איסור לשון הרע ורכילות

הרב יהושע פפר
י"ד סיון ה'תשע"ו

לשון הרע: כללי האיסור וההיתר

צו התורה לזכור את מעשה מרים (דברים כד, ט), מלמד אותנו את האיסור על סיפור לשון הרע. כך מסביר רש”י (שם): “אם באת להיזהר שלא תלקה בצרעת, אל תספר לשון הרע – זכור העשוי למרים, שדברה באחיה ולקתה בנגעים”.

חכמים מייחסים את פרשת מרים לחטא המרגלים, המתועד בפרשת שלח. על-פי המדרש, רש”י (במדבר יג, א) מבאר כי נסמכה פרשת המרגלים לפרשת מרים כדי ללמד על חטאם: המרגלים ראו את הנעשה במרים, אך לא לקחו מוסר, ונלכדו במלכודת של לשון הרע.

במאמר הנוכחי נעסוק באיסור לשון הרע, ונתעסק בדילמה הקשה הניצבת בפנינו לעתים קרובות. מחד, סיפור וקבלת לשון הרע מהווים איסורים חמורים; אך מאידך, במקרים לא מעטים הדיבור מהווה חובה הלכתית ומוסרית, שאין אנו רשאים להתעלם ממנה.

מה אופיו של האיסור על סיפור לשון הרע? באיזו נסיבות מותר (או חובה) לספר? האם האיסור חל על שמיעה כעל סיפור? האם האיסור קשור לנזק שאדם גורם לזולתו על-ידי סיפור הדברים? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

 

אחד האיסורים החמורים בתורה הוא איסור לשון הרע ואיסור רכילות. על כך גוזר הכתוב: “לא תלך רכיל בעמיך לא תעמד על דם רעך אני ה'” (ויקרא יט, טז). וביאר רש”י: “שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבתי רעיהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע, לספר בשוק”.

הרמב”ם מביא איסור זה בהלכותיו, ומן הראוי להעתיק את לשונו החמור (הלכות דעות, פרק ז, הלכה א): “המרגל בחבירו עובר בלא תעשה, שנאמר ‘לא תלך רכיל בעמיך’, ואף על פי שאין לוקין על דבר זה, עון גדול הוא, וגורם להרוג נפשות רבות מישראל, לכך נסמך לו ולא תעמוד על דם רעך”.

הרמב”ם ממשיך לפרש שישנם שני איסורים הכלולים בפסוק:

האחד הוא איסור ‘רכילות’, שמתייחס למצב שאדם הולך מראובן לשמעון, ומספר לשמעון את מה שראובן סיפר לו אודותיו:

“איזהו רכיל – זה שטוען דברים, והולך מזה לזה, ואומר: כך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני – אע”פ שהוא אמת, הרי זה מחריב את העולם”.

איסור נוסף שכלול בדברי הכתוב הוא איסור ‘לשון הרע’, שהוא סיפור דברים שליליים על אדם מישראל:

“יש עון גדול מזה עד מאד, והוא בכלל לאו זה, והוא ‘לשון הרע’. והוא המספר בגנות חבירו – אף על פי שאומר אמת”.

חשוב מאד להדגיש שאיסורים אלו מתייחסים למי שמדבר את האמת. מי שאומר דברי גנאי בשקר, עובר על איסור חמור עוד יותר, הנקרא “מוציא שם רע”, וכלשון הרמב”ם (שם):

“אבל האומר שקר נקרא ‘מוציא שם רע על חבירו’. אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר: כך וכך עשה פלוני, וכך וכך היו אבותיו, וכך וכך שמעתי עליו, ואמר דברים של גנאי, על זה אמר הכתוב “יכרת ה’ כל שפתי חלקות, לשון מדברת גדולות”.

חומרת איסור לשון הרע

הרמב”ם ממשיך (שם, הלכה ג) להביא מדברי חז”ל אודות חומרת האיסור של סיפור לשון הרע:

“אמרו חכמים שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא: עבודת כוכבים, וגילוי עריות, ושפיכות דמים – ולשון הרע כנגד כולם. ועוד אמרו חכמים: כל המספר בלשון הרע כאילו כופר בעיקר, שנאמר: אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו. ועוד אמרו חכמים: שלשה לשון הרע הורגת: האומרו, והמקבלו, וזה שאומר עליו – והמקבלו יותר מן האומרו”.

כה חמור הוא איסור לשון הרע, עד שהנביא ירמיהו זועק מרה כי לשון הרע משחית כל חלקה טובה בחייו של הדובר: “כלם סרי סוררים הלכי רכיל נחשת וברזל כלם משחיתים המה” (ירמיהו ו, כח). עקב חומרתו הרבה, פסוקים רבים מדגישים חזור והדגש את האיסור של סיפור לשון הרע: “ארור מכה רעהו בסתר ואמר כל העם אמן” (דברים כז, כד). לפי פירוש רש”י (שם), הפסוק מתייחס לאיסור לשון הרע: “על לשון הרע הוא אומר”.

לפי דברי הגמרא (ברכות לב, ב), לשון הרע יוצר ניתוק בין ישראל לבין הקב”ה: “מיום שנחרב בית המקדש, חומה של ברזל מפסיקת בין ישראל לאביהם שבשמים, בשל לשון הרע“. אף חורבן בית המקדש, לפי דברי המדרש, נתלה בעוון לשון הרע (על-דרך דברי הגמרא שתולה את החורבן בשנאת חינם): “אמר הקב”ה, בעולם הזה על-ידי שהיה לשון הרע ביניהם, סילקתי שכינה מביניהם” (מדרש רבה דברים ו, יד).

בהתאם לחומרתו הרבה, כותב הגאון מווילנה באיגרתו הנודעת של אל בני ביתו (“איגרת הגר”א”) שעוון לשון הרע הוא “החמור מכל העבירות”, ולכן: “כל רגע ורגע שהאדם חוסם פיו, זוכה בשבילו לאור הגנוז, שאין מלאך ובריה יכולים לשער… כי הפה קדש קדשים”.

בנוסף על חומרתו המהותית, בפתיחה ספר ‘חפץ חיים’ נמנים איסורים רבים, מצוות עשה ולא תעשה גם יחד, שאדם עלול לעבור בדיבורי לשון הרע ורכילות.

איסור קבלת לשון הרע

לא רק שאסור לספר לשון הרע, אלא אסור אפילו לקבל ולשמוע את דברים.

בספר ‘ראשית חכמה’ כותב שמי שמקבל לשון הרע נחשב לו הדבר כאילו הוא בעצמו דיברו;  על השומע להשתיק את הדובר, ולא לשמוע את דבריו, וכלשונו (שער הקדושה, פרק יג):

“והמקבל לשון הרע, ומראה בנפשו שהוא מודה למספרו, ומאמין לדברים בפני בני אדם, הרי הוא כאלו ספרו. כי הוא עוזר לרעה, וגורם קלון לחבירו, כי בראות המגיד את פני השומע והנם זועפים יחדל דבריו, אבל אם יראה כי השומע ישמע לו לא יחשך משקריו”.

ה’ראשית חכמה’ כותב שעל כך נאמר הכתוב “לא תשא שמע שוא” – “שלא נאמין בלבנו ספור לשון הרע, להחזיק במחשבתנו כי הדברים ההם אמת, להבזות את מי שנאמרו עליו, חס וחלילה”.

ה’חפץ חיים’ (פרק ו) מאריך לבאר שיש להיזהר אפילו מלשמוע סיפור לשון הרע, גם אם אינו מאמין לדברים. אם אינו יכול לעזוב את החדר או לאטום את אוזניו (או לגרום למדבר להפסיק את דיבורו), עליו להיזהר מאד בנפשו פן יאמין לדברים, ואסור לו לקבלם.

שומר פיו ולשונו: הנזק של לשון הרע

סיפור מפורסם מדגים את האופי הקשה של נזק הנגרם בגין סיפור לשון הרע. אדם מסוים הפליג לרעה בסיפור לשון הרע ורכילות, והיה מרכל בין אנשים ללא מעצור. לאחר זמן, כשהתחיל להבין עד כמה דיבוריו הזיקו לאנשים, מצפונו התעורר, והוא פנה אל הרב, וביקש תיקון תשובה על חטאיו.

הרב ביקש ממנו: קח כר נוצות, חתוך בו פתח רחב, ופזר את הנוצות ברוח היום. חסר הבנה, האדם ציית להוראות הרב, ואכן פיזר את נוצות הכר על פני חוצות. למחרת, כשחזר אל הרב ובישרו שהמשימה בוצעה, הפציר בו הרב: “כעת, לך אסוף את כל הנוצות, והחזירן אל הכר”.

האדם המסכן ניסה, אך בקושי הצליח להחזיר חלק קטן מן הנוצות אל הכר המשוסע. בבושת פנים, פנה שנית אל הרב, והודה שלא הצליח לקיים את דבריו, כשהוא מבין את המסר הנוקב: הדיבורים שלנו הם כמו נוצות – לאחר שיצאו לפינו, לא ניתן להחזירם. לא בכדי אומר הכתוב: “שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו!” (משלי כא, כג).

היתר סיפור לשון הרע לתועלת

למרות החומרה של איסור לשון הרע, שנאמר הן על סיפורו והן על קבלתו, אנו מוצאים שמותר, ולפעמים אף חובה, לספר לשון הרע לצורך תועלת.

דוגמה לכך מצויה בספר ‘חפץ חיים’ (כלל ג, הלכה י):

“ואף על פי כן, אם רואה אדם באחד מידה מגונה, כגון גאווה או כעס, או שארי מידות רעות, או שהוא בטלן מתורה וכיוצא בזה, נכון לו לספר דבר זה לבנו או לתלמידיו ולהזהירם שלא יתחברו עמו, כדי שלא ילמדו ממעשיו“.

במקום שיש תועלת, שלא ניתן להשיגו אלא על-ידי סיפור לשון הרע, הרי שאין בכך איסור, ואדרבה, יש חובה לספר כדי למנוע נזק ולהביא תועלת (כמבואר ב’באר מים חיים’, פרק ט). כך אנו מוצאים בדברי רבינו יונה (שערי תשובה ג, ריח):

“האיש אשר תדע ובחנת את דרכו כי אין פחד אלקים לנגד עיניו, ותמיד יתייצב על דרך לא טוב, מצוה לספר בגנותו ולגלות על חטאותיו ולהבאיש בעלי עבירות בעיני בני אדם, ולמען תגעל נפש השומעים את המעשים הרעים”.

ניתן ללמוד את ההיתר לספר לשון הרע לצורך תועלת מסיפור מעשה מרים. התורה מצווה עלינו לזכור את מעשה מרים, כאשר היא לקתה בצרעת עקב סיפור לשון הרע אודות אחיה משה. הרמב”ן מבאר:

“במעשה מרים נצטווינו להודיעו לבנינו ולספר בו לדורות. ואע”פ שהיה ראוי גם להסתירו, שלא לדבר בגנותן של צדיקים, אבל ציוה הכתוב להודיעו ולגלותו, כדי שתהא אזהרת לשון הרע שומה בפיהם, מפני שהוא חטא גדול וגורם רעות רבות ובני אדם נכשלים בו תמיד”.

נמצא שיש תועלת מסיפור גנותה של מרים עבור המספר עצמו (ועבור השומעים), ומשום כך מותר ואף מצווה לספרה. בהקשר זה, כדאי לציין לדבריו המאלפים של ה’פתחי תשובה’ (אורח חיים קנו), שהתבטא בחריפות רבה אודות הצורך לספר לשון הרע במקום שחייב לעשות כן:

“ומה מאד יש לזהר, שלא להתיר לעצמו לספר לאחרים, איך שהיה לו עסק עם פלוני ופלוני, וגזלו, או עשקו בזה ובזה האפן, או שחרפו, או צערו ובישו וכל כהאי גונא, ואפלו אם הוא יודע בעצמו, שאינו משקר בספור הזה, ואפלו אם יצטרפו לזה כל שאר פרטי ההיתר הנ”ל, דבודאי אין כונתו בעת הספור לתועלת, דהינו, לפרסם גנותו של חברו, כדי שיבוזו עושי רשעה בעיני בני אדם, ויזהרו על ידי זה מללכת בדרכיהם הרעים … רק כונתו כדי לבזותו בעיני בני אדם, שיפרסם לפניהם לחרפה ולקלון עבור זה שנגע בממונו או בכבודו”.

אחת הדוגמאות שמציין ה’פתחי תשובה’ היא של לשון הרע במסגרת של שידוכים, כשנודע למשיב שמדובר ב”אדם רע, ורע להינשא לו”. במקרים אלו, חובה על הנשאל להתגבר על הנטייה (החיובית, בדרך כלל) לשתיקה, ולומר את דברו.

התנאים להיתר סיפור לשון הרע

ה’חפץ חיים’ (כלל י’) מונה חמשה תנאים מצטברים הנצרכים להתיר סיפור גנאי חברו בהקשר של שידוך או שותפות, ואלו הם:

  • “יזהר מאד שלא יחליט תיכף את הענין בדעתו לענין רע, רק יתבונן היטב מתחילה אם הוא בעצם רע”. הדעות שלנו אודות אחרים מושפעות מגורמים רבים, כולל שמועות ששמענו במשך שנים, פרשנות, לפעמים מוטעית, של מעשים שונים, והתרשמות כללית שייתכן שאינה מהימנה. לפני שמדבר דבר גנאי אודות אחרים, על המדבר לבחון את הדבר במבחן כפול ומכופל, לוודא שלא התערב בו שום אי-דיוק ושום פרשנות סובייקטיבית.
  • “שלא יגדיל בסיפורו את הענין לרע יותר ממה שהוא”. כשמדברים דברי גנאי אודות אחרים, יש לעתים קרובות נטייה להגזים, אם בדיבור מפורש, ואם במשתמע. על המדבר להיזהר מנטייה זו, ולהיצמד לעובדות היבשות”.
  • “שיכוין רק לתועלת, דהיינו, לסלק הנזקין מזה, ולא מצד שנאה על השכנגדו”. על תנאי זה הארכנו במאמר הקודם: על המדבר לטהר את כוונותיו, שתהיינה אך לתועלת העניין, ולא מתוך שנאה ורוע”.
  • “אם הוא יכול לסבב את התועלת הזו מבלי שיצטרך לגלות לפניו עניניו לרע, אין לספר עליו”. לפעמים, ברור שההצעה תידחה בשל עובדה מסוימת. במצב עניינים כזה, אין הרי צורך והצדקה להוספת עובדות אחרות, שכן אין בהן תועלת, ואינן אלא לשון הרע”.

נקודה קשורה לכך היא שאם אדם משער שלא תהיה תועלת מדיבורו, כגון (במקרה של שידוך) שהאירוסין כבר נערכו (ואין הצדקה “לשבור שידוך” בגלל המידע החדש), או מסיבה אחרת, אין לו לספר את דברי הגנאי אשר בלבו. כל ההיתר לספר בגנות חברו הוא רק כדי להביא לידי התועלת שהשידוך לא ייצא לפועל, או שהצדדים יוכלו לשקול את העניין עם מלוא המידע הנחוץ. במקום שתועלת זו לא תתקיים, אין היתר לספר לשון הרע (באר מים חיים, סוף רכילות, ציור ח).

  • “כל זה אינו מותר רק אם לא יסובב על ידי הסיפור רעה ממש לנידון, דהיינו שלא ירעו עמו ממש, רק שתוסר ממנו על ידי זה הטובה שהיה עושה עמו השכנגדו… אבל אם יגיע לו על ידי סיפורו רעה ממש, אסור לספר עליו… וכל שכן אם הוא רואה שיסובב על ידי סיפורו לנידון רעה רבה יותר מכפי הדין, אסור לספר עליו”.

לפי תנאי זה, במקרה של שידוך אין היתר לספר אודות גנות המדובר/ת אם כשהמדבר יודע שהשואל הוא אדם רוכל, שעשוי להפיץ את המידע ברבים, ולגרום בכך נזק רב. במקרים אלו, כאשר המשיב יודע שישנה בעיה משמעותית אשר בגינה יש להוריד את ההצעה, אך אסור לו לספר עליה לשואל, עליו למצוא דרך אחרת לוודא שהשידוך לא ייצא לפועל.

איסור לשון הרע: מעשה או מידה?

לכאורה יש לתמוה: כיון שמדובר באיסור כה חמור, כפי שנתבאר לעיל, איך ייתכן שמותר לדבר לשון הרע לתועלת? הרי בכל התורה כולה, אין אנו מוצאים שתועלת, כזו או אחרת (ובתנאים המתאימים כמבואר), תדחה איסורים של תורה, ובכל מקום צריכים לדון בכללי הדחייה הידועים (כגון מצוות עשה שדוחה מצוות לא תעשה, בכפוף לסוגים שונים של מצוות עשה ולא תעשה) – ואילו כאן תבוא התועלת ותדחה את האיסור?

ה’חפץ חיים’ (שם) עצמו מרמז על התשובה לכך: “כי העיקר מה שהזהירה התורה בלשון הרע, אפילו על אמת, הוא אם כוונתו לבזות את חברו ולשמוח בקלונו, אבל אם כוונתו לשמור את חבירו שלא ילמוד ממעשיו, פשוט דמותר ומצוה נמי איכא”.

על דרך זו ניתן ללמוד מדברי המאירי (בבא בתרא לט ע”א, ד”ה זה שביארנו), שביאר את ההיתר לעשות מחאה פומבית נגד מי שבא לגזול את קרקעו:

“ואף על פי שיש כאן קצת לשון הרע, שאומר עליו שגזלן הוא – הואיל ועסקי ממון הם ולא לכוונת לשון הרע נאמר – אינן מוזהרין בכך”.

מכאן למדנו שאיסור סיפור לשון הרע תלוי במהותו בכוונת הלב: עיקר האיסור נאמר על מי שמכוון לבזות את חברו, ולשמוח בקלונו, ואילו מי שמספר לשון הרע לצורך תועלת המצדיקה את הסיפור, אין בכך איסור.

מכאן נראה שאמנם ישנם יסודות ופרטי דינים באיסור לשון הרע, אבל במהותו מדובר על מידה, ולא על איסור כשאר איסורי התורה. למרות שמדובר במעשה אקטיבי, הדחף לדבר רעות נגד הזולת נובע ממידה רעה, ותיקון החטא הוא עניין של תיקון המידות – על דרך איסור נקמה ונטירה. כמו הלכות נקמה, מובן אפוא שהרמב”ם מבאר את הלכות לשון הרע בתוך הלכות דעות, שהם הלכות הנוגעות למידות האדם.

ואמנם, כך עולה מדברי הגר”א בפירושו למגילת אסתר (פרק י, פסוק ג, דה” ודובר שלום), שכתב לבאר:

“הוא במדות טובות. ואמר ב’ בתורה וב’ במעשים טובים, והן תורה וחכמה היא בתורה, ודורש טוב כו’ ודובר שלום הוא במעשים טובים, שהם מעשים טובים ומדות טובות. לפי שהמדות טובות הן יותר מכולן, כמ”ש שלא נכתבו המידות טובות בתורה כי הם כוללין כל התורה, כמ”ש כל הכועס כאילו עובר ע”ז, וכל המספר לשון הרע ככופר בעיקר, וכן כולם”.

כדוגמה לעניין של מידות רעות, שאינן מופיעות בפירוש בתורה, מזכיר הגר”א לשון הרע, עליו אמרו חז”ל ש”כל המספר לשון הרע ככופר בעיקר”. כפי שראינו לעיל, התורה אמנם מצווה “לא תלך רכיל בעמך”, אבל קשה להוציא מדברי הפסוק את איסור לשון הרע (לבד מאיסור רכילות), ועל כן מבאר הגר”א שמדובר על עניין של מידה רעה.

לפי זה, מובן שבמקום שאין כוונת המספר לרוע והשחתה, אלא לטובה ולתועלת, אין בכך איסור לשון הרע. עם זאת, יודגש שגם במקום שאין אדם מכוון לרעה, עליו להיזהר שלא ישתמע שום גנאי מדיבורו אודות חברו, ושלא יולד לנשוא הדיבור כל נזק – וככל התנאים שנמנו לעיל.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים