מסיקה, לפי הפשט הפשוט, שיש חילוק בדין תקיעה בשופר בין “גבולין[שלא במקדש] לבין מקום המקדש: “מקום שיש חצוצרות (רש”י: כגון תעניות) אין שופר”. כלומר, דין התקיעה בעת צרה אינו מתקיים אלא בחצוצרות בלבד.

כך גם הבין בעל המאור, ולכן הקשה על המנהג המובא בתשובת הגאונים לתקוע בתענית בשופר, שהרי מתוך סוגיית הגמרא נראה שאין לתקוע בתעניות בגבולין אלא בחצוצרות.

ב. הרמב”ן (במלחמות, שם) חלק על בעל המאור, וכתב שמנהג הגאונים הסתמך על הסוגיא בתענית (הנ”ל, יד, א) שמתריעין בשופרות. הרשב”א מבאר עוד שאין הכרח שהמחלוקות חלוקות זו עם זו: “אבל בגבולין מקום שיש חצוצרות אין שופר” שלא כדברי רש”י [שהכוונה לתעניות שבהם יש חצוצרות ולא שופר], אלא פירש שבגבולין אין צורך בשניהם [כפי שהיה במקדש] אלא תוקע באיזה שירצה: או חצוצרות או שופר.

מסקנת דבריו: “ומעתה בגבולין שהנהיגו בשופר שהוא יותר מצוי הרשות בידן, ובלבד שלא יביאו שם חצוצרות” [כי בחצוצרות ושופר ביחד מותר רק במקדש].

דעות הפוסקים נחלקו על-פי דעות הראשונים הנ”ל.

  • הרמב”ם פסק שאין לתקוע אלא בחצוצרות, כדעת רש”י ובעה”מ הנ”ל.
  • הרשב”א סובר שרשאי לתקוע באיזה שירצה, או שופר או חצוצרות.
  • השולחן ערוך פסק שיש לתקוע בשופר דווקא ולא בחצוצרות.

תקיעה בחצוצרות המקדש

על-פי שיטת הרמב”ם, לפיה אין לתקוע אלא בחצוצרות בלבד, מצאנו יישוב אפשרי למה שלא נהגו כיום לתקוע בעת צרה, והוא לאור עדות הריטב”א (ר”ה שם) שמאחר ואין לנו חצוצרות בזמן הזה, נהגו בצרפת שלא לתקוע לעולם בתענית ציבור. בשו”ת אגרות משה (או”ח, ח”א, סימן קסט) מובאה שיטת הריטב”א, וכתב הרב משה פיינשטיין שעל זה מבוסס המנהג בזמנינו, שאין תוקעין כלל בעת צרה.

הרב פיינשטיין נדרש לשאלה העולה מתוך הדברים: גם לאחר ההנחה שאין תוקעים אלא בחצוצרות, הרי אין בכך סיבה מספקת לבטל מצות עשה של תקיעה – וכי לא נוכל לעשות גם היום חצוצרות של כסף, ועל ידי כך לא נמנע מלקיים את מצות עשה של ‘והרעתם בחצוצרות’?

והשיב שם, כי צריך לתקוע דווקא באותם החצוצרות שנעשו לתקוע בהם במקדש, כפי שנלמד מדברי הרמב”ם שכלל במצוה אחת את התקיעות בשעת הקרבנות והתקיעות בעת צרה (וכבר עמד על הקושי בדבריו במגיד משנה הל’ תעניות הנ”ל), כדי להשמיע שהמצוה היא לתקוע כל תקיעה של מצווה בחצוצרות המקדש בלבד.

בקובץ תשובות להגרי”ש אלישיב זצ”ל (או”ח, ח”ב, סימן לג), כי גם אם  גוף המצוה הוא לתקוע בחצוצרות שהיו במקדש ובהם תוקעים על הקרבן, עדיין ניתן לכאורה לייצר היום חצוצרות כדוגמת אלו שהיו במקדש, ולייחד אותםן לצורך תקיעה במקדש [לכשיבנה במהרה בימינו], ובהן נתקע בעת צרה בזמן הזה?

הוא מבאר בכך כי לדעת הרמב”ם תקיעות בשעת הקרבת הקרבן הן צורך הקרבן, וחלק ממצות הקרבן [ע”ש שלכן אין הרמב”ם מונה את מצוות התקיעות על הקרבן כמצווה בפני עצמה], ולפי זה נמצא שהחצוצרות עצמן הן כלי הקודש, והתוקע בחצוצרות להנאתו עובר על איסור מעילה של תורה.

בשל כך, מאחר ובעשיית חצוצרות יש חשש תקלה שימעלו בהם בשימוש להנאתו, אין לעשות חצוצרות בזמן הזה ולייחדן לבית המקדש – וכיון שאין לנו חצוצרות של קודש, שוב אין אפשרות של קיום מצוות התקיעה, כמ”ש באגרות משה הנ”ל (עי’ עוד בדבריו שהביא מדברי החינוך (שפד) שייתכן שהמצווה נוהגת רק בזמן הבית).

דין תקיעה בארץ ישראל ובחו”ל

התירוץ האמור בנוי על דעת הרמב”ם שחובת תקיעה היא בחצוצרות בלבד, וכפשטות לשון הפסוקים וסוגיית הגמ’ הנ”ל בראש השנה. אך לפי דעת השולחן ערוך שחובת התקיעה מתקיימת בשופר, עדיין צריך עיון קושיית המגן אברהם למה לא נהגו כיום לתקוע בשופר בעת צרה.

לקושיא זו מצאנו תשובה בדברי המשנה ברורה (סי’ שעו, ס”ק א), שהביא בשם הנתיב חיים שמדאורייתא המצוה לתקוע בעת צרה אינה נוהגת אלא בארץ ישראל, כלשון הכתוב “וכי תבואו מלחמה בארצכם וגו’ והרעותם בחצוצרות”.

יש להקשות על תירוץ זה, שהרי לכאורה מצוה זו היא חובת הגוף, כלומר חובה על האדם להתעורר בעת צרתו, ואין זה תלוי במקום כלשהו, כמבואר בגמ’ קידושין (לז, א) שכל חובת הגוף נוהגת בין בארץ ובין בחו”ל. לכך יש ליישב כי אין כאן חובת הגוף כפשוטה, שכן המצווה היא לתקוע במלחמה בארץ ישראל – פעולה התלויה לא רק בגוף אלא אף במקום.

אולם מלבד זאת, לעיל הבאנו את מנהג הגאונים ומנהג ספרד לתקוע בשופר בעת צרה גם בחו”ל, ומבואר לכאורה שלא צמצמו את המצווה לארץ ישראל בלבד. על שאלה זו (של מנהג הגאונים) יש לומר שהגם שאין מצווה דאורייתא בחו”ל, לעולם נוהגת בחו”ל מצווה דרבנן (וכן משמע מדברי המשנה ברורה שכתב שאין המצווה נוהגת מדאורייתא אלא בארץ ישראל).

על דרך זה חילק בערוך השלחן (סימן שעו, סע’ ד), שחיוב ההתרעה מן התורה אינו נוהג אלא בזמן בית המקדש כשהקריבו קרבנות, ואילו מזמן שחרב הבית חיוב התקיעה אינו אלא מדרבנן. בזה ביאר מה שתיקנו לתקוע בשופר על דרך התקיעות של ראש השנה. ייתכן שזה הביאור בשיטה המתירה את התקיעה היום בשופר, ולא בחצוצרות, כיון שמדובר בקיום דין דרבנן בלבד.

ביחס לקיום דין דרבנן היום, ביאר בערוך השולחן (שם, סע’ ג) כי תיקנו חז”ל לתקוע בסוף כל ברכה וברכה משש הברכות שהיו מוספים בתעניות. כיון שאין תענית ציבור בחו”ל (תענית יא, ב), ולא מוסיפים את הברכות הללו, שוב אין מקום לתקוע כיום (ייתכן שהגאונים כן ברכו את הברכות; כיום, גם בארץ ישראל אין אנו מברכים אותן).

קיום המנהג בזמן הזה

כנגד התירוצים הנ”ל, לפיהם מצדיקים את המנהג שאין אנו תוקעים בזמן הזה, מצאנו בשו”ת תשובות והנהגות (לרב משה שטרנבוך; או”ח, סימן לג) שהביא את דברי הנתיב חיים הנ”ל שבחו”ל לא נהגו לתקוע כי מצוה זו נוהגת רק בארץ ישראל, וכתב שלפי זה בארץ ישראל החיוב הוא מדינא.

הוא מוסיף שכך נהגו לתקוע בשעת תפילה בעת צרה: “ובירושלים עיה”ק נוהגין כשהציבור מתאסף בעת צרה וזועקין באמירת סליחות, תוקעין בשופרות, ונראה דמקיימין בזה האי מ”ע”.

דבריו מחודשים, כי לא מצאנו שיהיה מנהג כללי לתקוע בכל תפילת רבים בעת צרה, וגם העדות שנהגו לתקוע בשופר בעת אמירת הסליחות, הרי שמנהג זה מצומצם לאמירת סליחות בימי הרחמים, ולא נהגו כן בכל תפילת רבים.

בהקשר זה מעניין לציין את החלטת הבד”צ בירושלים לקיים, באופן חד-פעמי, את דין התורה לתקוע בחצוצרות כפי דעת הרמב”ם, דהיינו לתקוע בחצוצרות כסף בתפילת רבים בעת צרה. וכך נהגו ברוב עם לפני הכותל המערבי, ביום ב’ תענית שני בתרא, י”ב אייר שנת תש”ל, בסדר תפילה מיוחד שתקעו בו הכהנים בחצוצרות כסף מקשה. בהתאם לשיטת המנחת חינוך (שפד, ב), בחרו דווקא בכהנים לתקוע בחצוצרות.

כנגד זה, בשו”ת ציץ אליעזר (חלק יא, סימן טז) הרחיב את היריעה בנדון דידן, ומסקנתו שאין לחדש תקיעה בחצוצרות בזמן הזה.

סיכום

העולה מתוך הדברים הוא שלדעת רוב הפוסקים יש להצדיק את המנהג שאין תוקעים בשופרות בזמן הזה. פוסקים אלו לא ניסו לחדש את המנהג, אפילו בארץ ישראל. נסכם את הטעמים לכך שכבר למדנו, ונוסיף עוד כמה טעמים מתוך דברי הפוסקים:

  • אין לקיים את המצווה אלא בחצוצרות של הקדש
  • אין המצווה נוהגת אלא בזמן שבית המקדש קיים
  • המצווה בזמן הזה אינו אלא דין דרבנן, ונתקן יחד עם סדר ברכות שאין אנו מברכים כיום
  • אין המצווה אלא בכהנים, וכיון שאין אנו יודעים מי הוא כהן אמיתי, אין לקיימה בזמן הזה (מור וקציעה, או”ח, סימן שעו; אולם יעויין בשו”ת להורות נתן (ח”ו, סימן לו), שדחה תירוץ זה)
  • אין המצווה אלא בעת צרה הנוגעת לאומה כולה (פרי מגדים, הו”ד במ”ב הנ”ל).

ויה”ר שנזכה במהרה בימינו לחידוש המצווה – לא בתקיעות של עת צרה, אלא בתקיעות של שמחה בשעת עבודת הקרבנות, בבנין בית המקדש בב”א.

 

 

 

 

*חלק מהמקורות לשיעור זה קובצו מתוך שיעור “עולמות” תשס”ח.

תגובה אחת

  • מאת אברהם קרואני:

    לגבי מה שכתב הרב שליטא בדברי הרב שטרנבוך שליטא שמנהג זה מצומצם לאמירת סליחות בימי הרחמים, ולא נהגו כן בכל תפילת רבים ע”כ נראה דלא לזה נתכון הרב שטרנבוך אלא שבתפילת הרבים היו זועקים באמירת סליחות וכן המנהג פשוט בארץ תימן שעל כל צרה שלא תבוא היו מתאספין בתפילות ותוקעים בשופרות אעפ”י שהיו בחוצה לארץ וזה הולך כמו שכתב מרן בשלחן ערוך כמו שהביא כבוד הרב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים