מומים בכהנים: פסולי כהונה בברכת כהנים

הרב יהושע פפר
ו' סיון ה'תשע"ו

 

בלמדנו השבוע על מצוות ברכת הכהנים, מתעוררים אנו לדון בשאלת כהנים פסולים.

פעמים אחדות נשאלנו במסגרת האתר אם פגמים שונים מהווים פסול בנוגע לברכת כהנים. כעת בס”ד נייחס לנושא מאמר מקיף: האם ישנם מומים, גופניים או רוחניים, הפוסלים כהנים לברכה? מהם העקרונות העומדים בבסיס העניין, ובאיזו מידה יש לדמות את ברכת הכהנים לעבודתם במקדש?

בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

בתוך המקדש ומחוצה לו

המקום הראשון והעיקרי של ברכה כהנים היה בהיכלות הקודש – לראשונה במשכן, ולאחר מכן במקדש. התורה מתארת את ברכת אהרן בגמר עבודת הקרבנות של ימי המילואים (ויקרא ט, כב): “וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים”.

המשנה (תמיד ז, ב) מתארת כיצד הכהנים במקדש היו מברכים את העם לאחר סיום הקטרת האמורים של קרבן התמיד. בהתאם לכך, הרמב”ם מונה את מצוות ברכת כהנים במנין המצוות הקשורות למקדש ועבודתו (מ”ע כו).

למרות הקשר הברור בין ברכת כהנים לבין המקדש, הסכמת הראשונים (רמב”ם, ספר המצוות, מ”ע כו; רמב”ן, במדבר ח, ב; חינוך שעח; ועוד) שגם מחוץ למקדש, ברכת הכהנים הינה מצווה מדאורייתא. כך עולה מדברי חז”ל בירושלמי (נזיר ז, א), ומכאן נשאלת השאלה: עד כמה יש לדמות את ברכת הכהנים מחוץ למקדש, לעבודת הכהנים במקדש?

תפילה ועבודה

אנו מוצאים בגמרא (סוטה לח, א) שברכת הכהנים נאמרת מעומד. המקור לכך, לפי מסקנת הגמרא, הוא מהציווי הכללי שנאמר בכתוב, “לעמוד לשרת” (דברים יח, ה). בדומה לשאר חלקי עבודת המקדש, אף ברכה הכהנים צריכה להתקיים בעמידה. כלומר, כאן מופיעה בהלכה היקש מעבודת הכהנים לברכת הכהנים.

מאידך, כאשר הגמרא במסכת תענית (כו, ב-כז, א) דנה באיסור נשיאת כפים לשתוי יין, היא מבארת שאין ללמוד את ההלכה מדיני עבודת המקדש: “אי מה משרת בעל מום לא, אף כהן מברך בעל מום לא”. הגמרא מניחה (על-פי לימוד מנזיר) שכהן בעל מום יכול להשתתף בברכת הכהנים, ולכן דוחה את הלימוד מציווי הכתוב “לעמוד לשרת” לברכת הכהנים.

סתירה זו באה לידי ביטוי גם בפסקי הלכה. מחד, הרמב”ם (הלכות תפילה ונשיאות כפים, פרק טו, הלכה ג-ד) פוסל כהן שעבד עבודה זרה או הרג את הנפש. אף כהן ששתה רביעית יין נפסל לנשיאת כפים, והרמב”ם מדמה דין זה לדין עבודת המקדש – דימוי העולה מתוך דברי הגמרא. מאידך, מתוך הגמרא מבואר שכהן בעל מום או מומר מותרים בברכת הכהנים, וזאת משום שאין ללמוד מעבודת המקדש לדיני הברכה (כך מתבאר גם בתוספות, תענית כז, א).

לכאורה, הדברים סותרים זה את זה: האם יש להשוות בין ברכת הכהנים לבין עבודת המקדש, או שמא לא ניתן להשוות ביניהם?

מאפיינים פנימיים וחיצוניים

נראה לומר שאם כי ברכת הכהנים מהווה חלק מסדר התפילה, מקור הברכה הוא מעבודת המקדש, ולכן יש לברכה קשר מהותי עם עבודת המקדש. עקב כך, ניתן להציע שמאפייניה ה”פנימיים-מהותיים” של ברכת הכהנים אינם דורשים התאמה עם עבודת המקדש, אך מאפייניה ה”חיצוניים-צורניים” חייבים להתאים עם תנאיי עבודת המקדש.

לכן, אין פסול של כהן בעל מום בברכת הכהנים, ובדומה לכך, פוסק ה’מגן אברהם’ (סימן קכח, ס”ק נד) שכהן ערל יכול להשתתף בברכה – למרות היותו פסול לעבודה. אולם, בדומה לעבודת המקדש, ברכת הכהנים מתקיימת בעמידה, ויש מקום לפסול – לפחות במישור של דרבנן – כהן שתוי.

השלכה חשובה של הבנה זו היא מעמדה של ברכת כהנים בלילה. זמנה של ברכת הכהנים בהחלט מהווה מאפיין צורני של קיום הברכה, ולכן סביר להניח שאין לקיים את ברכת הכהנים בלילה, בדיוק כפי שאין עושים את עבודת המקדש בלילה.

אכן, כך כתב בהגהות מיימוניות (הלכות תפילה פרק ג, אות ה) בשם המרדכי, כשהוא מבאר שיש לדמות בכך את ברכת הכהנים לעבודת המקדש. אולם, אם כי כך פסקו כמה פוסקים (ראה שולחן ערוך הרב, סימן תרכג, סעיף ח, ובשער הציון, סימן תרכג, ס”ק יא), דעת המהרי”ל (הובא בדרכי משה) להתיר ברכת הכהנים בלילה. ב’מגן אברהם’ (סימן תרכג, ס”ק ג) מביא את שתי הדעות, אך המנהג הרווח הוא שלא לקיים ברכת כהנים בלילה.

מומים הפוסלים

למרות שהגמרא דוחה את ההשוואה לעבודת המקדש בנוגע למומים, המשנה (מגילה ד, ז) קובעת שישנם מומים מסוימים הפוסלים את הכהן מלישא כפיו: “כהן שיש בידיו מומין, לא ישא את כפיו. רבי יהודה אומר, אף מי שהיו ידיו צבועות אסטיס ופואה, לא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלין בו”. ב’שולחן ערוך’ נפסק להלכה (אורח חיים קכח, ל), ומוסיף שגם מומי פנים בולטים פוסלים את כהן מלהשתתף בברכה.

שלא כפי המקובל, אין חשש שהסתכלות בכהנים עלולה לגרום עיוורון עיניים. חשש זה נאמר רק בכהני המקדש, שם שרתה השכינה על ידי הכהנים (חגיגה טו, א), ולא בנוגע לברכת הכהנים מחוץ למקדש (עי’ גם במשנה ברורה קכח, פט).

למרות שאין בכך סכנה, הרמב”ם (הלכות תפילה פרק יד, הלכה ז) מבאר שאין לכהנים להסתכל בעם, כדי שלא תתבלבל דעתם. כך גם, אין לעם להסתכל בכהנים לתקופה ממושכת – כדי שלא יסיחו את דעתם מן הברכה (משנה ברורה, סימן קכח, ס”ק פט). כהן הנושא מום חיצוני עלול למשוך תשומת לב, ולגרום לעם להסתכל בו, ולכן פסלוהו חז”ל מלברך. כיום, שמנהג הכהנים לכסות את פניהם וידיהם בטליתות, פוסק ה’שולחן ערוך’ (שם, סעיף לא) שגם מומים חיצוניים אינם פוסלים מלברך.

כאמור, המשנה ברורה (ס”ק פט) כותב שאין איסור להסתכל בכהנים אלא לזמן ממושך, באופן שעלול להסיח דעתם מן הברכה. אולם, הוא מוסיף שמכל מקום “נוהגין גם עכשיו, זכר למקדש, שלא להביט בהם כלל”. ואולם, דבריו מתייחסים דווקא למקרה שפני וידי הכהנים מגולים, ולא במקום שהם מכוסים (כפי שנהוג).

מומי הנפש

הרמב”ם (הלכות תפילה טו, ו-ז), ובעקבותיו ה’שולחן ערוך’ (קכח, לט) פוסקים שככלל, עבירות אינן פוסלות כהן מלברך את העם. כלשון הרמב”ם, “כהן… אף ע”פ שאינו חכם, ואינו מדקדק במצות, או שהיו הבריות מרננים אחריו, או שלא היה משאו ומתנו בצדק, הרי זה נושא את כפיו ואין מונעין אותו… ואין אומרים לאדם רשע הוסף רשע והמנע מן המצות… שאין קבול הברכה תלוי בכהנים אלא בהקדוש ברוך הוא, שנאמר, ‘ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם’. הכהנים עושים מצותן שנצטוו בה, והקב”ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו”.

לדעת ה’מגן אברהם’ (קכח, נו) בשם ראנ”ח, הכוונה לכהנים שחזרו בתשובה על חטאתם, ואילו כהנים שמחזיקים ברשעתם פסולים מלעלות לדוכן. אולם, פשטות דברי הרמב”ם ושאר פוסקים אינה מורה כן, וה’משנה ברורה’ (ס”ק קמו) פסק שלא כדעת ה’מגן אברהם’ (גם הביאור הגר”א כתב שדעת ה’שולחן ערוך’ שלא כ’מגן אברהם’).

אולם, ישנם חטאים מסוימים שכן פוסלים כהן מלהשתתף בברכה. בפרט, הרמב”ם (הלכות תפילה טו, ג) מונה שלש עבירות: רציחה, עבודה זרה, והמרת דת (לדעת ה’משנה ברורה’ (קכח, קלד) אפילו מי שהמיר את דתו לאסלאם פסול מכהונה; נחלקו הפוסקים בשאלת מומר לאחר שחזר בתשובה, וכתב הרמ”א שהמנהג להקל).

האם רוצח יכול לברך?

בנוגע לכהן שרצח את הנפש, מבואר בגמרא (ברכות לב, ב) שידי כהן אינם יכולים להיות כלי קיבול לברכת ה’: “אמר רבי יוחנן כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנאמר, ‘ידיכם דמים מלאו'”.

לדעת ה’פרי מגדים’ (סימן קכח, אשל אברהם ס”ק נא) דין זה נאמר אפילו על הריגת גוי, ואילו ב’מאמר מרדכי’ (קכח, ס”ק מג) דייק מדברי ה’פרישה’ שהדין נאמר רק בהריגת יהודי (וראה תשובות והנהגות, ח”א, סימן קלא, שהאריך בנושא).

לדעת הרמב”ם, פסול זה נאמר אפילו לאחר שהכהן חזר בתשובה, ואילו לדעת הגהות מיימוניות (טו, א) בשם ראבי”ה ורבנו שמחה, הפסול מוגבל למי שדרכו לרצוח, ולא למי שחזר בתשובה.

ה’שולחן ערוך’ (קכח, לה) פוסק כדעת הרמב”ם, ולמרות שהרמ”א מוסיף שהמנהג להקל במי שחזר בתשובה (כדי שלא לסגור דלת בפני החוזרים בתשובה), כמה פוסקים הסכימו שאין להקל בנוגע לכהן שרצח במזיד, גם לאחר שחזר בתשובה (ראה ביאור הלכה, סימן קכח, ד”ה אפילו).

לדעת ה’חיי אדם’ (לב, ה) יש לסמוך על הוראת הרמ”א בנוגע למי שפצע את חברו, והלה מת מפצעיו לאחר מספר ימים (וראה בשו”ת מהרש”ם, ח”ה, סימן ל, שיישם הוראה זו).

ה’משנה ברורה’ (קכח, ס”ק קכח-קכט) מוסיף שמי שהכריחו אותו להרוג את הנפש, וכן מי שגרם לאשה להפיל את פרי בטנה (שאינו חמור כרציחת אדם), יכול להשתתף בברכה.

הריגה בשגגה

הפוסקים דנו במספר מקרים שיכולים, למרבית הצער, להיות רלוונטיים למעשה.

למשל, מה דינו של מי שהיה מעורב בתאונת דרכים קטלנית: האם הנהג רשאי להמשיך ולברך את העם? לאחר הוראת הרמ”א, יש בהחלט מקום להקל בנוגע למי שחזר בתשובה על מעשיו. כפי שמשמע מדברי ה’משנה ברורה’, ישנם פוסקים שהחמירו בנוגע למי שרצח במזיד (אפילו אם חזר בתשובה), אבל לא בנוגע למי שרצח בשוגג.

כך גם הורה הרב שמואל וואזנר (שבט הלוי, ח”א, סימן מג, אם כי במקרה הספציפי היו צירופים נוספים לקולא).

לבני עדות המזרח (שאינם צמודים להוראות הרמ”א), הרב עובדיה יוסף (יחווה דעת ח”ה, סימן טז) פוסק שאין לכהן לשאת את כפיו לאחר גרם לתאונה קטלנית, אבל מוסיף שאם נהג בזהירות, ומישהו קפץ לפני הרכב וכתוצאה מכך נהרג, לא נפסל הנהג מלברך. עוד פוסק שם שאם התאונה גרמה פציעה ולא מוות, אין הכהן נפסל, אפילו אם הנפצע מת לאחר זמן מפצעיו – וזאת בתנאי שהנהג חזר בתשובה.

ב’שולחן ערוך’ (קכח, לו) פוסק שכהן שמל את הבן, והבן נפטר כתוצאה מכך, אין הכהן נפסל מלברך ברכת הכהנים, מפני שהתכוון לקיים את המצווה. ייתכן שיש ליישם הוראה זו אף בנוגע לרופא שגרם למוות של פציינט, שהרי אף הוא התכוון לקיים את המצווה – אם כי הדמיון אינו חד משמעי (שכן יש רופאים שאינם מכוונים אלא להרוויח משכורת).

בנוגע לכהן חייל, כמה פוסקים כותבים שיש להחשיב חייל במי ש”הוכרח” להרוג, ולכן אינו נפסל מלעלות לדוכן (שו”ת אגרות משה, יו”ד ח”ב, סימן קנח; שו”ת תפארת צבי, סימן לו, מבאר שלאחר שהוכרח להשתתף בצבא, מותר לו להרוג את האויב, כדין הבא להרגך; ראה גם התעוררות תשובה ד, יא).

מחללי שבת בפרהסיה

ישנם פוסקים (ראה פרי חדש, סימן קכח) המציעים שכיון שעובד עבודה זרה נפסל מלעלות לדוכן, יש לפסול אף כהן שמחלל את השבת בפרהסיה. הסיבה לכך היא דברי הגמרא (חולין ה, א), לפיהם מי שמחלל שבת בפרהסיה נחשב כעכו”ם – כגוי העובד עבודה זרה.

לאור ההשוואה, פסקו ה’שולחן ערוך הרב’ (קכח, נב), ה’פרי מגדים’ (נב), וה’משנה ברורה’ (קכד) שמחלל שבת בפרהסיה לא ישתתף בברכת הכהנים.

אולם הרב משה פיינשטיין (אגרות משה, אורח חיים ח”א, סימן לג) מבאר שאין לערוך השוואה מדויקת בין עובד עבודה זרה לבין מחלל שבת ברבים, שכן בלי ספק מחלל שבת שחזר בתשובה כשר לעלות לדוכן, ואילו בעבודה זרה נחלקו בכך הפוסקים.

לאחר שמנסה להימנע מלענות תשובה, כותב הרב פיינשיין שחילול שבת של בני זמננו (בארה”ב) אינו מורה על כפירה, כבעבר. לכן, עדיף שלא יעלו לדוכן, אך אם כבר התבקש כהן לעלות לדוכן, אין למנוע בעדו מלברך את העם.

 

נוסף על הפסולים הנ”ל, כהן שיש לו דין חלל אינו נחשב ככהן לכל דיני כהונה, כולל ברכת כהנים (שולחן ערוך קכח, מ; משנה ברורה ס”ק קמז). גם מי שנשוי לאשה הפוסלת לכהונה (כגון גרושה) אינו עולה לדוכן – למרות שאינו נעשה חלל בכך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים