פינוי קברים לצורכי רבים

י"ד סיון ה'תשע"ו

הרעיון של כבוד המת מקבל ביטוי נרחב במנהגי ישראל, ומהווה בסיס לכמה וכמה הלכות: האיסור של ניתוחי מתים (ראה שו”ת חתם סופר, יו”ד סימן שלו); החובה לקבור מת ביום מותו (שולחן ערוך, יו”ד סימן שנז, א); דיני טלטול המת בשבת וביו”ט (או”ח סימן שיא, תקכו); מנהגי טהרת המת (חיי אדם קנז, ח); חובת הנהגת כבוד בבית הקברות (ראה יו”ד סימנים שסד, שסח); ואיסור “לועג לרש” (איסור על קיום מצוות בסמיכות למתים, כגון לבישת תפילין ליד קבר – יו”ד שסו, ב; או”ח מה, א). כל הדינים הללו מושתתים על ההנחה הבסיסית שיש להתנהג במתים בכבוד וביראה.

השבוע, נדון בהלכה נוספת השייכת לכבוד המתים: דין פינוי קברים, ובפרט פינוי קברים בישראל. השאלה עלתה לכותרות התקשורת בזמן האחרון, אך היא בהחלט אינה חדשה לימים אלו. מאז שהתחילו יהודים לפתח את קרקעות ארץ ישראל, וליישב את הארץ בסלילת כבישים ובניית מבנים ושכונות, מתעוררות לעתים שאלות קשות של פינוי קברים.

למרבית הצער, התייחסות הרשויות הממשלתיות לנושא במשך שנות המדינה הייתה בזלזול רב, וקברים רבים פונו לכל צורך ועניין (כולל ארכיאולוגיה, מחקרים שונים, סלילת כבישים, בניית מכרזי סחר, וכך הלאה). במשך השנים תפסה המחאה הדתית נגד “חיטוטי שכבי” תאוצה (וגם קיבלה תמיכה בינלאומית מכמה קהילות וארגונים בחו”ל), והשאלה הפכה לנושא מרכזי במאבק המתמשך בין דתיים לחילונים בארץ ישראל. אולם, טרם נמחה ונזעק על חילול הקודש, עלינו ללמוד את ההלכות, וכך לדעת על מה צריכים למחות, ועל מה לא.

פרשת השבוע אינה דנה אמנם בנושא, אך האזכור של “אדם כי ימות באהל” מהווה הזדמנות לדון בנושא הרגיש. מה האיסור בשל פינוי קברים, ובאלו תנאים ניתן להתירו? בפרט, האם מותר לפנות קברים לשם צרכים ציבוריים? בהמשך המאמר נדון בשאלות אלו, ונשתדל להבהיר את הנושא.

איסור פינוי המת

על דברי הכתוב (שמואל א יב, טו) “והיתה יד ה’ בכם ובאבתיכם” דרשו חז”ל (יבמות ) את איסור “חיטוטי שכבי” (הוצאת המתים מקבריהם): “דאמר מר, בעוון חיים, מתים מתחטטין”. מכאן אנו למדים כי הוצאת המתים מקבריהם היא “מכה”, דהיינו עונש להם. בשל הקשר בין ביזוי המתים לבין עבירות החיים, הורה בשו”ת שבות יעקב (ח”ב, סימן קג) לגזור תענית בקהילה לאחר שנגרם “חיטוטי שכבי”, להגן מהסכנה הבאה כתוצאה מכך.

בבאר היטב (יו”ד סימן שסג, סעיף א) כתב שמטעם זה (“מפני שקשה למתים”) נפסק (שם) ש”אין מפנין המת והעצמות, לא מקבר מכובד לקבר מכובד, ולא מקבר בזוי לקבר בזוי, ולא מבזוי למכובד ואין צריך לומר ממכובד לבזוי”.

עניין ה”קושי” למתים נתבאר עוד בדברי הט”ז והש”ך (שם, ס”ק א), שביארו: “הטעם שהבלבול קשה למתים מפני שמתייראין מיום הדין, וזכר לדבר ‘ישנתי אז ינוח לי’, ובשמואל הוא אומר ‘למה הרגזתני לעלות'”. לפי טעם זה, כתב בתשובת הר”ד אופנהיים (הודפסה בסוף שו”ת חות יאיר) שאיסור פינוי המת אינו אלא איסור דרבנן.

טעם נוסף שהזכירו הפוסקים לאיסור פינוי קברים הוא ניוול המת, שעניינו מוזכר בגמרא (ב”ב קנד, א): “מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת, ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה, ובאו ושאלו את רבי עקיבא מהו לבודקו (בקברו). אמר להם, אי אתם רשאים לנוולו”. בשו”ת חכם צבי (סימן מז, וסימן נ) כתב שהטעם משום ניוול הוא הטעם העיקרי (ומטעם זה פסק שעדיף לטלטל את הארון מלפתוח את הגולל, כי הטעם של ניוול חמור מטעם “חרדת הדין”), ויש שדנו לומר שאיסור ניוול המת הוא איסור תורה (ראה שו”ת ציץ אליעזר, חלק ה, סימן כ, אות ד).

יש לציין כי לדעת שו”ת נודע ביהודה (מהדו”ק, יו”ד סימן פט) לא שייך הטעם משום “בלבול מתים” בעצמות שלא נותר בהן בשר, וכתב ב’גשר החיים’ (אות א ס”ק י) שלדעתו הוא הדין שאין בעצמות בלבד איסור של ניוול המת. אולם, בשו”ת ציץ אליעזר הנ”ל העיר שלא החליט ה’נודע ביהודה’ את הדבר להיתר, ורק התיר במקום הדחק וחשש ביזיון. ב’ציץ אליעזר’ הוסיף שכבר נחלקו פוסקים רבים על דברי ה’נודע ביהודה’. גם ב’גשר החיים’ (פרק כו, אות א) כתב שאף בעצמות יש איסור של “ביזיון המת”, והביא מדברי הירושלמי (מו”ק פרק ב, הלכה ד) ש”אין מפנים המת והעצמות“.

היתרים לפנות את המתים

ב’שולחן ערוך’ נמנו כמה מצבים בהם מותר לפנות את המתים (על-פי דברי הגמרא סנהדרין מז, ב):

  • על-מנת לקוברו “בתוך שלו”, כלומר, לפנותו לקברי אבותיו. ב’שולחן ערוך’ ביאר: “אפילו ממכובד לבזוי, מותר, שערב לאדם שיהא נח אצל אבותיו”.
  • על-מנת לקוברו בארץ ישראל. באגרות משה (יו”ד ח”ג, סימן קנג) כתב שההחלטה להעלות את הקבר לארץ ישראל תלויה בדעת ילדי המת, ואין לקהילה זכות להחליט על כך.
  • אם נקבר על מנת לפנותו.
  • אם אינו משתמר בקבר זה, ויש חשש שמא יוציאוהו גויים, או שייגרם נזק לקבר.
  • “קבר הנמצא” כלומר, קבר בשדה שאינו שלו ובקרקע גזולה. במקרה זה כתב ה’שולחן ערוך’ שמצווה לפנותו.

הטעם בהיתרים אלו הוא שהפינוי הוא לטובת המת, ולכן אין חשש מפני חרדת הדין, מפני ניוול, או מפני ביזיון, אלא נוח הוא למת להתפנות ממקומו. בהיתר של קבורה על-מנת לפנותו יש לומר שלא נקבע מקום הקבר, ולכן לא שייכים כל החששות הנ”ל.

סיבה נוספת להתיר פינוי המת היא לצורך הגנה על קברים אחרים, במקום שהקבר גורם להם נזק (ארץ חיים, סימן שסד). בנוסף לכך, יש פוסקים שהתירו פינוי המת לצורך קירוב הקבר למקום מושבם של קרוביו, בכדי שיוכלו הקרובים לבקר את הקבר ולהתפלל שם (ראה שו”ת שרידי אש, ח”ב סימן ק, באריכות). ב’אגרות משה’ (יו”ד ח”ג, סימן קסג) מחה נגד זאת, והתנגד לפינוי מת מאוהיו לניו יורק לצורך זה.

היתר פינוי לצורך רבים

מעבר להיתרי פינוי אלו, נפסק שמותר לפנות קבר בשל נזק הרבים: “קבר המזיק את הרבים, כגון שהוא סמוך לדרך, אפי’ נקבר שם מדעת בעל השדה מותר לפנותו ומקומו טהור ואסור בהנאה”. מקור הלכה זו בדברי הגמרא (סנהדרין מז, ב), שם נתבאר היתר פינוי קבר המזיק את הרבים, ופירש רש”י: “שקבור במקום הילוך רבים ומטמאין באהלו”. כיון שהקבר מזיק להולכי דרכים בכך שהוא גורם להם להיטמאות, מותר לפנות את הקבר. [וראה ברמב”ם, הלכות טומאת מת, פרק ח, הלכה ה-ו, שהיתה לו גרסה אחרת בדברי הגמרא.]

בשו”ת רבי עקיבא איגר (בתשובה שכתב לרבי יעקב מליסא, בעל ‘נתיבות המשפט’, פסקים סי’ מה) כתב שכמו כן מותר לפנות את הקברים ל”צורכי הרבים”: “ע”ד פינוי הקברות, הדבר פשוט כמ”ש מעכ”ת נ”י, דאין לך מזיק רבים יותר מזה. ואף שהיה מתחילה ביה”ק דרבים ומדעת רבים, מ”מ לצורך הרבים שרי לפנותו, וכמ”ש הגאון ר’ דוד אופנהיים זצ”ל בתשובתו, הובאה בשו”ת חוות יאיר (דף רמו)”.

מבואר בדבריו שמותר לפנות את הקברים לא רק משום “נזק הרבים”, אלא אף לשם “צורכי רבים”. עוד חידוש למדנו מתוך הדברים, שלא רק שמותר לפנות קבר יחידי לצורכי רבים, אלא הוא הדין שמותר לפנות “בית הקברות”. החידוש האחרון הוא שלא כדברי הרב משה פיינשטיין (אגרות משה, יו”ד, ח”ג, סימן קנא) שכתב ש”פינוי בית עלמין שלם, שהוא ציבור, מסתבר שאסור בכל אופן אפילו לטובת המתים”.

כפי שציין רבי עקיבא איגר, שני החידושים נכתבו כבר בתשובת ר”ד אופנהיים, שנדפסה בסוף שו”ת חות יאיר. בתשובתו דן המחבר בעניין חפירות שנעשו לשם שיפוץ בית כנסת, כשבמשך השיפוץ התגלו קברים בפינת בית הכנסת. הרב אופנהיים מתיר את הפינוי מטעמים שונים, וכן מצד היותם בבחינת “מזיק את הרבים”. מבואר בדבריו כי בניית בית כנסת, או שיפוץ והרחבת בית כנסת קיים, נחשבים “צורך הרבים”, ומותר לפנות קברים ה”מזיקים” פעולות אלו.

השאלה העיקרית שצריכים להכריע להלכה היא: מה נקרא צורכי רבים? ברור שצרכים מסוימים, כגון סלילת כביש בין יישובים יהודים בירושלים לצרכים ביטחוניים מובהקים, כשאין אופציה אחרת, תיכלל בצרכים אלו – אך ברוב המקרים ההכרעה פחות ברורה. גישת הרב שאול ישראלי (חוות בנימין, סימן כה, אות ה) ראויה לציון כגישה מרחיבה, לפיה רוב הצרכים הציבוריים נכללים בגדר “צרכי רבים” – ואפילו “נוי ארץ ישראל”. אולם, הרוב המכריע של הפוסקים נוקטים בגישה מצמצת, לפיה אין לכלול ב”צורכי רבים” אלא צרכים ברורים ודחופים.

הוצאות ממון למניעת פינוי קברים

בדרך כלל ניתן להימנע מפינוי קברים על-ידי הוצאות מרובות. נשאלת אפוא השאלה: עד כמה חייבים להוציא הוצאות כבדות כדי להימנע מפינוי?

הרמ”א (יו”ד סי’ שסח ס”א) פסק את דברי תרומת הדשן (סימן רפד), שאין חיוב להוציא הוצאות מרובות כדי למנוע מהמושל להכניס את סוסיו לבית הקברות: “אם יד הקהל משגת ובידם למחות בהוצאה מועטת – צריכים למחות, אם אין חשש בדבר שהמושל יתגרה בהם ע”י זה, אבל בלאו הכי אין צריכין למחות”.

אולם בשו”ת שיבת ציון (סימן סב-סג) דן בדברי התרומת הדשן, במענה לשאלת פינוי קברים בגלל “שר העיר” שרצה “לעשות דרך רבים בבית הקברות של יהודים”, ופסק (בסימן סב): “צריכים להשתדל בזה להוציא הוצאות בכדי יכולתם, אף שיכבד העול על הציבור. ואם יעלו הוצאות יותר מכדי יכולתם ואי אפשר להסיר הדרך מעל הקברים, לענ”ד טוב לפנות אותן קברים למקום המשתמר”. בסימן סג אף חייב להוציא הוצאות מרובות (או לפנות את הקברים), לא רק בגלל חשש מסלילת דרך קבועה, אלא גם בהעברת שטח בית הקברות לרשות אחוזת השר.

בנוגע לדברי הרמ”א שפסק שאין להוציא הוצאות מרובות, כתב ה’שיבת ציון’ שיש לחלק בין מרעה בהמות עליו מדובר ב’תרומת הדשן’, שאינו “דבר המתקיים” ואינו ביזיון כה גדול, לבין סלילת דרך על פני הקברים. עוד חילק שמה שהקל ב’תרומת הדשן’ הוא מפני חשש לקיחת הקברים בחזקה על-ידי המושל (העברת הבעלות). בהסתמכו על תשובה זו, פסק בשו”ת מנחת אלעזר (יו”ד סימן לד) שיש חובה להוציא הוצאות מרובות לשם מניעת ביזיון הקברים (אולם ראה מה שהעיר על דבריו בשו”ת דעת כהן, סימן רכא).

אך מנגד, בשו”ת חתם סופר (יו”ד סי’ שלד), אינו מחייב הוצאות מרובות לצורך מניעת ביזיון הקברים (במקום חשש ביזוי קברים על-ידי הגויים), אלא פוסק שיש לפנות את הקברים (אם כי במקרה המסוים היה גם טעם נוסף להתיר): “נראה פשוט יותר מביעתא בכותחא, דמותר ומצוה רבא איכא להשתדל בזה… [ואע”פ ש]קיי”ל אין מפנין אפילו מקבר בזוי למכובד, מ”מ הכא שאני בוויען, שאינו מוקף חומה ואינו משומר, ועתידים לבוא בה פריצים ולחללו. אע”פ שאפשר ע”י השתדלות והוצאות מרובים, אפשר יתן ה’ ויפעלו המנהיגים הנגידים לבנות חומה סביב… מכל מקום… מי יכול להטיל על הציבור להוציא הוצאות וטירחא מרובה ע”ז… לא מצינו להטיל חיוב זה על הציבור… ובכי הא מותר לפנות מקבר לקבר”.

שיקולים נוספים

לא ניכנס במסגרת זו לשאלת איסור הנאה של מתים וקברים, נושא שבס”ד נדון בו בנפרד.

אולם, בנוסף על הגדרת הקטגוריה של “נזק רבים”, יש להוסיף שיקול נוסף להימנע, עד כמה שאפשר, מפינוי קברים בארץ ישראל. הסיבה לכך היא שפינוי קברים על-ידי יהודים עלול לגרום חילול שם שמים בין אומות העולם, וחשש לגרימת חילולי קברות מתים בתפוצות על ידי הגויים.

חשש זה הועלה כבר על-ידי ה’חתם סופר’ (ח”ו, סימן לז), וכך כתב הרב משה פיינשטיין (אגרות משה יו”ד, ח”ג, סימן קנא, בשאלת מכירת בית עלמין בלונדון על-מנת לפנות את הקברים לארץ ישראל): “כי פינוי בית קברות על ידי יהודים יביא תקלה שיטלו במקומות הרבה בתי עלמין ביד חזקה, ולא יוכלו למחות בידם באמירה שאסור, שהרי היהודים עצמם מכרו בתי עלמין העתיקים שלהם, והם לא יחלקו בין א”י לבין חו”ל”.

בשו”ת שרידי אש (ח”ב, סימנים קכה, קכז, קלא) חוזר על חשש זה מספר פעמים (ומביא לו אסמכתאות כואבות מחילולי קברים בגרמניה ופולין), וכן מחה הרב יום טוב וייס, גאב”ד העדה החרדית, במאבק נגד חילול הקברים בסלילת כביש 6: “וכל הגולה תבער כמדורת אש, להרעיש עולם מקצה עולם ועד סופו, עד שתוסר חרפה זו”.

עם זאת, במצבים מסוימים, כגון קברים בשטחים שהוחזרו לערבים, כתבו הפוסקים שגם כיום יש להתיר את טלטול המתים, כפי שמבואר להיתר בפוסקים, מחשש ביזוי (ראה ילקוט יוסף, הלכות אבלות, סימן לב, סעיף ט, בעניין פינוי קברים שנותרו בשטח ימית שהוחזר למצרים).

מסקנה

ראינו שיקולים שונים להיתר ולאיסור פינוי קברים. כפי שניתן לראות, הנושא הוא מהנושאים הרגישים ביותר, המצריך שיקול דעת עדין בין צורכי החיים לבין כבוד המתים.

מן הראוי לסיים בדברי שו”ת שרידי אש (הרב יעקב יחיאל ווינברג, ח”ב, סימן ק, עמ’ תריז), שנשאל בעניין פינוי קברים באירופה העומדים (לאחר השינויים הדמוגרפיים של מלחמת העולם הראשונה) בחשש ביזיון. הרב ווינברג מקדים לניתוחו המעמיק את המילים הבאות: “ולפיכך אנו רואים, כי בכל זמן וזמן בשעה שבאה שאלה על דבר פינוי עצמות מתים לפני גדולי המורים, היו תוקעים את עצמם בדבר הלכה זו בכובד ראש, והיו מתלבטים הרבה בבירור ובליבון הדין מכל צד, ולא היו נמהרים להתיר אף בשעה שיסודי ההיתר היו ברורים ופשוטים. וידוע כמה פחדו ורעדו גדולי הדור העבר כשהוצעה לפניהם השאלה ע”י פינוי גופו הטהור של הגאון מהר”מ בנעט זצ”ל מליכטענשטאדט לפראג, וכמה כרכורים כרכרו גאוני הדור וגאוני העולם, עד שהסכימו להתיר”.

אמנם אין לאסור אפריורי בכל שאלה של פינוי קברים. עם זאת, שאלות אלו מחייבות מידה גדושה של רצינות וזהירות. באופן כללי יש להיזהר מהכללות, ויש לדון בשאלה, בכובד ראש הראוי, לאור הנסיבות המסוימות של כל מקרה לגופו.

תגובה אחת

  • מאת דוק:

    בפרשת החפירות בבנק לאומי בטבריה, בבניית בתי חולים ובדוגמאות רבות נוספות ודאי מדובר בצורכי רבים, ואעפ”כ פוסקי דורנו החמירו מאוד בזה. לדעתי לא הודגש שהחשש הוא שמא העניין ייפרץ וכפי שכל עם הארץ מכיר את הכלל ‘פיקוח נפש דוחה שבת’ כך יכיר את הכלל ש’צרכי רבים דוחה את כבוד המת’ ומשו”כ מחמירים מאוד מעבר לקו ההלכה הצרופה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים