הזימון – לבית הדין – והלכותיו

הרב יהושע פפר
י"ד סיון ה'תשע"ו

חלק נכבד מתוך סדרי הדין בבית הדין הוא זימון הצדדים לדיון בבית הדין. העיקרון ההלכתי של זימון צדדים לבית הדין, וכמו כן ההלכות הנלוות אליו, נלמדים מתוך פסוק בפרשת קרח: “וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם בני אליאב” (במדבר טז, יב). כפי שנראה, הגמרא מחלצת מספר הלכות מפסוק זה ומפסוקים נוספים.

במאמר השבוע נעסוק בהלכות אלו. מה תוקפו של זימון שנשלח על-ידי בית הדין? מה דינו של מי שמסרב לציית לזימון שנשלח על-ידי בית הדין? האם יש הבדלים בין בתי דין מסוגים שונים? מתי יותר לבעל דין לפנות לבית המשפט עקב סירוב?

בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

תוכן הזימון

עם הגשת תביעה לבית הדין, בית הדין שולח לנתבע הזמנה לדין, ומודיע לו את דבר הגשת התביעה.

הפוסקים דנים בתוכנו של זימון לבית הדין. הש”ך (חושן משפט, סימן יא, ס”ק א) מביא מספר באר-שבע שאין התובע חייב לפרט את נושא תביעתו, וממילא אין הנושא מופיע כלל בכתב הזימון: כל שמופיע הוא זכות התובע, והזימון לגופו.

אולם הש”ך חולק עליו, ולדעתו צריך התובע לפרט את הנושא שבגינו הוא תובע את הנתבע, ונושא זה אף מופיע בכתב הזימון. בפתחי תשובה (שם, ס”ק ד) מביא שהרבה מן הפוסקים מסכימים עם דעת הש”ך לעניין זה.

לדעת התומים (סימן יג, אורים, ס”ק א) בית הדין חייב להודיע לנתבע את נושא התביעה באופן כללי, אך בלא לפרט את הטענות – וכך נהוג בדרך כלל בבתי הדין. כמו כן בית הדין מציין את מקום ותאריך הדיון, ואת שמות הדיינים (שולחן ערוך, חושן משפט יא, א).

על בית הדין להשתדל לזמן את הנתבע לישיבת בית הדין הקרובה (מועד קטן טז, א; מאירי, שם). אולם, בית הדין חייב להתחשב בנסיבותיו האישיות של הנתבע. כך, למשל, נקבע שאין מזמינים לדין בתקופות החגים (רמב”ם, הלכות סנהדרין, פרק כה, הלכה ט; שולחן ערוך, חושן משפט, ה, ב), ואין מזמינים חתן לדין שלושה ימים לפני חתונתו ובכל שבעת ימי המשתה (פתחי תשובה, שם, ס”ק ד).

המקור לזימון לבית הדין

המקור המרכזי לעיקרון של זימון לבית הדין, ולהלכות הנלוות אליו, מופיע במסכת מועד קטן (טז, א). שם אנו למדים: “אמר רבא: מנלן דמשדרין שליחא דבי דינא ומזמנינן ליה לדינא? דכתיב: “וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם בני אליאב” (במדבר טז, יב).

הנימוקי יוסף (ח, א בדפי הרי”ף) מביא שני הסברים לאופן הלימוד מן הפסוק. לפי הדרך הראשונה הדיין היה הקב”ה, ומשה היה שליחו; לפי השנייה הקב”ה ומשה היו הדיינים, וקרח היה שליח אל דתן ואבירם ואל שאר עדת קרח. הנימוקי יוסף מסיק מכאן שיש לזמן דווקא על ידי שליח, ולא על ידי הדיינים עצמם, כדי למנוע זלזול בכבודם.

הגמרא ממשיכה ללמוד מתוך הפסוק שכאשר אחד מהדיינים הוא “גברא רבא” (דיין חשוב), יש לציין את שמו בזימון לבית הדין: “לקמי גברא רבה – דכתיב “לפני ה'” (שם).

בקטע נוסף של הגמרא, במסכת סנהדרין (ח, א) אנו למדים שחייב הזימון להיעשות בשם כל שלשת הדיינים: “תנא: זימון בשלשה… מאי זימון? אזמוני לדין. כי הא דאמר רבא: הני בי תלתא דייני דיתבי ואזיל שליחא דבי דינא ואמר מפומא דחד – לא אמר כלום, עד דאמר משמיה דכולהו”. כלומר, במקום שההזמנה הייתה של שלשת הדיינים, ואילו השליח הזמין את הנתבע בשם אחד מהם בלבד, אין ההזמנה תקפה.

על כך יש מקום לשאול: מהי המשמעות של זימון לדין שיהיה צורך ללמדו מתוך פסוקי התורה, ובאופן שהזמנה שנמסרה שלא כדין (בשם דיין אחד ולא בשם כל המותב) יהא פסול? הרי לכאורה מדובר בעניין טכני בלבד, דהיינו יידוע הנתבע על הליך המתנהל מולו? מה הצורך בביסוס הלכתי לרעיון זה?

סנקציות על הסרבן

נראה שהסיבה לחשיבותו של ביסוס הלכתי לזימון בית הדין קשור לסנקציות שרשאי בית הדין להטיל על הסרבן – על מי שאינו מציית לזימון של בית הדין. סמכותו של בית הדין להשית סנקציות על הסרבן, ובפרט לנדות את המוזמן שלא הופיע לדין, נלמד אף הוא בהמשך הסוגיה במועד קטן.

ברוח זו מפרש הרמ”ה (סנהדרין ח, א, ד”ה כי אתה) מפרש את הדין לפיו הזימון חייב להיות בשם כל שלשת הדיינים: “שאין בית דין רשאין לשלוח ולהזמין אחד מבעלי דינין לדין בשם בית דין, עד שיהו בשלשה. ואם לא היו בשלשה, ושלחו לו לבעל דין – אין זימונן זימון. ואם לא בא – אין מנדין אותו”.

הרב משה פיינשטיין (שו”ת אגרות משה, יורה דעה ח”ג, סימן קמב) מבאר בדרך זו שיש בהזמנה לדין שני היבטים שונים. ההיבט האחד הוא הצורך להודיע לנתבע על חובתו להתייצב לדין. צד זה של זימון בית הדין הוא לכאורה “טכני” במהותו. הנתבע חייב להתייצב לבית הדין ברגע שנודע לו אודות דבר התביעה, ומטרת הזימון אינו אלא ליידע אותו.

כך לשונו של הרב פיינשטיין: “לענין זימון, הא ליכא שום טעם דיצטרכו דוקא להזמינו לבא שיהיה במותב תלתא, דהא כל אדם מחוייב לבא לבית דין כשתובעו אחד, שליכא בזה אלא הודעה בעלמא איך שפלוני קוראו לדין מצד איזו תביעת ממון.

אך בנוסף לכך, ההיבט השני הוא הקניית סמכות לבית הדין להטיל סנקציה של נידוי על הסרבן. לעניין זה דרושות כל הלכות הזימון, שכן מדובר ב”מעשה בית דין” שנעשה על-ידי שלשה דיינים. הנידון או הסנקציה הוא מעין עונש של בית הדין: “וטעם הדבר דלשמתא וכתיבת פתיחא [כתב הנידוי] צריך דוקא שיהיה שליח הבית דין, דוקא כשהיו במותב תלתא, משום דהשמתא הוא על האפקירותא, שלא חש לדברי הבית דין, ששלחו לו שיבא לפניהם”.

למדנו אפוא מדברי הפסוקים שזימון של בית הדין אינו רק מעשה יידוע, אלא “מעשה בית דין” גמור שיש בו גם השלכות של ענישה.

זימון שנשלח על-ידי אחרים

בהתאם לדברים האמורים למעלה, כתב הריטב”א (מו”ק טז, א ד”ה אמר רבא) שאם נמסרה ההזמנה לנתבע שלא על ידי שליח בית הדין, אין לנדותו, אף אם הוא מסרב להתייצב לדין: “וכל היכא דלא שלחו ליה שליחא, אי לא אתי, לא חשיבא אפקרותא ולא ציית דינא], ואף על פי שהזמינו בעל דינו בעדים”.

כלומר, זימון לבית הדין נחשב ל”זימון” במובנו ההלכתי רק באופן שהוא נעשה בשם הדיינים, וב”מעשה בית דין”. באופן שאין בזימון אלא “יידוע” שוב לא יחולו בו דיניו ההלכתיים, ולא ניתן להעניש את מי שלא ציית אליו.

מנגד, לאור דברי הרב פיינשטיין הנ”ל, נראה שהחובה הבסיסית להגיע לדיון המתנהל בבית הדין קיים גם במקום שלא נעשה זימון כדת וכדין, ולעניין זה די בידיעת הנתבע בלבד (עי’ הלכה פסוקה יא, א).

הרב פיינשטיין כותב עוד בעניין זה (שם) שמאחר שכיום אין נוהגים להטיל “שמתא” (נידוי) על הסרבן, אין בתי הדין מקפידים להזמין את הנתבע לדין בשם שלושת הדיינים. אכן, יש בתי דין שמסתפקים בשליחת ההזמנה בשם מזכירות בית הדין בלבד.

בית הדין המוסמך לנדות את המסרב להופיע בפניו

במקום שהנתבע מסרב להתייצב לדין בפני בית דין של שלושה, בית הדין מוסמך להוציא נגדו “שמתא” או “כתב סירוב”. העיקרון של “כתב סירוב” הוא להכריז על כך שהנתבע אינו מוכן לציית לבית הדין, ולתת לתובע רשות לבקש סעד לתביעתו מבית המשפט האזרחי (החילוני).

מעניין לציין כי בישראל, בית המשפט העליון פסק כי אין לבית הדין הרבני סמכות להוציא כתב סירוב (בג”ץ 3269/95 כץ נ’ בית הדין הרבני). בית המשפט פסק שכתב סירוב מהווה סוג של ענישה, ואין סמכות לבית הדין הרבני להעניש את מי שאינו רוצה לדון בשעריו (אלא בבית המשפט).

אם הנתבע מנמק את סירובו לבוא לבית הדין בכך שהוא רוצה להתדיין בפני בית דין בעל מעמד גבוה יותר, או להקים בית דין של בוררים בהסדר של זבל”א (כל אחד מהצדדים בוחר לעצמו דיין אחד, ושני הדיינים מסכימים ביניהם על זהותו של הדיין השלישי; עי’ שולחן ערוך, חושן משפט יג, א), אין בית הדין מנדה אותו על סירוב.

בית דין קבוע

בית הדין היחיד שזימונו הוא מוחלט, ולא ניתן לסירוב בכל אתמלא, הוא “בית דין קבוע”. כך נפסק ברמ”א שאם יש “בית דין קבוע” בעיר, הנתבע אינו יכול לסרב להתדיין לפניו, וגם התובע אינו יכול לכפות עליו להתדיין בפני בית דין אחר (עי’ ברמ”א, חושן משפט ג, א; ח, א; כב, א).

מכאן עולה כמו כן שבמקום שיש בית דין קבוע, אין סמכות לבית דין אחר להטיל נידוי או להוציא כתב סירוב נגד נתבע המסרב לדון לפניו.

מי נקרא “בית דין קבוע”? הרב פיינשטיין נדרש לשאלה אם נתבע רשאי לדרוש הסדר זבל”א במדינת ניו-יורק, או שמא יש מעמד של בית דין קבוע לאחד מבתי הדין הרבניים שבעיר. וזה לשון תשובתו (חושן משפט ב, ג):

“והא דכתב הרמ”א דאם דיינים קבועים בעיר לא יכול לומר ‘לא אדון לפניהם אלא בזה בורר’, היה זה רק בעיירות שבמדינותינו [רוסיה], שהיו מתמנים מהעיר, שאף הרב האב”ד לבדו נמי היה יכול לכופו, מאחר שקבלוהו. אבל בנוא יארק ליכא דיינים קבועים שנתמנו מהעיר, ובפרט שאיכא עוד אגודות וחבורות של רבנים, שליכא אף מינוי מכל הרבנים שבעיר, ולכן כשרוצה אחד מהן בזבל”א, מוכרחין לילך בזבל”א דוקא”.

מדברי הרב פיינשטיין עולה שרק בית הדין שנמנה “מהעיר” יכול להיחשב בית דין קבוע. כלומר, רק באופן שכל הקהל קיבל על עצמו את סמכותו של בית הדין, אזי יכול בית הדין להיקרא “קבוע”.

ייתכן עוד שגם בית דין שמתמנה על-ידי שלטון העיר ייחשב קבוע, ויש שדנו לפי אפשרות זו שבית הדין הרבני בישראל ייחשב בית דין קבוע (אולם, על-פי חוק המדינה אין לבית הדין הרבני סמכות לדון בדיני ממונות, וממילא בוודאי שאין להחשיבו קבוע לעניין זה).

לדעת הרב שמואל ווזנר (שו”ת שבט הלוי, ח”ח סימן שב) ייתכן שכמה בתי דין בעיר אחת ייחשבו “בית דין קבוע”, באופן שכל בית דין משרת קהילה אחרת בתוך העיר.

בית הדין כיום

כאמור לעיל, לבית הדין הסמכות לנדות או להוציא כתב סירוב כנגד מי שמסרב לציית לזימון של בית הדין, וכמו כן אינו מוכן להתדיין בפני כל בית דין מקובל.

בגמרא (בבא קמא קיג, א) מבואר שיש לזמן אדם שלש פעמים – לשני, חמישי, ושני – ורק אז לנדותו. לדברי הגמרא הלכה זו נאמרה רק בנוגע לגבר, ואילו ביחס לאישה יש לנדותה מיד לאחר הזימון הראשון לבית הדין.

הסיבה להבדל זה (רא”ש, שם פרק י, הלכה ח) הוא כי גברים בדרך כלל טרודים הם במלאכתם, ולכן עד הזימון השלישי אנו תולים כי אי-הגעתו לבית הדין נובע מטרדותיו ולא מזלזול בבית הדין. “תירוץ” זה אינו תקף ביחס לאישה, שבדרך כלל אינה טרודה בעסקיה.

הרמב”ם (סנהדרין כה, ח) והשולחן ערוך (חושן משפט יא) מציינים אבחנה נוספת בין מי שנמצא בעיר לבין מי שאינו בעיר.

הנוהג כיום הוא על דרך מה שכתב התומים (סימן יא, אורים, ס”ק ד) ואחרים (עי’ בנתיבות המשפט, שם; ערוך השולחן, שם) שאין מוציאים כתב סירוב אלא לאחר שנשלחו לנתבע שלשה זימונים – הן לגבר והן לאישה, הן בעיר והן מחוצה לה. הסיבה לכך היא שבזמנינו אנו מניחים שכל כולם כיום נחשבים “בחזקת טרודים”.

ניתן להציע שכיום, בעקבות טכנולוגיות התקשורת הקיימות, הסברא שמאחורי כללים אלו כבר אינה תקפה. אם נתבע אינו מופיע לבית הדין, בלי שייתן לבית הדין כל סיבה או כל התנצלות, ברור שמדובר באדם המזלזל בבית הדין (כמובן, כמקום שניתן לוודא שהזימון הגיע ליעדו). עצם ההתעלמות מבית הדין מהווה זלזול בבית הדין ובדייניו. עם זאת, המנהג כאמור הוא שלא להפעיל כל סנקציות עד לאחר שלשה זימונים.

רשות גישה לבית המשפט

בדרך כלל איסור חמור הוא להביא תביעה בפני ערכאות חילוניות ולא לבית הדין. אולם, במקום שהנתבע מסרב לבוא לבית הדין, בית הדין עשוי להתיר לתובע לגשת לערכאות המדינה ולתבוע סעד בהתאם (שולחן ערוך, חושן משפט כו, ב).

כיום, בתי הדין מעדיפים בדרך כלל שלא להוציא “כתב סירוב” פומבי, ובוודאי שלא לנדות את הנתבע, אלא להסתפק במתן היתר לגשת לערכאות (לפעמים גם יוכרז על הנתבע כ”לא ציית דינא”). במקרים רבים די באיום זה כדי לשכנע את הנתבע לבוא לבית הדין (עי’ גם בנתיבות המשפט כו, ג; אורים ותומים, שם, אורים ז).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים