תביעה בזמנהּ: הגבלות זמן בתביעות אונאה

הרב יהושע פפר
י' סיון ה'תשע"ו

 

לאחר כמה שבועות בהם עסקנו בדיני אונאה, המאמר הנוכחי ימשיך את הסדרה בדיון על מגבלת הזמן המיוחדת ביחס לתביעת אונאה.

במה שונה תביעת אונאה משאר תביעות, באופן שנאמר בה מגבלת זמן? האם הגבלת הזמן משתנה לפי נסיבות אישיות, או האם מדובר בתקנה קבועה? מה קורה כאשר המחיר השתנה מאז שעת המכר? האם יש הבדל בין קונה שהעביר תשלום לבין קונה שטרם שילם? ואיך הלכה זו מיושמת היום?

בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

תביעה בעתה

בניגוד לשאר תביעות כספיות (כגון חובות, גניבות, נזיקין, וכך הלאה), שאינן יודעות שום הגבלת זמן, חז”ל הגבילו את הזמן שבו ניתן לתבוע תביעת אונאה. בלשון המשנה (בבא מציעא מט, ב), ניתן לתבוע תביעת אונאה “עד שיראה לתגר או לקרובו”.

הכלל הוא שתביעת אונאה – תביעה להחזר היתרה (כאשר מדובר באונאה בשיעור ששית) או לביטול המקח (כאשר מדובר ביותר מכך) – מוגבלת לזמן שבו ניתן להניח שהקונה גילה את האונאה. כיון שעבר תקופת זמן שמאפשרת לקונה להראות את הממכר לאחרים, אנו מניחים שהוא גילה את האונאה, ואם לא תבע את האונאה – שמחל על זכות התביעה.

הלכה זו נפסקה כלשונה ברמב”ם ובשולחן ערוך (חושן משפט רכז, ז).

בניגוד לגניבה, נזיקין, ושאר תביעות שאין עסקה המתרחשת בין התובע לבין הנתבע (ואפילו בניגוד להלוואה בריבית, שם המלווה מנצל את צרכי הלווה ו’סוחט’ ממנו את תשלום הריבית), בנוגע לתביעת אונאה הרי שהמתאנה (הקרבן) היה מוכן לשלם למאנה את המחיר המלא שהוא שילם. אמנם ייתכן שהוא לא ידע שיש כאן רמאות במחיר, אך כמו כן ייתכן שכפי שהוא היה מוכן מלכתחילה לשלם את המחיר הגבוה, כך כיום הוא אינו מעוניין לתבוע את המוכר.

יש לציין שבדרך כלל, אין די במחילה בלב, וכדי שהמחילה תהיה תקפה נדרש דיבור מפורש. אבל ביחס לאונאה, מעבר הזמן נחשב לסימן ברור לכוונת המתאנה למחול על תביעתו, ונחשב הדבר כאילו הדבר נאמר בפירוש. העיקרון שכוונה העולה מתוך מעשים נחשבת כדיבור מפורש התפרש בקצות החושן (חושן משפט יב, א), ולעניין אונאה בספר משפט שלום (חושן משפט רכז).

זמן אישי?

דיון מרכזי בנושא הגבלת הזמן של תביעת אונאה עוסק בשאלה אם מדובר בתקופת זמן המשתנה לפי נסיבות אישיות, או בתקנה כללית ואחידה.

לאור העיקרון שלאחר זמן מסוים כל קונה מוותר על תביעתו, היה נראה לכאורה שתקופת הזמן צריכה להיות אישית: המחילה האישית של כל אדם יהיה תלוי בנסיבות הספציפיות של המקרה. למשל, אין להשוות מי שגר במרכז העיר, ויכול בקלות להראות את הממכר למומחים, למי שגר בכפר נידח.

גישה זו עולה מלשון השולחן ערוך, שאינו מזכיר שום זמן אחיד לזמן “עד שיראה לתגר”. יתרה מזו, נקבע בשולחן ערוך שהזמן ישתנה לפי המקרה: כאשר אין מומחה בעיר, לדוגמה בעסקת יהלומים (הדורשת מומחה כדי לקבוע את המחיר), נקבע שהתקופה מתרחבת לפי הזמן שלוקח להגיע לעיר ולהראות את היהלום למומחה, או לזמן שבו מומחה רלוונטי מבקר בכפר –  גם אם מדובר בזמן ארוך (רכז, טו).

בנוסף לכך, מבואר בטור (חושן משפט רכז) שכאשר הקונה מתעצל בחיפוש אחר המומחה הרלוונטי, אנו מניחים שהוא מוחל על זכותו לתבוע אונאה. מכאן יש ללמוד שכאשר הקונה אינו מתעצל, אין אנו מניחים את מחילתו של הקונה על התביעה, גם אם חקירותיו אחר המחיר אורכות זמן ממושך.

מנגד, בשו”ת מהרש”ם (ח”ב, סימן רלא) כתב על-פי התוספות (בבא מציעא מט, ב) ששיעור הזמן תלוי בזמן שנדרש להראות את הממכר לתגר במקרה הממוצע.

הקונה התמים

הגבלת זמן על בסיס נסיבות אישיות מעלה, לכאורה, לא מעט קשיים. אם נגלה, למשל, שמדובר בקונה נאיבי במיוחד, באופן שבכלל לא עולה על דעתו לבדוק את מחיר הממכר שבידו, האם יש להסיק שלא נאמרה לגביו הגבלת זמן, והוא רשאי לתבוע תביעת אונאה גם לאחר הזמן?

בערוך השולחן (רכז, יח) כתב שאכן, כך ההלכה: אם מדובר בקונה, שמתוך תמימותו כלל לא ביקש לברר את מחיר הממכר, הקונה חייב לעולם להחזיר את האונאה (או לבטל את המכר), ללא הגבלת זמן.

גם מדברי הש”ך (רכז, ד) עולה שיש ללכת אחר נסיבות אישיות. הש”ך מביא את פסקו של ההגהות אשר”י, שכתב כי כאשר הקונה טרם שילם על המכר, אין הגבלת הזמן של “עד שיראה לתגר” תקפה. הסיבה לכך היא שיש לקונה “מיגו”. כיון שהוא היה יכול לטעון (בשקר) שהוא כבר שילם את הכסף, יש להאמין לו כאשר הוא טוען שהוא לא מחל את זכותו לתבוע את האונאה.

מבואר אפוא מדבריו שדין “עד שיראה לתגר” תלוי במחילת התביעה בפועל על-ידי הקונה, עד שכאשר הוא נאמן בטענה שלא מחל, אין מגבלת הזמן בתוקף.

הש”ך עצמו מסתפק בהלכה האמורה, אך אפילו הקצות החושן, החולק על הדין, עושה כן מפני שהטענה שלא מחל היא חלשה (כיון שהיא נוגדת חזקה), ולא משום איזו תקנה אחידה של תקופת “עד שיראה לתגר”. בנוסף לכך, כמה פוסקים הסכימו להלכה שהביא הש”ך (עי’ בשער משפט, ובפתחי תשובה רכז, ב).

יש לציין שגם הערוך השולחן מסכים שכאשר הקונה השתמש בממכר לתקופה ממושכת, שוב אינו רשאי לתבוע תביעת אונאה, שכן “אין לדבר סוף”.

מוכרים וקונים

הגמרא (בבא מציעא נא, א) מבארת שהגבלת הזמן של תביעת אונאה נאמרה דווקא ביחס לקונה, כיון שהוא מוחזק על הממכר שקנה (ויכול להראותו למומחה), ולא ביחס למוכר. המוכר, שאין הממכר בידו, אינו מוגבל בזמן, ויכול לתבוע תביעת אונאה ללא הגבלת זמן. כן נפסק בשולחן ערוך (רכז, ח).

ואולם, גם זכותו של המוכר לתבוע אינה בהכרח נצחית. על-פי עיקרון ההלכתי של הגבלת הזמן, גם תביעת המוכר תהיה מוגבלת במידה ויש ברשותו חפץ דומה למה שמכר. כאשר הוא מכר אחד משני חפצים זהים, תביעת אונאה מצדו תהיה מוגבלת באותה מידה, כיון שהוא יכול להראות חפץ זהה למומחה (עי’ שו”ת מהרי”ט, חו”מ יט).

הש”ך מוסיף לכך (על-פי כמה פוסקים) שכאשר מדובר במכירת מקרקעין (כאשר יש תביעת אונאה – עי’ במאמר הקודם בנושא זה), הגבלת הזמן נאמרת ביחס למוכר ולקונה בשווה, כיון ששניהם יכולים להראות את הקרקע למומחה.

בנתיבות המשפט (רכז, ה) כתב שבדומה לכך, כאשר החפץ נשאר ברשותו של המוכר, ההלכה מתהפכת: הגבלת הזמן תחול על המוכר, ואילו שעונו של הקונה מתחיל רק לאחר שהוא יקבל את הממכר.

ההלכה כיום

כיום, העיקרון של “עד שיראה לתגר” (כפשוטו) נוגע רק למקרים מיוחדים, כגון מכירת יהלום, בגדים בהזמנה מיוחדת, אוסף בולים, ועוד ממכרים יחסית ייחודיים. ביחס למקרים רגילים של חפצים הנוצרים בפס ייצור המוני, הן הקונה והן המוכר יכולים לברר את מחיר השוק בקלות – על-ידי בדיקה באינטרנט, שיחת טלפון, וכדומה. מכאן שהגבלת הזמן תחול על שניהם, ללא קשר למוחזקות.

בהינתן השינויים החלים בתקשורת בזמנו, כתב בשו”ת מהרש”ם (ח”ג, סימן שז) שצריך לקחת בחשבון את היכולת לברר את המחיר על-ידי דואר ו”טלגרם”, ומי שאינו מנצל אפשרויות אלו מפסיד את זכותו לתבוע תביעת אונאה. כיום, כמובן שהזמן לבירור ירד פלאות, למספר שעות אם לא פחות.

הלכה למעשה, יש לדון את כל מקרה לפי נסיבותיו הספציפיות, וכמבואר בשולחן ערוך (רכז, ז) ביחס למקרים מיוחדים בהם לא ניתן לברר את המחיר אצל מומחה. בלחם רב (הגהות לשולחן ערוך, שם), בדיון על מקרה שלא היה כל מומחה בסביבה, כותב שלעולם “אין לדיין אלא מה שעיניו רואות”.

לעולם יש לדון את המקרה לפי עניינו, כאשר על הדיין לברר אם הקונה עשה את הנדרש והמקובל כדי לברר את מחיר הממכר, או שלא התעניין כל כך במחיר האמתי, והפגין שביעות רצון בעסקה.

שינוי במחיר

הגבלה נוספת על תביעת אונאה היא שינוי במחיר הממכר. כאשר חל שינוי בממכר, והקונה מבקש לבטל את המכר (על-ידי תביעת אונאה) בגלל ירידה בערכו, אין מקום לתביעה זו, גם אם טרם עברה תקופת “עד שיראה לתגר” (שולחן ערוך רכז, ט).

בשו”ת מהרי”ט (חו”מ יט) כתב לבאר שבכל מקום שהמחיר השתנה לאחר המכר, יש להניח שתביעת אונאה (לבטל את המכר) קשורה דווקא לשינוי במחיר, ולכן אין לצד הנפגע זכות תביעה אלא אם מוכיח שתביעתו אינה קשורה לשינוי במחיר (על-ידי שמוכיח שכלל לא היה מודע לשינוי זה בשעת התביעה). בהעדר הוכחה כאמור, אין המתאנה רשאי לתבוע תביעת אונאה.

אחרים חלקו על הלכה זו (עי’ שו”ת השיב משה סימן קב), וכמובן שיש להפנות מקרים מורכבים מעין אלו למורה הוראה מומחה.

הנושא של שינוי במחיר רלוונטי במיוחד להסכמי שכירות. בשולחן ערוך (רכז, לה) נפסק שזמן “עד שיראה לתגר” לא נאמר לגבי שכירות בהמות (או מכוניות) וכלים (שמלות כלה, סטים כלים, וכדומה). הגבלת הזמן לתביעת אונאה תהיה אפוא כאשר המחיר משתנה.

לחילופין, אם ניתן להוכיח שהקרבן לאונאה כבר גילה את המחיר האמתי, וטרם תבע תביעת אונאה, הרי שמחל את תביעתו ושוב אינו רשאי לתבוע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים