האפיקומן זוכה למקום של כבוד בליל הסדר. הדבר נכון עבור כולנו, כאכילת מצה אחרונה בליל הפסח. ואולם, הוא נכון ביתר שאת ביחס לילדים. המנהג, שנהיה נפוץ ואפילו אוניברסאלי עם השנים, הוא שהילדים "גונבים" את האפיקומן, ומחזירים אותו רק בתמורה לשי נחשק.
לכבודו של חג הפסח הבא עלינו לטובה, נדון במאמר הנוכחי בהלכות פוסט-אפיקומן. מה מותר לאכול אחרי האפיקומן, ומה מותר לשתות? האם מותר לשטוף את הפה במי-פה אחרי אפיקומן, והאם מותר לשתות קפה? בנוסף, האם "הבטחות אפיקומן" מחייבות את ההורים למיניהם? האם יש הבדל בין נסיבות שונות?
כולנו מעוניינים בכך שילדנו יישארו ערים לאורך ליל הסדר, כולל אפיקומן. אבל לעתים, טקס האפיקומן מעלה הפתעות שאינן צפויות, כאשר ילדים מצליחים להפגין יצירתיות רבה בכל הנוגע להשגת מבוקשיהם. כדאי אפוא לבוא מוכן.
אנו מקווים שמאמר זה יוכל לסייע בהכנות לליל הסדר ולמצוות האפיקומן.
המילה אפיקומן
משמעותה של המילה "אפיקומן" עבורנו היא המצה שאנו אוכלים בסוף ליל הסדר, קודם לברכת המזון. ואולם, אין זו המשמעות המקורית של המילה.
במשנה (פסחים י, ח) נאמר: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". הכוונה לקרבן הפסח, שנאסר אחריו "אפיקומן" – כפי שאנו משיבים לבן החכם כחלק מההגדה. מהו אותו "אפיקומן" שנאסר אחר אכילת קרבן הפסח?
לדעת רב (פסחים קיט, ב), המינוח נובע מהמילים "אפיקו מנייכו", כלומר, פינו את כליכם. לדעתו, כוונת האיסור היא שאין לעבור מחבורה לחבורה באכילת הפסח, אלא יש לאוכלו במקום אחד בלבד. מנגד, לדעת שמואל המילה נובעת מצירוף המילים "אפיקו מן", כלומר, הביאו אוכל. לדעתו, יש איסור על אכילת קינוח (או כל דבר אחר) אחרי אכילת הפסח, כך שטעם הפסח נשאר בפה לאורך הלילה – כפי שאנו נוהגים היום במצה (ועי' גם בירושלמי, פסחים לז, לפירוש נוסף למילה).
למרות פירושים אלו, ברור שהמילה עצמה אין מקורה בעברית או בארמית, אלא מיוונית, וכוונתה לסוג מסוים של בידור הבא אחרי הסעודה. פרופ' שאול ליברמן (הירושלמי כפשוטו, חלק א, עמ' 521) מבאר שהכוונה לנוהג יווני של "אפיקומזין" – להסתובב מבית לבית ולכפות על אחרים הצטרפות לסעודה – שמזכיר במידת מה את פירושו של רב.
השימוש הראשון במילה "אפיקומן" למצה שאנו אוכלים מופיע בשו"ת רש"י (סימן שד, עמ' שכו), שם מזכירים תלמידי רש"י שפעם אחת שכח רבם (רש"י עצמו) לאכול את "מצת האפיקומן" בסוף הסדר, ונזכר רק לאחר ברכת המזון. כיום, כמובן שהשימוש היחיד של המילה הוא למצה הנאכלת בסוף הסעודה, שאחריה נאסרה אכילת מאכלים אחרים.
אכילה ושתייה אחרי אפיקומן
בדומה לקרבן הפסח, נאסרה כיום האכילה לאחר מצת האפיקומן (שולחן ערוך, אורח חיים תעח, א). איסור זה מורה כמובן שיש חובה של אכילת מצה – מצוות האפיקומן – בסוף הסעודה, שאחריה אין לאכול.
תוספות (פסחים קכ, א) מבארים את הסיבה לכך במה שיש לשמר את טעם המצה בפינו. אמנם לאחר האפיקומן עדיין יש לשתות שתי כוסות יין, אך טעם היין אינו מסלק לגמרי את טעם המצה, ויש להימנע מאכילת דבר-מה שיגרום לסילוק הטעם.
האם איסור זה נאמר על אכילה בלבד, או שמא אף על שתייה?
ניתן למצוא את התשובה לשאלה זו באיסור תוספת על הכוסות – האיסור להוסיף שתייה אחרי שתי כוסות היין האחרונות של ליל הסדר. המפרשים מציעים סיבות שונות לאיסור זה.
לדעת רבינו יונה, כפי שהובאו דבריו בטור (או"ח תפא), סיבת האיסור היא ששתיית משקאות משכרים עשויה למנוע מן האדם להמשיך בסיפור יציאת מצרים ולימוד תורה לאורך הלילה. לפי טעם זה, האיסור נאמר על משקה משכר בלבד, ולא על משקאות אחרים.
מנגד, הרמב"ן (פסחים קיט, ב, וכן כתב הר"ן) מבאר שהאיסור קשור לאיסור להוסיף על ארבעת הכוסות של ליל הסדר. לפי דרך זו, אסור לשתות כל משקה שניתן לקיים בו את מצוות ארבעת הכוסות, כך שיחול האיסור על "חמר מדינה", כמו על יין. ואולם, יהיה מותר לפי זה לשתות משקאות שאינם "חמר מדינה", שאין לקיים בהם מצוות ד' כוסות.
ביאור שלישי ניתן על-ידי התוספות (פסחים קיז, ב). לפי דבריהם, האיסור שייך לטעם מצה, שיש לשייר בפה לאורך הלילה. לפי זה, יש לאסור שתיית כל משקה שיש בו טעם.
פסיקת הלכה ושימוש במי-פה
הט"ז (אורח חיים תעט, ב) פוסק כטעם הראשון המנוי לעיל – החשש לשכרות – כך שאין איסור על משקאות שאינם משכרים. מנגד, המגן אברהם (תעח, א; תפא, בהקדמה) פוסק שאין לשתות שום משקה לבד ממים לאחר האפיקומן, וכך מביא המשנה ברורה (תעח, ב): "ולענין שתיה נחלקו הפוסקים, ויש להחמיר במשקה המשכר, ולכתחילה נכון ליזהר מכל משקה חוץ ממים".
עולה אפוא כי יש להימנע מכל אכילה או שתייה שתסלק את טעם המצה. לאור פסיקה זו, כתבו כמה פוסקים (עי' ברכי יוסף, אורח חיים תפא, א; באר היטב שם; כף החיים תפא, ד) שאסור לענן אחרי האפיקומן (כיום, רבים אוסרים את העישון ביום טוב, כיון אין הדבר שווה לכל נפש – זאת מלבד האיסור לעשן מפני הנזק הבריאותי), כיון שהדבר מסלק את טעם האפיקומן, הגם שאין בו לא אכילה ולא שתייה.
מסיבה זו, אין להשתמש במי-פה בליל הפסח, כיון שהדבר כמובן מסלק כל טעם מן הפה. מנגד, כתבו הפוסקים שיש להקל בשתייה קפה בליל הפסח, כאשר הדבר מסייע לאדם להישאר ער ולעסוק בסיפור יציאת מצרים ובלימוד תורה (עי' בחזון עובדיה, ח"א, סימן נ, שמקל בזה; יש שהקפידו להימנע מהוספת סוכר).
החובה לקיים הבטחות
חובת קיום הבטחות נלמדת מציווי הפסוק (ויקרא יט, לו): "מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם". מכאן נדרש בברייתא (ב"מ מט, א): "שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק".
פירוש דין זה תלוי במחלוקת אמוראים. לדעת רב, הכוונה היא שיש בדברים משום "מחוסרי אמנה". כלומר, כאשר אין מקיימים הבטחה שהובטחה, הגם שלא נעשה מעשה קניין אלא דיבור בלבד, נחשב המבטיח "מחוסר אמנה", ואין רוח חכמים נוחה ממעשיו.
מנגד, לדעת רבי יוחנן אין בדברים משום "מחוסרי אמנה", וכוונת הפסוק היא להלכה אחרת, "שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב".
בהמשך הסוגיה מובאים דברי רב פפא, הקובע שרבי יוחנן מודה ב"מתנה מועטת", שאין המבטיח רשאי לחזור בו, משום סמיכות דעת המקבל על דיבורו של הנותן. כיון שמדובר במתנה מועטת, המקבל מאמין בלב שלם שהנותן אכן יקיים את דיבורו, ובמקרה זה מסכים ר' יוחנן שאסור למבטיח לחזור בו. מה שאמר ר' יוחנן שאין בדברים משום "מחוסרי אמנה" נאמר רק במקום "מתנה מרובה", שבה אין המקבל סומך את דעתו על דברי המבטיח.
בשו"ע ורמ"א (חו"מ, סימן רד, סעיף ו-ז) נפסק כדעת רבי יוחנן, שיש בדברים משום "מחוסרי אמנה" במתנה מועטת, ונקט השו"ע בטעם הדבר "שהרי סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו, אבל במתנה מרובה אין בה חסרון אמנה, שהרי לא האמין זה שיתן לו דברים אלו עד שיקנה אותם בדברים שהם נקנים בהם".
הבטחה לילדים
במנחת פתים (לרב מאיר אריק, חו"מ סימן רד, סעיף ח) כתב שייתכן שהבטחה לקטן אינה כדין הבטחה לגדול. הוא מניח שדין הבטחה לקטן שווה לדין הבטחה כשאין המקבל בפניו, התלוי במחלוקת בין הפוסקים. גם בהבטחה לקטן, שאין לו דעת, ולכן אינו סומך על הבטחת הנותן, יש לומר שאין בהבטחה משום חיסרון אמנה.
אך כאמור, גם בהבטחה שלא בפני הנותן, רבים פסקו שיש בהבטחה משום מחוסר אמנה, כפי שעולה מפסק השולחן ערוך (חושן משפט רמג, א-ב; עי' בשולחן ערוך הרב, הלכות מכירה ו; שו"ת פרי יצחק, ח"א, סימן נא; מחנה אפרים, אונאה כח). לפי זה, אין לחלק לפי השוואת המנחת פתים בין מקבל קטן לבין מקבל גדול.
כמו כן, יש גם אם נניח שאין איסור לחזור מהבטחה כאשר אין המקבל בפניו, אין ללמוד מכאן לקטן. אמנם לקטן אין די דעת כדי שיוכל לבצע קניינים שונים (ונחשב "שלא בפניו" לעניין הלכות עדות), אבל באיסור לחזור בו מדבריו הדבר תלוי בסמיכות דעתו של המקבל, ונראה שלקטן למעלה מגיל מסוים בוודאי שיש סמיכות דעת, ויחול כלפיו האיסור של "מחוסרי אמנה".
בנוסף לחובת קיום הבטחות של "מחוסרי אמנה", נאמר בנוגע לקטן טעם נוסף שלא לחזור בו מהבטחתו: כדי שלא ללמד את הקטנים לשקר. כן מבואר בגמרא סוכה (מו, ב): "ואמר רבי זירא: לא לימא איניש לינוקא דיהיבנא לך מידי, ולא יהיב ליה, משום דאתי לאגמוריה שיקרא, שנאמר: למדו לשונם דבר שקר".
בשו"ת שלמת חיים (ח"ב, סימן עט) הקשה שהרי יש לאסור אי קיום הבטחות מדין "מחוסרי אמנה", ולמה הוצרכה הגמרא לאסור את הדבר מפני שילמד את בנו לדבר שקר? מכאן הוכיח ש"כנראה מתנה מועטת היינו לגדול אבל לקטן אינו מחויב". אך מנגד, הט"ז (חו"מ רמט, א) למד מדברי הגמרא עצמם שדין "מחוסרי אמנה".
בספר "מקדש ישראל" (פסח, עמ' רמט) כתב שאם שכח הקטן מההבטחה, בוודאי שאין חובה לכבדה.
הבטחות תחת לחץ
בשו"ע הרב (הלכות מכירה, סעיף ו) העתיק להלכה את דברי השולחן ערוך (חו"מ סי" רמג, סעיף א-ב) שגם בהבטחה לתת מתנה שלא בפני המקבל יש דין "מחוסרי אמנה", והקשה על כך בציונים (אות נג) שהרי לא סמכא דעתו של המקבל, כיון שלא ידע כלל מזה.
ובאמת בשו"ת פרי יצחק (ח"א, סימן נא) כתב "שאם יאמר אדם בינו לבין עצמו שיתן מתנה לאחד, והמקבל מתנה לא ידע מזה כלל, נראה שבכה"ג אף במתנה מועטת אין שום מדת חסידות כלל שלא לחזור". כן גם משמע מלשון המחנה אפרים (הלכות אונאה, סימן כח), שכתב "וכל זה כשאמר ליה תחלה הנותן למקבל ליתן לו מתנה מועטת, דסמכה דעתיה".
הבטחה תחת לחץ
דין נוסף שראוי להזכיר נאמר בהקשר של הבטחות תחת לחץ וסחיטה.
בשולחן ערוך נפסק (חו"מ, סימן רסד, סעיף ו): "היה זה בא בכד של דבש, וזה בא בקנקנים ריקנים, ונסדק כד הדבש, ואמר לו בעל הקנקנים: "איני מציל לך דבש זה בקנקני עד שתתן לי חציו, או שלישו, או כך וכך דינרים", וקבל עליו בעל הדבש, ואמר לו: "הן" – הרי זה שחק בו, ואינו נותן לו אלא שכרו הראוי לו, שהרי לא הפסידו כלום".
מבואר שמי שמבטיח לחברו הבטחה תחת לחץ של סחטנות, אינו חייב לכבד את ההבטחה. כפי שהאריך בנתיבות המשפט (שם, ס"ק ח), נחלקו הפוסקים אם הלכה זו נאמרה רק במקום קיום מצווה (מצווה על בעל הקנקנים להציל את דבש חברו), ולכן רשאי המבטיח להפר את דברו, או שנאמרה ההלכה אפילו שלא במקום מצווה. לפי דעת רובם של פוסקים (ראה ש"ך, שם ס"ק יד, שו"ת רמ"א, סימן פו, שו"ת חת"ס, סימן צא, סמ"ע, סימן רסה, ס"ק ז), ההלכה נאמרה אפילו שלא במקום מצווה.
אך בדרך כלל, קשה להגדיר את מנהג מתנת האפיקומן כ"סחטנות". במקרה הרגיל, מצת האפיקומן "נגנבת" בהסכמת ההורים, ועל דעת שהיא תוחזר תמורת הבטחת מתנה. רק במקרים חריגים, כשה"גנב" סוטה מכללי המשחק ומעלה דרישות בלתי-סבירות, ניתן אולי להגדיר את הנסיבות כסחטנות, ובכך לפטור את האב מהתחייבויותיו.
אליבא דאמת, גם מצב כזה אינו מלחיץ במיוחד, שכן אם אבד מצת האפיקומן, ראשי לקחת מצה אחרת ולקיים בה את המצווה.
נסיים במעשה משעשע. הרבי ר העשיל (ויש המספרים את המעשה על הגר"ח מבריסק), הידוע בחריפותו גם בתור נער צעיר, ישב פעם בליל הסדר המשפחתי. כשהגיעו לשלב של אכילת האפיקמן, הבחין האב שהאפיקומן איננו! נעצו כולם את מבטם על העשיל, ופנה אליו האב בנעימות להחזיר את המצה המבוקשת. הילד השיב מיד שהוא יחזיר את האפיקומן, ובתנאי שיקנו לו בגד משי.
האב הסכים, קיבל את המצה והתחיל לחלקה למסובין על שולחנו – חוץ מהעשיל, עליו פסח האב. פנה העשיל אל אביו, ושאלו: "למה לא נתתי לי חלק מהאפיקומן, ככל המסובין?" ענה אביו: "גם לך אתן, בני, ובתנאי שתמחל לי על התחייבותי לתת לך מעיל משי!"
הנער העשיל לא השיב מאומה, אלא הביא ידו אל חיקו, והוציא פרוסת אפיקומן אשר הטמין שמה, כשהוא אומר אל אביו: "הבנתי מראש מחשבותיך, תגמול לי גמולי. אולם הייתי נזהר להקדים לפני המעשה". ואז ענה בקול רם: "הנני מוכן ומזומן לקיים מצות אכילת אפיקומן!" (חוט המשולש, עמ" רכה).
מכאן שגניבת האפיקומן אינו טקס חדש, וכבר נהגו כן מדורי דורות. אם קיימו את המנהג, כנראה שנצטרך גם לקיים את ההבטחות, ולראות בהן חלק נוסף של הוצאות הפסח.
