שתי מצוות בתלמוד תורה: לימוד התורה וידיעתה

הרב יהושע פפר
א' סיון ה'תשע"ו

 

לקראת חג השבועות הבא עלינו לטובה, נקדיש את מאמר השבוע למצוות תלמוד תורה.

כפי שנבאר, מצוות תלמוד תורה פורצת כל גבולות: את גבולות הזמן, המקום, והאדם – ואין כמותה בכל מצוות התורה.

בנוסף לכך, נראה כי יש שני סעיפים מרכזיים במצוות תלמוד תורה: סעיף הלימוד עצמו, וסעיף ידיעת התורה. לבד מחובת הלימוד, יש חובה לדעת את התורה; ולבד מידיעת התורה, יש חובה ללמוד את התורה, גם עבור מי שכבר יודעה.

אין לך יום המסוגל יותר ללימוד התורה, מיום קבלת התורה – יום חג השבועות. עד כמה שנבהיר לעצמנו את גודל חיוב לימוד התורה, ואת גודל מעלת הלימוד עצמו, כך נזכה בס”ד לכלים נכונים לקבל בהם את התורה בזמן מתן תורתנו.

ללא גבול אנושי

כתב הרמב”ם (הלכות תלמוד תורה א, ח): “כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור, בין שהיה זקן גדול שתשש כחו – אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: והגית בו יומם ולילה”.

הפסוק “והגית בו יומם ולילה” מורה, לפי הבנת הרמב”ם, על חובת תלמוד תורה (ביום ובלילה) בכל המצבים האנושיים שניתן להעלות על הדעת. בכל מצב, אין האדם יכול לתרץ את עצמו באומרו שהוא זקן או עני, או עשיר וצעיר: לימוד התורה מלווה את אדם למשך כל חייו.

כך גם מבואר מדברי חז”ל (אבות דר’ נתן פרק ג, הלכה ו): “ר’ ישמעאל ברבי יוסי אומר: אם למדת תורה בילדותך, אל תאמר איני לומד בזקנותי, אלא למוד תורה, כי אינך יודע איזה יכשר. אם למדת תורה בשעת העושר, אל תשוב לך בשעת העוני. אם למדת תורה בשעת שביעה, אל תשוב לך בשעת רעבה. אם למדת תורה בשעת הריוח, אל תשוב לך בשעת הדחק – לפי שטוב לו לאדם דבר אחד בצער ממאה בריוח, שנאמר: בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך”.

בדרשה זו פירשו חז”ל את המילים “בוקר” ו”ערב” על שעת עוני ושעת עושר, על זמן של ריווח וזמן של צער. אין לך מצב אנושי, אפוא, שאין על האדם חובת תלמוד תורה.

“עתה באתי”: בכל זמן וזמן

הפסוק מתאר איך שיהושע, בהיותו במערכה מול יריחו, נושא את עיניו ורואה נגדו איש, “וחרבו שלופה בידו”. פנה יהושע אל האיש, ושאלו: “הלנו אתה אם לצרינו”. ענה לו אותו האיש (יהושע ה, יד): “ויאמר לא כי אני שר צבא ה’ עתה באתי”.

חז”ל דורשים את הדברים על אודות מצוות תלמוד תורה (מגילה ג, א): “אמר לו: אמש ביטלתם תמיד של בין הערבים, ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה. אמר לו: על איזה מהם באת? אמר לו: עתה באתי”. ענה לו המלאך שבא נגד יהושע על מצוות תלמוד תורה – “על של עכשיו” (רש”י).

לכאורה הדבר תמוה: אם בא המלאך על עסקי תלמוד תורה, למה לא ענה ליהושע בדרך ישירה, ולמה דיבר במליצה וברמז, לומר “עתה באתי”. אבל נראה שבא המלאך להורות על כך שאין גבולות בזמן המגבילים את חובת לימוד התורה. גם בזמן שעוסקים במלחמה, אפילו במחנה הקרב בשעת כיבוש ארץ ישראל, עדיין “עתה באתי”, וכמו שכתב רש”י: “שהיא לילה היא לכם לעסוק בתורה, שהרי אינכם נלחמים בלילה”.

לכל אומה יש “תרבות פנאי”. יש שמבלים את זמן הפנוי בכדורגל, ויש בכדורסל; יש שהוגים בספרות, ויש שמטפחים את הגינה האחורית.

לאומה הישראלית אין תרבות פנאי, כי אין דבר כזה “פנאי”: כל זמן פנוי, שאינו משמש לצורך חיובי אחר, מתמלא בלימוד תורה. ובניגוד לפנאי של אומות העולם, הפנאי היהודי אינו רשות, אלא חובה: גם מי שאין לו פנאי חייב ליצור לעצמו את שעות הפנאי לעסוק בתורה.

לכן מבואר בהמשך הפסוקים “וילן יהושע בלילה ההיא בתוך העמק”, וביארו חז”ל “שלן בעומקה של הלכה” (ופירש רש”י: “וכשבא לילה אחר במצור עסק בתורה”). כאן הורה יהושע הלכה למעשה שתמיד היהודי נמצא בבחינת “עתה”.

לא כל העיתים שוות: כשהאדם צריך, יעסוק במה שהוא צריך – כולל לא רק צרכי פרנסה, אכילה, ושינה, אלא אף צרכי הנפש (אמיתיים) של טיול, שיחה, וכדומה. וכשאינו צריך, יעסוק בתורה (ראה שולחן ערוך הרב, הלכות תלמוד תורה ג, ו; משנה ברורה, סימן קנה, ס”ק ד; וראה מה שהרחבנו בעניין זה כאן וכאן).

מצוות ידיעת התורה

ראינו אפוא שאין לאדם מישראל לאבד את זמנו לריק, ומוטלת עליו החובה ללמוד תורה בעיתותיו הפנויות. על עניין זה דרשו חז”ל (יומא יט, ב) את דברי הכתוב “ודברת בם”: “בם יש לך רשות לדבר, ולא בדברים אחרים”.

אולם, מלבד החובה של עצם עסק התורה, ישנה גם חובה של ידיעת התורה. לשם כך צריך אדם ללמוד היטב, ולחזור על תלמודו פעמים רבות, כדי שלא לשכוח. על עניין זה אמר הכתוב (דברים ו, ז) “ושננתם”, ולמדו מזה חכמים שצריך הלימוד להיות מחודד ומשונן היטב, עד שאם ישאלוהו על דבר שלמד ידע מיד לענות תשובה כהלכה (קידושין ל, א).

יתרה מזו, מי שאינו חוזר על מה שלמד ושכח תלמודו, עובר על האיסור: “רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים”. לדעת הסמ”ג והסמ”ק מדובר על איסור מן התורה, ואילו לדעת הרמב”ם (שאינו מונה את האיסור במניין המצוות) עובר על איסור מדברי חכמים (עי’ בספר ‘שמירת הגוף והנפש’, הקדמה לפרק יז) שהסמיכו חז”ל על הפסוק.

בהל’ ת”ת לשו”ע הרב (קונטרס אחרון לפרק ג), שחילק בין מצוות תלמוד תורה למצוות ידיעת התורה. כפי שביאר שם, שתי המצוות הינן חיובים על האדם, אך מצוות ידיעת התורה גוברת על מצוות לימוד התורה במעלתה וחשיבותה – ולכן במקום שיש התנגשות בין המצוות (כגון שצריך לנסוע למקום מרוחק כדי ללמוד אצל רב מסוים, כך שילמד פחות “זמן” אך יקנה יותר ידע), יש להעדיף את ידיעת התורה על פני לימודה.

כן כתב ר’ ישראל סלנטר (אור ישראל, מכתב כז), שמותר “לבטל מן התורה” לצורך קניין ידיעת התורה.

מנגד, לפי שיטת הרמב”ם ידיעת התורה נחשבת לשיעור במצוות תלמוד תורה, כאמור לעיל שלכן חייב ללמוד עד יום מותו. אבל יש לציין שבדברי ה’יראים’ מבואר שישנם שתי מצוות נפרדות בחובת תלמוד תורה, אחת (מצווה רנד) ללמוד ולעמול בתלמודו, והשנייה (מצווה תיד) שילמד את עצמו ויהיו דברי תורה מחודדים בפיו, דהיינו מצוות ידיעת התורה.

לפי דבריו, הרי שכל פעם שאדם לומד ומעיין ועמל הוא מקיים מצוות תלמוד תורה.

חובת ידיעת התורה: עד היכן?

חיוב ידיעת התורה כולל את כל חלקי התורה. בתשובה אחת (אגרות משה יו”ד ח”ד, סימן לז) דן הגר”מ פיינשטיין זצ”ל בעניין הסכם יישכר וזבולון, וכתב ש”מצד מצוות לימוד התורה הא צריך כל אחד ואחד ללימוד בעצמו כל התורה כולה ולידע אותה“, וביאר שלכן כתב הרמב”ם (א, י) שחייב אדם ללמוד תורה עד יום מותו, מצד חובת הכתוב “ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך”, וכל זמן שלא יעסוק בתורה הוא שוכח.

לפי דבריו, ביאר שם שמעטים הם שהצליחו לקיים מצווה זו במלואה: “נמצא שמצוות לימוד התורה וידיעתה בכל פרטיה ודקדוקיה לא קיימו אותה ממש אלא יחידים שבדורות הראשונים, וגם אלה לא תמיד היה בדרך הטבע אלא בדרך נס”.

לאור עיקרון זה, ביאר עוד את החשיבות של הסכם יישכר וזבולון, שעל-פיו גם מי שאינו יכול לקיים את המצווה בשלמות (כלומר, הרוב המכריע של אנשים) יכול להשתתף במצוותם של יחידי הסגולה היכולים ללמוד את כל התורה.[1]

אך ברור שאין הקב”ה בא בטרוניה עם בריאותיו, והעיקר שיקבע אדם עתות ללימוד התורה, כמו שכתב המשנה ברורה (ראה ביאור הלכה סימן קנה, ד”ה עת ללמוד) שייזהר כל אדם לקבוע לעצמו זמן של לימוד התורה ביום ובלילה, והאריך שם בגודל החיוב של ידיעת התורה, וסיים: “והאיש אשר אינו מזרז את עצמו לקבוע לו עתים לתורה בכל יום בודאי יישאר ריקם מכל, ח”ו, ומה יענה ליום הדין – והחכם עיניו בראשו”.

הדרך היחידה לקנות ידיעה בתורה היא על-ידי קביעות עתים, והיא החובה הבסיסית הרובצת על כל אדם, ובכל מצב.

עדיפות הדברים המעשיים

הגם שחובה על האדם ללמוד את כל התורה, יש להקדים את ההלכות הנוגעות למעשה, כמו שלמדנו מדברי הפסוק (דברים ה, א): “ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם”. מכאן למדנו שעיקר הלימוד הוא כדי לדעת לשמור ולעשות, וכמו שאמרו חז”ל (קידושין מ, ב): “גדול התלמוד שמביא לידי מעשה”. עיקר הלימוד הוא אפוא לימוד המביא לידי מעשה (עי’ גם להלן בשם הש”ך).

כך מבואר אף ב’שולחן ערוך הרב’ (פרק ב, הלכה ט), שעיקר החיוב הוא ללמוד את יסודות הדברים הנוגעים אל המעשה, דהיינו שיהיה אדם בקי לפחות ברוב ‘אורח חיים’ וכמעט כולו, חלקים מתוך ‘יורה דעה’ ו’חושן משפט’, ומיעוט ומעט ב’אבן העזר’ (בהתאם להלכות השכיחות יותר). בהקשר זה עי’ בשו”ת שבט הלוי (ח”ג סימן קמד) שאף הוא הזכיר שני חלקים של חובת ידיעת התורה, האחד ההלכות הנוגעות למעשה, והשני שאר כל התורה, ואפילו החלקים שאינם נוגעים למעשה.

אלא שלצורך ידיעה ברורה בהלכות הנוגעות, ברי שלא די בכך שילמד את ההלכה עצמן, אלא צריך גם בקיאות רבה בכל רחבי התורה, כדי שיוכל לדון דין אמת בכל עניין. ועם כי יחידים הם המגיעים למידה זו, חייב כל אדם להשתדל לקנות לעצמו מידה יתירה בידיעת התורה, לכל הפחות בדברים הנוגעים אליו למעשה, כגון בהלכות משא ומתן למי שעוסק בכך, וכן בהלכות שבת וכשרות הנוגעות לכל אחד ואחד.

כן כתב בספר ‘המאיר לעולם’ (ח”ב, סימן יב): “עיקר מה שצוותה התורה על לימוד אינו אלא בשביל שיכול לקיים המצוות, דבלא לימוד לא ידע לקיים, וכן כתוב: ‘ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם’, מבואר מזה שזהו עיקר הטעם של ציווי תלמוד תורה, וכן כתיב בפירוש ביהושע א: ‘לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו’, למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו'”.

גם ר’ ישראל סלנטר (אור ישראל, מכתב כז) כתב על דרך זו: “תכלית המצווה של ידיעת התורה הוא ליידע דיני התורה ומשפטיה על בוריין, שיהיה לו הלכה ברורה בכל מקום, איך לשמור ולקיים את כל התורה והמצוות”.

וכן כתב הרב שמשון רפאל הירש (חורב, סימן תצג): “אבל עליך ללמדה בעד החיים, וזה הכלל הגדול במצווה זו… ללמוד על מנת לעשות”. וכן כתבו רבים (עי’ של”ה, מסכת שבועות, נר מצווה; חובות הלבבות, הקדמה ושער חשבון הנפש, פרק ה; שערי קדושה, עמוד מב; מהר”ל, נתיב התורה, פרק ה; ועי’ שו”ת חוות יאיר, סימן קכד).

 

מכאן נלמד את סדר העדיפות וחלוקת הזמן של לומדי התורה – ובפרט מי שזמנו מוגבל – שאין להסתפק בלימוד “הדף היומי”, או בפלפול בסברא וחכמה כדרך הנהוגה בישיבות, אלא שיש להקדיש את עיקר הזמן ללימוד המביא לידי מעשה, לדעת את דברי ההלכה כדי שיוכל ללכת בה לבטח.

על דרך זו כתב הש”ך (יו”ד רמו, ה, בשם הדרישה), שמי שיש לו שלוש שעות ללימוד, “צריך ללמוד ספרי הפוסקים דיני התורה כמו הרי”ף ומרדכי והרא”ש ודומיהן, דזהו שורש ועיקר לתורתנו”, וכלשון ספר ‘ראשון לציון’ (לבעל האו”ח הקדוש, יו”ד רמו, א), שתחילה צריך ללמוד ההלכות המעשיות, “ואחר שידע דיני היהדות אז נשאר לו לצאת ידי חובת והגיתה בו יומם ולילה”.

בדרך מליצית, ניתן לרמז את הדבר במה שענו אבותינו בסיני, “נעשה ונשמע”: מתחילה יש להעמיד על תילו את ‘עולם המעשה’, ולבטח שמעשינו מתוקנים על-פי דין תורה; רק לאחר מכן יש לפנות לחלק השמיעה, ללימוד כל התורה, כלליה פרטיה ודקדוקיה, שהיא ארוכה מארץ מידה, ורחבה מיני ים.

[1] ייתכן שלולי דבריו, היה אפשר לומר שאין הכוונה שאדם צריך להגיע לידיעת כל התורה, בכל פרטיה ודקדוקיה, כולל כל הבבלי והירושלמי, ספרא וספרי, מדרשי חז”ל ודברי המפרשים והפוסקים לדורותיהם – שכן זוהי משימה בלתי-אפשרית לשום בר אנוש, למעט יחידים שביחידים. ייתכן אפוא שבכל סוגיה וסוגיה של תורה צריך האדם לדעת את עיקרי הדברים, ובזה מקיים את מצוות התורה. כך לכאורה עולה מדברי הרמב”ם בהקדמתו למשנה תורה, שכתב: “לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואח”כ קורא בזה [בספר ‘משנה תורה’ של הרמב”ם, ויודע ממנו תורה שבעל פה, ואינו צריך לקרוא ספר אחר ביניהם”. מבואר אפוא שבזה שלומד האדם את התורה שבכתב, ולאחר מכן לומד ספר ‘משנה תורה’ עד שיודע את עיקרי הדברים שבכל עניין ועניין, דיו בכך לקיים מצוות ידיעת התורה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים