השבת אבידה: חשיבותם של סימנים (2)

הרב יהושע פפר
ה' ניסן ה'תשע"ו

 

בשבוע שעבר פתחנו את הדיון בדיני השבת אבידה. כפי שהערנו, הלכות אלו חשובות לאורך השנה, אך הן באות לידי ביטוי מיוחד לקראת חג הפסח, כאשר כמעט ואין בית (בוודאי מוסד) שלא נמצאים בו אבידות שיש להשיב (עד כמה שאפשר) לבעליהן.

השבוע, נעבור לדיון בנושא של סימנים – סימני היכר שדרכם ניתן לזהות אבידה. המשמעות ההלכתית של סימנים רבה מאד, וניתן לומר שרוב המקרים של אבידות יוכרעו, לפחות בחלקם, על-פי קיום וטיבו של סימן.

כפי שהזכרנו בשבוע שעבר, קיומו או היעדרו של הסימן קובע (יחד עם קריטריונים נוספים) אם הבעלים מתייאש מאבידתו, או שהוא ממשיך לתלות תקווה שהאבידה תחזור אליו. שאלת ייאוש הבעלים תלויה באפשרות של מוצא להחזיר את החפץ לבעליו: עד כמה שהמוצא אינו יכול להחזיר את האבידה לבעליה – כך המצב כאשר אין סימן – הבעלים מתייאש ממנה (ומותר במקרים מסוימים למוצא לשמור את האבידה לעצמו).

מה אפוא נחשב לסימן על-פי הלכה? איך יש להחזיר אבידה שיש בה סימן לבעליה? איך יש לנהוג במציאה שאין בה סימן? מה ההלכה של מציאת כסף שיש בו סימן? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

הכרזה על מציאה

כאשר אדם מוצא חפץ אבוד, וכאשר ברור למוצא שהחפץ אכן “אבוד” – למשל, כאשר הוא נמצא ברחוב וברור שאם יישאר שם הוא יינזק או ייגנב (עוד נדון בע”ה בהגדרות של חפץ “אבוד” בהזדמנות עתידה) – הצעד הראשון בהחזרת החפץ לבעליו הוא כמובן זיהוי הבעלים. זיהוי זה נעשה על-ידי תהליך של הכרזה: על המוצא להכריז על מציאת אבידה, בתקווה שהבעלים יוכיח את בעלותו על-ידי שיספק סימני היכר.

השולחן ערוך (חושן משפט רסז, ג) פוסק כי יש להכריז על אבידה בבתי כנסיות ובתי מדרשות – מקומות שנקהלים שם רבים. הסמ”ע מוסיף שיש להכריז בין תפילת מנחה לבין ערבית, כדי שלא להפריע לסדר התפילה. כיום, המנהג הנפוץ הוא להשתמש בשלט או פתק כתוב, במקום הכרזה בעל-פה. על השלט להיות תלוי במקום ציבורי וגלוי לעין, כדי לוודא סיכוי גבוה (כמה שיותר) שעוברים ושבים יקראו אותו.

אך למעט כפרים קטנים, מקומות שיש בהם מוסדות ציבוריים מועטים, עדיין השאלה של מקום ההכרזה צריכה בירור. ברוב הערים והשכונות יש כיום עשרות אם לא מאות בתי כנסת. יתרה מזו, לא כולם מגיעים לבית הכנסת. שמא האבידה נפלה מאישה, ולא מגבר הרגיל להגיע לבית הכנסת? מטרת ההכרזה היא לאפשר לכל מי שאולי אבדו לתבוע אותו בחזרה (עי’ במשנה, בבא מציעא ב, ו, לתיאור התהליך בימי הבית, אז הוכרזה האבידה במועד העלייה לרגל, ונמשכה למשך שלשה רגלים). מהו גבול חובת ההכרזה?

דרך אפקטיבית אחת להכרזה כיום היא על-ידי פרסום (חינם) בעיתון מקומי. ה’חתם סופר’ (חושן משפט כב) פוסק שפרסום בעיתון נחשב להכרזה כדין (הוא מתייחס לאבידה של משרתת שבעל הבית איבד עמה את הקשר). ייתכן אמנם שהבעלים אינו קורא רגיל של העיתון המקומי, אך יש להניח שמי שאיבד אבידה, ומודע ל”מדור אבידות” בעיתון המקומי, יקרא את המדור בניסיון לקבל בחזרה את אבידתו.

ביחס לאבידות הנמצאות בסמוך למבנה ציבורי כלשהו, כגון ליד תחנת אוטובוס, אופציה סבירה היא לתלות שלט (כאשר הדבר מותר על-פי חוק) על התחנה. עצה זו מניחה שמי שאיבד את החפץ יחזור על עקבותיו בניסיון למצוא את החפץ, ויקרא את המודעה התלויה במקום.

הצורך בסימן

ניתן להכריז על אבידה רק כאשר יש בה סימן על-פי דין, לפיו הבעלים יוכל לזהות את האבידה, ולתבוע את השבתה. בהיעדר סימן כדין, החפץ האבוד אינו יכול להיות מוחזר לבעליו, מחשש מהשבה לאדם הלא נכון (אם בטעות, ואם בכוונת הטעייה). מה אפוא נחשב לסימן על-פי דין?

“סימן” הוא סימן היכר ייחודי, שיוכל להוכיח את תביעת הבעלים על אבידתו. סימן שנוצר על-ידי הליך של ייצור המוני, גם כאשר מדובר בייצור מוגבל (שעדיין יש ממנו עותקים רבים), אינו יכול להיחשב סימן על-פי דין (עי’ בסמ”ע, חושן משפט רסו, כח; ט”ז, שם).

עיקרון הסימן אינו למעט את הסיכוי הסטטיסטי לטעות. סימן חייב להיות הוכחה חיובית של בעלות, והוא חייב אפוא להיות די ייחודי. צבע של חולצה או מידתה אינם מהווים סימן, כיון שיש עוד חולצות דומות בעיר. סימן מתאים להחזרת חולצה היא רק סימן אינדיבידואלי: כתם, קרע, סימן היכר, וכך הלאה.

ואולם, האמור לעיל נכון רק במקום שידוע לנו קיומם של חפצים דומים באותו האזור. כאשר אין אנו מודעים לחפצים דומים, כגון כאשר נמצא פריט ביגוד שאינו נמכר באותו העיר, ייתכן שמותג הבגד עצמו יהיה סימן ראוי.

שאלה חשובה אפוא היא אם יש בכלל לחשוש לפריטים דומים באותו מקום. בעידן הגלובליזציה, התשובה לעתים קרובות תהיה שכן: יש לחשוב בכל מקום לקיומם של פריטים דומים, כך שיהיה צורך בסימן יותר ייחודי.

סימני היכר

סוגיית סימנים נוספת, מחוץ לתחום של השבת אבידה, היא השימוש בסימנים כדי לזהות את המת. כאשר יש צורך בזיהוי המת כדי להתיר את אשתו להינשא לאחרים, ואין עדים היודעים לזהות את הגופה, ניתן לזהות את המת על-פי סימנים. למשל, כאשר יש לגופה שומה במקום מסוים, ועדים מעידים שלאדם שכעת חסר הייתה שומה דומה, נחשב הדבר ל”סימן מובהק” המועיל לזיהוי המת ולהתיר את אשתו להינשא לשוק.

מה נחשב לסימן ראוי לעניין זה? מתי צריכים לחשוש שמא אדם אחר, חוץ מאותו אדם החסר, היה לו שומה דומה, ומתי אין צורך לחשוש לכך? הבית שמואל (אבן העזר יז, עב) כותב שכאשר הסיכוי הסטטיסטי למצוא שומה דומה הוא אחד מאלף (0.1%) או פחות, נחשב הסימן כראוי מספיקה לזיהוי – “סימן מובהק”. ניתן אפוא להניח שהגופה שייכת לאדם החסר, ולהתיר את אשתו לשוק.

לצרכי השבת אבידה, די בדרגה פחותה יותר של מובהקות (אין צורך ב”סימן מובהק”), ולכן אין ספק שאותה דרגת מובהקות – סיכוי של אחד מתוך מאה – מספיקה גם לעניין השבת אבידה לבעליה. מכאן שאם הסימן הוא נדיר למדי, ברמה של אחד מאלף, בוודאי שיהיה די בכך כדי לסמוך על הסימן לצורך זיהוי הבעלים.

השלכה נוספת של הגדרה זו תבוא במקום שנמצא פריט שרשום עליו שמו של בעליו. השם עשוי להוות זיהוי קונקרטי כיון שהסיכויים של שני אנשים באותו העיר הנושאים את אותו השם הוא פחות מאחד מתוך אלף. מכאן שאין המוצא צריך לחשוב שיש עוד איש בעיר הנושא את אותו השם, ושאף הוא אינו מוצא חפץ דומה.

מציאת כספים

לעתים קרובות אנו מוצאים כסף אבוד – מטבעות ושטרות. האם סימן יכול להועיל להחזיר את הכסף לבעליו? אין סימנים מזהים במטבעות רגילות. העובדה שהמטבע הוטבע בשנה כזו או אחרת אינה יכול להוות סימן, כי יש כמובן מטבעות רבים של אותה השנה (שולחן ערוך, חו”מ רסב, יג).

עוד נפסק בשולחן ערוך (על-פי הגמרא) שאפילו כאשר יש סימן מיוחד במטבע, כגון סימן או שם שנכבו עליו, עדיין אין בכך סימן על-פי דין כדי להחזיר את המטבע לבעליו. הסיבה לכך היא שדרכם של מטבעות לעבוד מיד ליד, ולכן יש לחשוש שמי שתובע את המטבע איבד מטבע אחר עם אותו הסימן, ואילו המטבע אבוד שייך למישהו אחר.

כיון שאין בכסף סימן, וכיון שביחס לכסף ניתן להניח שהמאבד מודע לנפילת כספו (ולכן כבר התייאשר ממנו), מותר למוצא לשמור את הכסף לעצמו.

ואולם, הרמ”א (חו”מ רסב, יג, בשם הרמב”ן) מוסיף שישנם סימנים שכן מועילים אפילו לעניין מטבעות, כגון סדק במטבע (וכנראה שהוא הדין לקרע במקום מסוים בשטר). הרמב”ן מבאר שכיון שהסדק הוא סימן ייחודי, שוב אין אנו חוששים שהמטבע עבר ליד אחרת – כשם שאין אנו חוששים שמי שמוכיח את בעלותו על-פי סימנים כבר מכר את החפץ לאחרים. חשש זה קיים רק כאשר אנו מניחים שיש כמה מטבעות הנושאים את אותו הסימן.

דעת הטור נוטה שלא מועיל שום סימן לעניין החזרת כסף לבעליו, שכן לעולם יש לחשוש שהמטבע עבר לידיים של אחרים. אך הט”ז נוקט שהשולחן ערוך אינו חולק על דעת הרמ”א, וכך מקובל להלכה. מכאן שמספר סידורי (למשל) על שטר ייחשב לסימן. אין בשל כך חובת הכרזה, שכן נדיר הוא האדם המכיר את שטרותיו על-פי מספרים סידוריים. ואולם, כאשר אדם מגיע ומוסר את המספר הסידורי של שטר הנמצא, חובה להחזיר את השטר לבעליו.

כמו כן, כאשר כסף מסודר באופן מסוים, המראה שהכסף הונח באותו המקום בכוונה, כמות הכסף הוא מקומו המדויק מהווים סימן על-פי דין (חו”מ רסב, יב; עי’ שם בסמ”ע). יש לציין שמיקום יכול להוות סימן היכר רק ביחס לחפצים שאין דרכם לשנות מיקום מפני עוברים ושבים וכדו’.

בנוסף, חז”ל ופוסקי ההלכה מתייחסים בעיקר למטבעות, שכאשר נפלו לבעליהם, אין דרך לבעליהם לדעת כמה מטבעות נפלו, ובאיזה אופן. ביחס לשטרות, הבעלים ידע לעתים קרובות כמה שטרות היו באוגדן של שטרות, כאשר מדובר בשטרות שהוזמנו מבנק או שטרות המקופלים אחד בתוך השני. במקרים אלו, יש להכריז על מציאת השטרות, ומי שנוקט בסכום המדויק יזכה בהם בחזרה.

חפצים ללא סימן

רוב המציאות כיום הן נעדרי סימן. עתים, מצלמות (כאשר לא ניתן לזהות את הבעלים על-פי תמונות בזיכרון), מגבות, מאכלים, וכך הלאה – כל אלה אין בהם בדרך כלל כל סימן. למען רישום השם או סימן היכר מיוחד, תיאור חפצים סטנדרטיים מעין אלה אינו יכול להוות סימן על-פי דין. איך אפוא יש לנהוג כאשר נתקלים בחפצים אלה במצב של אבידה?

בניגוד לכספים, לא ניתן להניח – למעט מקרים מיוחדים – שהמאבד מודע לאבידה, וכי הוא כבר התייאש ממנה. מכאן שגם במקום שלא ניתן להחזיר את האבידה על-פי סימנים, עדיין אין היתר למוצא לקחת את החפץ לעצמו: בעלותו של הבעלים עדיין תקיפה על החפץ. איך יש אפוא לנהוג?

אם לא יגביה המוצא את החפץ, יש סיכוי סביר שהחפץ ייגנב או יינזק על-ידי אחרים. מנגד, הגבהת החפץ על-ידי המוצא אינו עשוי להועיל לבעליו, למעט האפשרות שמישהו יבוא ויעיד על בעלותו עליו. בשולחן ערוך הרב (מציאה, סעיף ב) כותב שמחמר האפשרות של עדות כאמור, יש למוצא להגביה את החפץ גם כאשר אין בו סימנים. כן פסק בתהילה לדוד, ולדעת רבי עקיבא איגר (ב”מ כו, בביאור דעת הנימוקי יוסף) עולה שיש חובה להגביה את החפץ גם כאשר אין אפשרות של השבה על-פי עדות.

מנגד, אחרים כותבים שאין חובה להגביה חפץ שאין בו סימן, כיון שאין דרך סבירה להשיב את החפץ לבעליו. רבי עקיבא איגר (ב”מ כא, ב) כותב שזו בדעת התוספות. בחידושי חמדת שלמה (כו, א) מסתפק בכך, ואילו האמרי משה (לז, ה) כותב שכך דעת הר”ן, ועולה מדבריו שיש לסמוך על דעה זו בהתעלמות ממציאות שאין בהן סימן.

לאחר שאדם מגביה חפץ שאין בו סימן, לדעת פוסקים רבים אין היתר למגביה לשמור את החפץ לעצמו, גם אם לאחר מכן נודע לו שהבעלים התייאש ממנו. כיון שהגביה את החפץ (בזמן שלא היה ניתן להניח את ייאוש הבעלים), חל עליו חובת השבה, וחובה זו אינה פוקעת לעולם. כן נפסק בשולחן ערוך (רסב, ג; עי’ בסמ”ע רס, מב וברמ”א רס, י).

בנסיבות אלה, על המוצא לשמור את החפץ “עד שיבוא אליהו”, שעתיד להפגיש את הבעלים עם חפציו האבודים. בינתיים, מדובר כמובן בהסדר שאינו נוח במיוחד עבור המוצא. הוא, וילדיו אחריו, יצטרכו לשמור על האבידה, ללא סוף ניכר לעין (חו”מ רסב, ד; בע”ה נדון עוד בתפקידו של המוצא בנסיבות אלו, בהזדמנות אחרת).

הנח להן לאבידות

כיום, ייתכן שכולם יסכימו שאין חובה להגביה מציאה שאין בה סימן, בוודאי כאשר מדובר במציאה שאינה מן היוקרתיות. כיום, כאשר חפצים סטנדרטיים מיוצרים בייצור המוני, קשה מאד להעלות על הדעת שיימצאו עדים שיעידו על בעלות אדם על חפץ הנמצא. מכאן שיש לבעלים עניין ורצון שהמוצא לא יגביה את החפץ, שכן כל זמן שהחפץ נשאר במקום אבידתו, יש סיכוי שהמאבד יחזור על עקבותיו וימצא את החפץ. לאחר שבא אדם ונטלו, יאפסו סיכויי הבעלים לקבל אותו בחזרה.

כיון שניתן להניח את דעתו של הבעלים באופן שהוא אינו מעוניין בהגבהת האבידה, הרי שמצוות השבת אבידה לא תחול. בנוסף לכך, כיון שהיסוד המרכזי של מצוות השבת אבידה הוא להשיב אבידות לבעליהן, מובן הדבר שכאשר הגבהת המציאה רק מרחיקה את המטרה, לא תחול המצווה. מכאן נראה שבדרך כלל, יש להניח לחפצים שאין בהם סימן להישאר במקומם.

היוצא מן הכלל: תלמידי חכמים

למרות שבדרך כלל אין להחזיר אבידה אלא בסימנים, הגמרא קובעת יוצא מן הכלל: כאשר מדובר בבעלים שהוא תלמיד חכם, יש להשיב את האבידה על-פי “טביעות עין”, גם אם אין בה סימנים קונקרטיים. הלכה זו נוגעת רק לחפצים שאינם חדשים, באופן שייתכן שיש לבעלים טביעות עין עליהם.

על-פי פסק הרמ”א (רסב, כא), חובה אפוא להגביה חפץ, גם כאשר אין בו סימן, אם מדובר במקום ששכיח בו תלמידי חכמים, ולהכריז עליו כאבידה שיש בה סימן. תלמיד חכם (שאין בו חשש של שקר) יוכל לבוא ולהכיר את החפץ כשלו, גם ללא סימנים – בתנאי, כאמור, שלא מדובר בחפץ חדש.

לדעת השולחן ערוך, תמיד יש להגביה ולהכריז על חפץ הנמצא, מחשש שבעליו הינו תלמיד חכם שיוכל לזהותו על-פי טביעות עין. מנגד, הרמ”א כאמור חושש לבעלות של תלמיד חכם רק במקום ששכיח בו תלמידי חכמים, ולא בכל מקום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים