האם בחג מתן תורה אנו לא מברכים את ברכות התורה?

הרב שמואל ברוך גנוט
א' סיון ה'תשע"ו


האם יתכן שדוקא בחג מתן תורה, אנו לומדים ללא ברכות התורה, לפי דעות מרכזיות שנפסקו להלכה ?  ואם כן, כיצד נוכל לפתור את החסרון החמוּר הלזה ?

כתב השו”ע (מז, יב): “אף אם למד בלילה, הלילה הולך אחר היום שעבר ואינו צריך לחזור ולברך כל זמן שלא ישן”.  וכתב המשנ”ב: “ואם היה ניעור כל הלילה, י”א שא”צ לברך בבוקר וי”א שצריך לברך, כי קבעו חכמים ברכה זו בכל יום דומיא דשאר ברכות השחר, וספק ברכות להקל. אך אם אפשר לו יראה לשמוע ברכה”ת מאחר ויאמר לו שיכוין להוציאו בברכות, והוא יכוין לצאת ויענה אמן, ויאמר אח”כ איזה פסוקים, כדי שיהא נחשב לו במקום לימוד, או יכוין לצאת בברכת אהבה רבה וילמד תיכף מעט אחר שיסיים תפלתו. ואם ישן ביום שינת קבע על מטתו ובלילה שלאחריו היה ניעור כל הלילה, פסק הגאון רע”א שבזה לכו”ע צריך לברך בבוקר ברכה”ת, ואין ברכת אהבת עולם של ערבית פוטרת, אם לא למד מיד אחר התפלה”, עכ”ד.

ובשו”ע שם סי”א כתב: “שינת  קבע ביום, על מטתו, הוי הפסק. וי”א דלא הוי הפסק, וכן נהגו”. וכתב המשנ”ב: “ובלחם חמודות כתב: ולי נראה שהמברך תבוא עליו ברכה, וכן נהג מורי מהר”י לברך. וכן הסכים הפר”ח וא”ר בשם הרבה ראשונים ואחרונים, וכ”כ הגר”א, וכן העתיק החיי אדם להלכה. [ואף דבפמ”ג משמע שנוכל לסמוך על המנהג הזה שלא לברך, עכ”פ נראה פשוט בהסומך על כל הפוסקים שהזכרנו, והמברך לא הפסיד]”, עכ”ד. הרי לנו שלדעת פוסקים כה רבים וחשובים, אדם שישן ביום שינת קבע, צריך לברך שוב ברכות התורה. והנה אנו ישנים בד”כ בערב שבועות, כדי לאגור כח ללימוד הלילה, [ובפרט השנה שערב שבועות חל בשבת, שישנים מפני ששינה בשבת תענוג. ושיעור שינת קבע ביום הוא חצי שעה, כמשעות הפוסקים וכמש”כ בלוח א”י (בהושע”ר)], וא”כ נמצא שלימודינו  בשעות אחה”צ של ערב שבועות, וגם לימוד כל ליל שבועות, הוא ללא ברכות התורה. והנה בבוקר אנו מברכים ברכה”ת לפני שחרית (לאלו שישנו בערב שבועות, כד’ הגרעק”א הנ”ל שהזכיר המשנ”ב) או שיוצאים מאדם שישן (לאלו שלא ישנו בערב שבועות,), ואנו שומעים קריאת התורה ומגילת רות וכו’, והנה שוב אנו עולים על יצוענו לישון שינת קבע, וכשאנו קמים לסעוד וללמוד שוב, הנה נמצא ששוב אנו לומדים ללא ברכה”ת. ודבר זה אינו מתקבל על הדעת, שדוקא ביום מתן תורה כמעט כל לימודינו נלמד ללא ברכה”ת, לכל הני דעות נכבדות.

והנה הפתרון הפשוט בזה הוא לצאת בברכת ‘אהבת עולם’ בליל שבועות,  (וכמש”כ בשו”ע שם י”ז ובמשנ”ב סקי”ג. ושם בסקי”ד כ’ דנראה דיוצא אף אם לא כיוון בפירוש לצאת עי”כ ברכה”ת), וללמוד מעט מיד לאחר התפילה. ואלו שמתפללים השנה מנחה בשבת לאחר שיָשנו ביום, טוב שיבקשו מהעולה לתורה בקריאת התורה במנחה, שיכווין להוציאם ידי חובת ברכות התורה שמברך, והם יכוונו לצאת. ואמנם אלו שיצאו באהבת עולם של מעריב י”ח ברכה”ת, ולמדו מיד לאחר ערבית, שוב לא יוכלו לברך בעצמם למחרת אם ישנו ביום האתמול, כדעת הגרעק”א, וכדכתב הגרעק”א עצמו, והו”ד במשנ”ב הנ”ל, עי”ש. ויש להוסיף שמפורסם בשם מרן החזו”א דסבר דלא כהגרעק”א, כיון דסבר דשינת  היום נחשבת לשינת עראי בכל גווני, וכן מורה מו”ר הגרח”ק שליט”א בשמו. (דהנה הרעק”א כתב דאם מברך בבוקר אחר שישן ביום אתמול, יוצא ממנ”פ. אם כהדעה שהיום  עצמו מחייב ברכה, א”כ הנה החל יום חדש, ואם כהדעה ששינה מחייבת ברכה, הרי ישן ביום האתמול. וע”ז  העיר החזו”א דאכתי מכלל ספק לא יצאנו, כיון דיתכן ששינת היום חשובה לשינת עראי. ויש להסביר דברי החזו”א ז”ל, דהנה, הב”י הביא את דעת האגור בשם אביו שכתב דאין מברכים על שינת היום, והב”י ביאר את דבריו כך: “ואפשר שטעמם משום דלר”ת אפילו שינת כל הלילה לא הוי הפסק, ואע”פ שאין הלכה כמותו מפני שכל הפוסקים חולקים עליו, היינו בשינת לילה, אבל בשינת יום מיהו יש לחוש לדבריו”, עכ”ל. ולאור זאת הבין החזו”א דשינת היום אינה כשינת הלילה, וא”כ גם אם נסבור כהדעות הרבות ששינה הוי הפסק, עדיין ייתכן ששינת היום שונה היא, שהרי הב”י ביאר בד’ האגור דגבי שינת היום חוששים לדעת ר”ת ששינה אינה הפסק). ולפי”ז הנוהגים כד’ החזו”א, ודלא כהכרעת המשנ”ב כד’ הגרעק”א, בלאו הכי לא יכולים לברך בעצמם גם אם יָשנו ביום ערב שבועות, ושפיר טוב וראוי שייצאו בברכת אהבת עולם בליל שבועות וילמדו מעט אחר התפילה. (ואגב, אמר לי ידידי הרה”ג רבי יוסף כ”ץ שליט”א שה’קדושת לוי’ זי”ע רצה לברך בעצמו ברכה”ת בחג השבועות, יום מתן תורתנו הקדושה, ולכן ביקש מאדם שישן, שהוא יברך במקומו והוא יוציאו מדין ערבות בברכה”ת…).

והנה בלוח א”י הביא בשם המהרי”צ דושינסקיא זצ”ל שניתן לכוין בברכה”ת שבבוקר ערב שבועות (השנה- בשבת בבוקר) לפטור רק עד למחרת בבוקר, או עד זמן שירצה, ואז יכול לברך שוב ברכה”ת. וכמש”כ המג”א בסי’ תצ”ד. ואמנם כבר העירו דהמג”א סתר עצמו בזה, שבסי’ תרל”ט  הביא את דברי הב”ח שהציע עצה זו וכתב על כך: “ודבריו תמוהין, דאטו מי שיש לו ציצית בבגדו ויכוין שלא יפטרנו בברכתו אלא עד חצות וכי יחזור ויברך בחצות? הא ודאי ליתא. וגם לא ראיתי באחרונים שום משמעות, לכן אין לברך דיש לחוש לברכה לבטלה”, עכ”ל. ועי’ שו”ע או”ח קע”א ס”ה שכתב: “המבדיל על השלחן, פוטר היין שבתוך המזון, וי”א שאין ברכת יין הבדלה פוטר, אלא א”כ נטל ידיו קודם הבדלה, הילכך המבדיל קודם נטילה יכוין שלא להוציא יין  שבתוך הסעודה”. הרי שהשו”ע עצמו הציע עצה שכזו לגבי ברכות הנהנין, והגרעק”א בהגהותיו שם ציין לדברי המג”א בסי’ תרל”ט הנ”ל ולד’ התבו”ש שהציע עצה זו גבי ברכת השחיטה. ואכמ”ל בענין שדשו בו רבים וטובים.

ואולם חלקי אמרה נפשי, דהנה יש שביארו דברכה”ת אינה ברכת המצוות (כפשטות ד’ הב”י והגר”א בסי’ מ”ז), או כברכת הנהנין (כהלבוש שהביא הקה”י בברכות), אלא ברכת שבח והודאה על התורה, עי’ בזה באגר”מ או”ח ח”א סי’ כ”א ובס’ עבודת משא (ח”א הלכות תפילה פ”ז ה”י) ובספרי הקט ויאמר שמואל, ראיות רבות לזה. והנה א”נ דאכן כך הוא, וברכה”ת עניינה ברכת שבח והודאה, הרי פשוט וברור שאדם אינו יכול לכוין שהברכה תחול עד לזמן מסוים, כשם שא”א לאדם לכוין שברכת ‘פוקח עורים’ או ‘מתיר אסורים’ תחול עד זמן מסוים. וא”כ לכאו’ לא שייך לכוין שברכה”ת יחול עד לזמן מסוים.

2 תגובות

  • מאת דוד סלומון:

    יש ברמב”ם הלכות ברכות פ”ז מהל’ תפילה “הַמַּשְׁכִּים לקְרֹא בַּתּוֹרָה קֹדֶם שֶׁיִּקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע בֵּין קָרָא בַּתּוֹרָה [י] שֶׁבִּכְתָב בֵּין קָרָא בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה נוֹטֵל יָדָיו תְּחִלָּה וּמְבָרֵךְ שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת וְאַחַר כָּךְ קוֹרֵא. כלומר שקריאת שמע יכולה להיות לפני ברכות התורה
    כנראה שלימוד תורה שעושים אותו בתור מצווה אינו צריך ברכה

  • מאת רבני בית ההוראה:

    לא הבנתי את הדיוק שלך, אולם עצם הנדון האם קריאת שמע צריכה ברכות התורה לפניה הרחיב בה רבות הבית יוסף בסי’ מו ונשאר בספק, עיי”ש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים