שלום
למה צריך להקפיד לא לדבר מזמן ברכת המוציא עד לאחר הכורך, הרי אפ' הלל מודה שהיום א"א לכרוך המצה והמרור משום שלא יבטל המרור הדרבנן את המצה דאוריתא, כידוע, אז ודאי שהברכה הולכת רק על המצה בנפרד, אז למה כ"כ להקפיד לא לדבר כדי שהברכה גם תחול על הכורך?
תודה רבה
תשובה:
שלום רב
במשנה ברורה סי' תעה ס"ק כד מבאר, שהואיל ותקנה זו של הכורך היא זכר למקדש שאז היו אוכלים כך הכל יחד, גם הברכה היא בכלל התקנה, שתחול עליה כפי שהיה צריך לעשות בזמן המקדש. ומל מקום בדיעבד מי ששח בדברים אינו חוזר ומברך על הכורך.
כלומר, שחלק מהתקנה זכר למקדש זה גם הברכה שהולכת גם על הכורך (שהרי היו עושים גם את דעת חכמים?) אבל אה"נ זה לא מצד הדין של הפסק באמת?
לא מדוייק. כשחכמים קבעו לאכול כורך בזמנינו, הם נתנו לזה גדר להתנהג כאילו כך הוא קיום המצוה, וממילא גם לברך על כך, אלא שלא תיקנו ברכה ממש אלא רק שהברכה הראשונה תחול גם על זה, ולכן זה לא מעכב בדיעבד.
השאר תגובה