במחיר הנכון? דיני אונאת ממון

הרב יהושע פפר
י"א אייר ה'תשע"ו

 

במשא ומתן היומיומי שלנו, אחד הנושאים ההלכתיים העולים תדיר הוא איסור אונאה – החובה להוגנות במחירים. מצד אחד מדובר בהחלט באיסור, עליו התורה מזהירה בפירוש. אך מנגד, דיני אונאה נוגעים הן כאשר המוכר (או הקונה) עבר במכוון על האיסור, והן כאשר הדבר נעשה בשגגה, ללא יודעין.

לעתים קרובות, עומדת בפני מוכר או קונה החלטה קשה ביחס לעסקה פוטנציאלית. ייתכן שמדובר בקנייה או מכירה מצוינת, אך מאידך שמא יש לחשוב פעמיים לפני סגירת העסקה, מפני חשש אונאה.

שאלות רבות עולות במסגרת זו. האם חל האיסור אפילו בהפרש קטן במחיר? איך ניתן לברר את המחיר ה”אמתי” של המוצר? האם האיסור חל גם במצב של מכירה פומבית? ואיך משפיעה ידיעתו מראש הצד השני, הקרבן לאונאה? במאמר הראשון בנושא, נתייחס לשאלות אלו, בין היתר, בהמשך הדברים.

דיני אונאה בסיסיים

נאמר בכתוב: “וכי תמכרו ממכר לעמיתֶך או קנה מיד עמיתֶך, אל תונו איש את אחיו” (ויקרא כה, יד). חז”ל מבינים שמדובר באונאת ממון ביחס למחיר שאינו הוגן (בבא מציעא נח, ב).

ההלכה הבסיסית של אונאה קובעת שכאשר חנות או אדם מוכרים במחיר גבוה יותר ממחיר השוק, או כאשר קונה קונה במחיר נמוך יותר, נחשב הדבר ל”אונאה”. הלכה זו נאמר במכירה, בקנייה, ואף בשכירות (שולחן ערוך, חושן משפט רכז, לב). ואולם, התוצאה של עסקה במחיר שאינו הולם, ואף הגדרת ההלכה עצמה, תלויים בשיעור האונאה.

כאשר ההפרש במחיר הוא בדיוק ששית של מחיר השוק (16.7%), אזי עובר הרמאי על איסור אונאה. ההשלכה המעשית היא שהמכר קיים, אלא שעל המאנה להחזיר את ההפרש במחיר אל הקרבן. זהו הדין הבסיסי של אונאה (שולחן ערוך רכז, ב).

כאשר ההפרש במחיר הוא למעלה מששית, האיסור כמובן עומד בעינו, אך במקום להחזיר את ההפרש, הקרבן רשאי לבטל את העסקה לחלוטין. יתרה מזו, בנסיבות אלו אין לקרבן כוח לדרוש את ההפרש, ועליו לבחור בין קיום העסקה בתנאים הגרועים, או ביטול העסקה לגמרי (שם רכז, ד).

מנגד, כאשר ההפרש הוא פחות מששית, אין לקרבן כל תרופה. עליו לספוג את הנזק הכספי, והעסקה עומדת בעינה. השאלה של איסור אונאה כאשר מדובר בהפרש קטן הינה יותר מורכבת.

אונאה בשיעור קטן

הרא”ש (בבא מציעא ד, כ) קושר את השאלה של איסור אונאה בשיעור קטן (פחות מששית) בנימוק של שיעור ששית לאיסור אונאה. הוא פותח וכותב שנראה שיש בכך איסור, “דרחמנא אמר אל תונו – בכל דבר שיש בו שיווי ממון הזהירה תורה שלא יאנה את חבירו – אלא שאמרו חכמים דעד שתות הוי מחילה, לפי שכך דרך מקח וממכר, לפי שהלוקח והמוכר אינם יכולין לכוין דמי המקח בצמצום, ודרך העולם למחול טעותם עד שתות”.

כלומר, לא נאמר איסור אונאה עד שיעור ששית מפני שקשה לעמוד על טעויות קטנות במחיר, וגם אם הקרבן יעמוד על הטעות ויתבע את הצד השני, יהיה קשה לו להוכיח את הטעות ולהוציא את הממון בדין. מסיבה זו, אנו מניחים מראש שעד שיעור ששית יש מחילה אוטומטית. לפי זה, כאשר אדם מטעה ברמאות את חברו, הוא עובר על האיסור גם בפחות משיעור ששית.

לאחר מכן, מציע הרא”ש הסבר אחר לשיעור ששית: “או שמא כיון דדרך מקח וממכר בכך, דלפעמים הלוקח חפץ במקח זה ומוסיף עליו דמים יותר מכדי שויו, ופעמים שהמוכר מזלזל בשומתו בממכרו לפי שאין חפץ זה ערב עליו, או שהוא דחוק למעות, הלכך עד שתות הוי בכלל דמי מקח ואין כאן שם אונאה כלל – וצ”ע”. כלומר, ייתכן שבשיעור פחות מששית אין כאן אונאה כלל, כי דרכו של מקח וממכר היא שלא להקפיד על סכומים אלה.

בטור ושולחן ערוך (רכז, ו) מוזכרים שני הצדדים של שאלה זו. כפי שכותב הרא”ש בסוף דבריו, “וירא שמים יצא ידי כולם”.

קביעת מחיר השוק

אחד האתגרים המרכזיים ביחס לדיני אונאה הוא קביעת מחיר השוק. ישנן שני מצבים שונים של קביעת מחיר השוק. המקרה הפשוט, שהינו נדיר כיום, הוא כאשר יש מחיר קבוע עבור מוצר מסוים. המורכב יותר, והשכיח בהרבה, הוא כאשר יש מנעד של מחירים.

הבית יוסף (חושן משפט רט, ב) פוסק שביחס למוצרים על בסיס אינדיבידואלי, בלי קריטריון ברור לקביעת המחיר, לא נאמר כלל דין אונאה. כיון שאין מחיר קבע ביחס למוצרים כמו צמר לא מעובד או חלב (עי’ בבא בתרא סח, ב), מוצרים אלו אינם בכלל איסור אונאה.

על אותו המשקל, בערוך השולחן (רכז, ז) פוסק שמוצרים הנמכרים במחירים שונים בחנויות שונות, אין בהם דין אונאה. כאשר יש שגובים מחיר גבוה יותר, ויש שלוקחים מחיר נמוך, אין איסור להשתייך לאלו הגובים את המחיר הגבוה. לפי הבנה זו, רוב המוצרים היום (למעט אלו שיש עליהם פיקוח ממשלתי) פטורים מדיני אונאה.

ואולם, גם לפי שיטה זו, כתב הפתחי חושן (פרק י) שאסור לגבות מחיר הגבוה מהמחיר הגבוה ביותר בשוק. העובדה שישנם מחירים גבוהים מתיר למכור באותם מחירים גבוהים, אך לא במחיר גבוה עוד יותר.

כנגד שיטה זו, כתב המחנה אפרים (מכירה כד) שחל דין אונאה גם על מוצרים שאין להם מחיר אחיד. הוא מוכיח הלכה זו מדינם של ספרים (ספרי קודש), שאין להם מחיר אחיד, ולמרות זאת יש בהם דין אונאה. כך גם שיטת הב”ך והש”ך (חושן משפט רט, א), הקובעים שהעדר מחיר קבוע אינו שולל דין אונאה. בשו”ת שבט הלוי (ח”ה, סימן ריח) פסק לחומרא בכך, שגם כאשר אין מחיר אחיד חל דין אונאה.

לאור זאת כתב שערך ש”י (רט) שאסור למכור במחיר גבוה גם כשיש הבדלי מחירים בין חנויות שונות. אך גם לפי דרך זו, בוודאי שצריך להיות איזהו מחיר ממוצע שלפיו ניתן לחשבן לעניין דיני אונאה. ברב המקרים ניתן להניח שהמחיר המומלץ על-ידי הצרכן יכול לשמש כאמת ידה. כאשר אין מחיר מומלץ, כתב בפתחי חושן (ח”ד, עמ’ רצו) שיש להשתמש במחיר החציוני לצורך דיני אונאה.

דעה נוספת היא שמחיר השוק נקבע לפי המחיר שרוב המוכרים לוקחים עבור החפץ (אמרי יושר ח”ב, סימן קנה; עי’ גם השיב משה סימן קב). כאשר מקובל למכור מוצר במחירים שונים בחנויות שונות, שכן כיודע ישנן חנויות שבהן מוכרים כל מוצר במחיר גבוה יותר, כמובן שאין בכך איסור.

מחירים אישיים

הקצות החושן (רכז, א) מביא בשם הריטב”א (קידושין ח, א) שיש להתחשב בשיקולים אישיים כדי לקבוע את המחיר לעניין דין אונאה. הגמרא (שם) דנה ברב כהנא, שקיבל סודר במקום שמונה סלעים לפדיון הבן. הסודר היה שווה פחות מהסכום הנדרש (ח’ סלעים), אך היה די בכך במקרה של רב כהנא, שכן היה לו צורך דחוף בסודר (בהיותו אדם חשוב, והיה צריך לכסות את ראשו).

מכאן למד הריטב”א שכאשר יש ערך אישי מיוחד בחפץ מסוים, אין איסור אונאה במכירה לאותו האדם במחיר הגבוה יותר. יוצא מן הכלל הוא מקרה של אדם נואש, החייב לרכוש מוצר או שירות מתוך מצב חירום. במקרים אלה, אסור לנצל את מצוקתו של אדם כדי להעלות את המחיר של המוצר או השירות.

הקצות החושן חולק על הריטב”א בכך. על-בסיס מקרה של מכירת אבנים יקרות (בבא מציעא נו, ב), בהן נאמר דין אונאה, זאת למרות צורכו המיוחד של הקונה לקנות אבנים מתאימות למה שכבר יש לו. מכאן למד הקצות החושן שערך אישי אינו משפיע על דיני אונאה, החלים לפי ערך השוק, ללא התחשבות במצב האישי של כל אדם.

מוצרים שאין להם מחיר

בתשובה מפורסמת (כלל יג, סימן כ; עי’ מחנה אפרים, אונאה כד) דן הרא”ש במקרה של מי שקנה את הזכות לגבות מסים מקהילה מסוימת. ביחס לשאלת אונאה, כתב הרא”ש שאין אונאה אלא על מוצרים שיש להם מחיר.

הזכות לגבות מסים מקהילה היא דבר שאין לו אפשרות של מחיר קבוע. סכום המס עצמו נע ונד משנה לשנה, לפי מנהגי הקהילה ואופייה המשתנה. בשל עובדה זו, אין במקרה זה דין אונאה.

כך יהיה הדין אף ביחס לאנטיקות, לחפצי אספנות, וכך הלאה, שאין להם מחיר שוק. כיון שאין אפשרות לקבוע לחפצים מעין אלה מחיר שוק כלשהו, לא יחול בהם דין אונאה.

מכירה פומבית

האם נאמר דין אונאה על מכירה פומבית?

במשפט שלום (רכז, טז) כתב ראיה יצירתית לכך מדברי המשנה (ערכין כז, א), שם דנה המשנה במעין מכירה פומבית ביחס לפדיון הקדש (הגם שאין איסור אונאה בהקדש, עדיין לפי כמה ראשונים נאמר דין אונאה כאשר המחיר הוא פי שניים ממחיר השוק). ואולם, הוא כותב לדחות שייתכן שהעיקרון ביחס להקדש אינו מכירה ופדיון רגילים, אלא כדרך לתת תרומה להקדש (כך כתב בתוספות יו”ט, קידושין א, ו).

בתשורת שי (סימן תנו) הביא ראיה לסתור מדברי הרא”ש האמורים, לפיהם אין דין אונאה בזכות לגביית מסים מקהילה. הרא”ש מבאר שאין במקרה האמור דין אונאה מפני שאין לכך מכיר, אך לא מפני שמדובר במכירה פומבית – הדרך שהייתה מקובלת ברוב הקהילות לרכישת הזכות לגביית מסים. כיון שהרא”ש לא מזכיר סיבה זו, יש ללמוד שחלים דיני אונאה גם במצב של מכירה פומבית.

ואולם, בנתיבות המשפט (קט, ה) משמע להדיה שיש דין אונאה גם במכירות פומביות. הנתיבות מתייחס למקרה של גביית חוב על-ידי שומה של בית הדין: כאשר השומה מתבררת כטעות, חלים דיני אונאה, כך שהמלווה (הגובה את חובו על-פי שומת בית הדין) אינו מפסיד את כספו. ועדיין, אם המלווה מציע מחיר גבוה יותר משומת בית הדין, שוב אין כאן דין אונאה.

לכאורה, כך יהיה הדין גם במכירה פומבית. נכונותו של המציע לשלם מחיר גבוה יותר שולל את האפשרות של דין אונאה. כן פסק בשו”ת שואל ומשיב (ד, ג, סימן קלז), ועי’ גם במשפט שלום שאף הוא פסק כן.

 

ישנם נושאים נוספים רבים שיש לעסוק בהם במסגרת דיני אונאה: כמה יוצאים מן הכלל (קרקעות, שטרות, ואחרים), שאלות הנוגעות לידיעת הקרבן טרם העסקה, ועוד רבים. בע”ה נדון בנושאים אלו במאמרים נוספים.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים