ליל הסדר – שיעורים

הרב יהושע פפר
ב' ניסן ה'תשע"ו

רבים מבין מצוות ליל הסדר קשורים לאכילה ושתייה. מצוות אלו הם שתיית ארבעת הכוסות, ואכילת מצה, מרור, כורך ואפיקומן. את כ”כרפס” אנו אוכלים, אבל אין בכך מצוות אכילה כפשוטה, אלא מצווה של עשיית “שינוי” כדי שהתינוקות ישאלו.

כיון שרבו מצוות האכילה והשתייה, חשוב מאד לדעת את הכמויות הנדרשות בכל מצווה. ואמנם, בדורות אחרונים הושקע מאמץ רב על-ידי פוסקי ההלכה ללבן את דיני ה”שיעורים” הראויים למצוות באופן כלל, ובפרט למצוות של ליל הסדר.

במאמר הנוכחי נעיין בדיני השיעורים, ובעיקר בדרכם של פוסקים שונים להגיע לשיעור הנכון עבור ה”כזית” – שהוא ראש לכל השיעורים. כפי שנראה, חישוב שיעור “כזית” אינו קל ופשוט כפי שאולי היינו מצפים, ורבו בו השיטות והמחלוקות.

מתוך בירור יסודי זה, נבוא לסכם את שיעורי הפסח למצוות השונות של ליל הסדר.

זית כחצי ביצה?

מצוות האכילה של ליל הסדר דורשות שיעור של “כזית”, כמות המגדירה מעשה אכילה לפי התורה (תורת כהנים י, ב). כאמור, היוצא מן הכלל הוא “כרפס” (שולחן ערוך, אורח חיים תעג, ו), שאין בו דין אכילה ממש.

“כזית” הוא שיעור של נפח, ואין לו קשר מהותי עם משקל, למרות שלפעמים קל יותר לחשבן שיעור ספציפי לפי משקל (עי’ רמב”ם, פירוש המשנה לטהרות ג, ד; חזו”א לט, יז). המשנה קובעת ששיעור זה הוא גודל של זית ממוצע (כלים יז, ח).

נראה לכאורה שקל למדוד שיעור כזית, שהוא נפחו של זית ממוצע. אולם, הראשונים מבהירים שאין הדבר כה פשוט. בגמרא (יומא פ, א) מבואר שאדם מסוגל לבלוע נפש של ביצה בבליעה אחת. בנוסף לכך, מצאנו בגמרא (כריתות יד, א) כי אדם יכול לבלוע נפח של שני זיתים בבת אחת. מכאן למדו התוספות (עירובין פ, ב; יומא פ, א) כי נפחו של זית הוא חצי נפחה של ביצה (עי’ מגן אברהם סימן תפו).

הזיתים שאנו מכירים הם כמובן הרבה פחות קטנים מחצי ביתה, והם יותר קרובים לתשיעית ביצה (עי’ ספר כזית עמ’ 24). כיון שזיתים היו גדולים יותר, ככל הנראה, בתקופה של תוספות, נראה שאין להשתמש (לדעת התוספות) בזיתים של ימינו כדי לקבוע שיעור כזית – אלא אם נאמר שהשיעור ההלכתי פוחת עם התקטנות הזיתים.

התקטנות הזיתים כאמור עולה לפי דעת התוספות. אך לדעת הרמב”ם אין כל הכרח לומר שזיתים שלנו שונים בגדלם מזיתים של תקופת חז”ל וימים עברו.

הרמב”ם אינו דן בפירוש בשיעור כזית, אבל ניתן ללמוד על דעתו בנושא מתוך דבריו ביחס לשיעור “סעודה” (לעניין עירובין). לפי פסקי הרמב”ם, הנפח הנחוץ לשתי סעודות הוא ששה ביצים, שהם שווים לשמונה עשר גרוגרות (תאנים יבשים) (רמב”ם, הלכות עירובין א, ט; על-פי דברי המשנה עירובין פב, ב וגמרא שם פ, ב – תוספות חולקים על משוואה זו). נפחו של גרוגרת היא אפוא שליש נפחה של ביצה.

מדברי הגמרא במקום אחר (שבת צא, א) אנו יודעים שהזית קטן יותר מהגרגרת, ונמצא אפוא ששיעור כזית חייב להיות פחות משליש ביצה. יתרה מזו, ייתכן שלדעת הרמב”ם שיעור כזית קטן בהרבה משליש ביצה, כפי שניתן לאמוד לפי זיתי ימינו. ואולם, מתוך ספק שיטת הרמב”ם בדרך כלל מוצגת כשיטת שליש ביצה: אם יאכל אדם שיעור של שליש ביצה, הוא בוודאי אכל שיעור כזית.

גודלה של ביצה: התקטנות הביצים

איך כעת יש לאמוד את הנפח של ביצה?

הדרך הפשוטה היא להשתמש בשיטת ה-displacement– להכניס ביצה לתוך כלי מלא במים, ולמדוד את נפח המים שנשפכים מחמת הביצה. כך, אמנם, ממליץ השולחן ערוך (אורח חיים תנו, א; עי’ יו”ד שכד, א).

שיטה שנייה, מורכבת יותר, היא לחשבן את נפח הביצה על-פי יחס הביצה לשיעור רביעית – שיעור נפח של משקאות. רביעית שווה לנפח של ביצה וחצי, כך שביצה היא נפח של שני שליש רביעית (רמב”ם, הלכות מקוואות ו, יג). הגמרא קובעת (פסחים קט, א) כי רביעית היא נפח כלי בגודל שני אגודלים על שני אגודלים על 2.7 אגודלים, כאשר שיעור אגודל הוא עובי של אגודל בסמוך למפרק (עי’ דעת תורה, טריפות לח, קטו; שו”ת אגרות משה, או”ח א, קלו; משנה ברורה יא, יט). שני שליש של נפח זה שווה לנפח של ביצה.

הצל”ח (בעל הנודע ביהודה) ניסה את שתי השיטות לחישוב שיעור הביצה, והגיע לתוצאות קשות. הוא חשבן את עובי האגודל כ-2.55 ס”מ, והגיע לנפח ביצה של 120 מ”ל. מנגד, כאשר מדד את הנפש של ביצים מצויות, הוא הגיע לנפש של 58 מ”ל, דהיינו כחצי משיעור הביצה לפי חישוב אגודלים.

כדי להתאים את התוצאות זו לזו, הצל”ח היה צריך להכריע בין שתי אופציות. ייתכן שהאגודלים גדלו עם השנים, כך שמדד הביצה צדק ואילו מדד האגודלים שגה, ומנגד ייתכן שהביצים התקטנו, כך שמדד האגודלים צדק ושל ביצים שגה. לאור הכלל של “ירידת הדורות”, שלפי הבנתו תקף הן ברוחניות והן בגשמיות, הכריע הצל”חכי מדד האגודלים הוא הנכון, ואילו הביצים שלנו אינן כביצים של תקופת חז”ל: התקטנו הביצים באופן שיש להכפיל את שיעור הביצה של היום.

בשיטה זו הוקדם הצל”ח על-ידי התשב”ץ (ח”ג, סימן לג), שכבר כתב כי השיעור לפי אגודלים גדול יותר מהשיעור של ביצים מצויות, כך שראוי להחמיר במצוות דאורייתא.

מחלוקת הפוסקים על התקטנות הביצים

רבים חלקו על השערת הצל”ח ביחס להתקטנות הביצים. כמובן שכך עולה מפוסקי ההלכה שהמליצו על מדידת שיעור ביצה לפי ביצים המצויות: השולחן ערוך (תנו, א), מגן אברהם (רי, ב), שולחן ערוך הרב (תנו, א), ועוד (עי’ גם ערוך השולחן או”חקסח, יג ויו”ד שכד, ה). כך נקטו כמה פוסקים בפירוש, ועל-פי נימוקים שונים.

בשו”ת תשובה מאהבה (סימן שכד), המחבר – תלמידו הקרוב של הצל”ח– כותב שהצל”ח השתמש באגודל שלו לצורך המדידות. דא עקא, שהצל”ח היה אדם גדול מאד, והאגודל שלו היה גדול בהרבה מאגודלים רגילים וממוצעים. מסיבה זו, השיעור שאליו הגיע גדול בהרבה מהשיעור האמתי. כך גם כתב הרב חיים נאה, ואילו בערוך השולחן (שכד, ו) הציע שהביצים במקומו של הצל”ח היו קטנות מהממוצע.

הרב דוד פיינשטיין (הגדה קול דודי ב, ה) מציע שגודל הביצים נשאר קבוע, ואילו גודל האגודלים דווקא התקטן. לפי זה, כמובן שניתן להשתמש בביצים של זמנינו כדי לקבוע את השיעור הנכון. הרב פיינשטיין אינו דוחה את דעת הצל”ח, אלא רק מציע ביאור לחולקים על שיטתו.

בנוסף, לדעת כמה פוסקים גם אם נניח שזיתים או ביצים התקטנו עם השנים, אין בכך סיבה להימנע משימוש בביצים של ימינו כדי לקבוע את השיעור. הטעם הוא שהתורה קבעה את שיעוריה לפי הזיתים של כל דור ודור, ואם הזיתים התקטנו, אף השיעור למצוות התקטן (שו”ת בית שלמה, או”חקז; שו”ת בית יצחק, יו”ד ב, קלג; שו”ת חתם סופר, או”ח קפא; שיעורי תורה ה, א, בשם חסד לאברהם; שו”ת אגרות משה יו”ד ח”ג סימן סאואו”ח ח”א סימן קלו).

לפי דרך זו ניתן להשתמש בביצים של זמנינו גם אם אין השיעור תואם את מדד האגודלים, ואין בכך כל חשש. הרב חיים נאה כותב בהקשר הזה שהמנהג באירופה הייתה לסמוך על מידות אלו, ולא להחמיר את חומרת הצל”ח.

מנגד, כמה פוסקים הסכימו לדעת הצל”ח (עי’ מעשרה רב קה ו-עד; שערי חרמים סב, קסה; ראש אפרים ג, טז; שו”ת מהר”ם שיק יו”ד קצט). להלן נראה שגם רבים מבין פוסקי זמנינו חששו לדעת הצל”ח, לפחות לעניין מצוות דאורייתא.

דעות הפוסקים

למדנו אפוא שישנן שתי שאלות מרכזיות שבהן נדרשת הכרעה ביחס לשיעור כזית: האחת אם הזית הוא חצי או שליש ביצה, והשנית אם ניתן לשער בביצי זמנינו אם לאו.

רבים נוקטים שלעניין מצוות של תורה, ראוי לאכול שיעור כזית של חצי ביצה (כשיטת התוספות), ואילו לעניין מצוות דרבנן ניתן להקל כשיטת שליש ביצה (עי’ שולחן ערוך הרב, ערוך השולחן ומשנה ברורה, או”חתפו, א).

המשנה ברורה מוסיף שלעניין מצוות דרבן שיש בהן ברכה לפניהן, כגון מצוות מרור, יש להחמיר לכזית של חצי ביצה – אך שאר פוסקים לא הזכירו חומרה זו. יש שכתבו שכאשר אין קושי בדבר, עדיף גם במצוות דרבנן להשתמש בשיעור של חצי ביצה (כך נקט הערוך השולחן, וכן עולה מדברי המשנה ברורה).

החזו”א לא הכריע בבירור בשאלה זו, אך מדבריו עולה שנטה לשיעור של שליש ביצה לכל דבר, גם למצוות דאורייתא (עי’ חזו”ל ק, ח; לט, יז; שיעורין של תורה, מצוות, כב וסימן יא).

לעניין חומרת הצל”ח, פסק המשנה ברורה שיש להחמיר לשיטתו (להכפיל את שיעור הביצים) במצוות של תורה, אך לא במצוות דרבנן (תפו, א; ביאור הלכה רעא, יג). המשנה ברורה דווקא מתקשה בחידושו של הצל”ח משיעור “מלא לוגמיו” של משקין.

מנגד, החזו”א (לט, ח ו-יז) הכריע שלעניין כל שיעורים יש לנקוט בחומרת הצל”ח. ועדיין, החזו”א ראה בכך חומרה, כי מעיקר הדין סבר שיש לשער בזיתים של כל דור ודור (שיעורין של תורה יא).

הרב חיים קנייבסקי העיר שהחזו”א השתמש בשיעור קטן זה לעניין מצוות דרבנן, דהיינו שיעור שליש של ביצי ימינו – שיעור גדול אומנם מזיתים של זמנינו (עי’ מכתב המודפס במקראי קודש (הררי), עמ’ תקעב, לעניין מקור; עי’ גם בספר כזית השלם, פרק יא). לעניין רביעית (לד’ כוסות) החזו”א השתמש בכוסות גדולות לפי שיטת הצל”ח.

הרב חיים נאה סבור שאין כל הבדל בין שיעור של ביצים כיום לבין שיעור של אגודלים, וניתן להשתמש בשיעור ביצה מצויה.

כמובן שיש להאריך עוד הרבה בענייני השיעורים, וגם המחקר התמקד לאחרונה בשאלה זו, ותרם לדיון מזוויות שונות – ממשקלם של מטבעות עתיקים (הדירהם שבו הרמב”ם משער את שיעורי התורה) ועד נפח של מקוואות. לקריאה נוספת, יעויין בספרים שנכתבו בנושא, ולאחרונה בספר “מאזני צדק” של הרב דוד בראונפלד (מתוכו לוקחו חלק מהמקורות דלעיל).

לעניינו, נמשיך כעת לשאלות מעשיות של ליל הסדר.

שיעורים של מצוות

מתוך הדברים דלעיל עולה כי השיעורים של אבצע, רביעית, כביצה וכזית כולם קשורים זה לזה. כמו כן, שיעור אמה הינו שיעור ששה טפחים (עירובין יג, ב), שהם כ”ד אצבעות (בכורות לט, ב), כך שגם האמה והטפח קשורים לשאר השיעורים.

החזו”א מבסס את שיעוריו על האמה. לדעתו (לט, ח), שיעור אמה הנהוג באירופה הוא 58 ס”מ (שהוא שיעור גדול יותר משיעור אמה המקובל הנמדד מהמפרק ועד סוף האצבע האמצעית – עי’ רש”י כתובות ח, ב ומנחות יא, א). מכאן הסיק החזו”א ששיעור רביעית הוא 150 מ”ל (עי’ שיעורין של תורה, מצוות יח), שיעור ביצה בלי הקליפה הוא 90 מ”ל, ושעיור כזית חצי או שליש מידה זו. שיעור הביצה לפי זה הוא כפי שניים מביצי זמנינו, ומכאן הכרעת החזו”א כדעת הצל”ח.

שיעוריו של הרב חיים נאה היו המידות הנהוגות במשך מאות ארוכות בקהילות ספרדיות (עי’ שו”ת אור לציון ג, ג, ד; יחווה דעת ח”ד סימן נח), וכך מנהג ירושלים העתיק (עי’ הקדמה לשיעורין של תורה; ביאור הלכה רעא, יג). ואולם, כאשר החזו”א הציג את שיעוריו, הרב חיים נאה הגן על המנהג הרווח, ולכן שיעורים אלו ידועים היו כשיעורי רב חיים נאה.

שיעורים אלו מתבססים על שיעור רביעית, שלדעת הרמב”ם הוא שיעור נפח של מים השוקל 27 דירהם (פירוש המשנה לעדיות א, ב). הדירהם הוא מטבע ערבי שהיה בשימוש רווח מימי הביניים (תקופת הגאונים) ועד היום במקומות מסוימים. מקלו הוא 3.205 גרם. רביעית של מים (27 דירהם) שוקלת 86 גרם, שנפחם הוא 87 מ”ל.

רביעית לפי זה היא נפח 86 מ”ל (שיעורין תורה ג, ו), כך שנפחה של ביצה עם הקליפה הוא 57.6 מ”ל ובלי הקליפה 53.8 מ”ל. כזית של חצי ביצה הוא נפח 25.6 מ”ל, ושל שליש ביצה 17.3 מ”ל. לעניין אכילת מצה של תורה, הרב חיים נאה ממליץ לאכול שיעור גדול יותר, 28.8 מ”ל, מחשש שחלקי מצה יידבקו בין השיניים.

מידות אלו תואמות יפה את שיעורי הביצים של היום.

הרב דוד פיינשטיין חישב את המידות על-פי ביצים של זמנינו ועל-פי אגודלים. לפי ביצים של זמנינו התוצאות קרובות לשיעורו של הרב חיים נאה. לפי אגודלים (לפי מדידה של הרב משה פיינשיין) רביעית עלתה שיעור 131 מ”ל, ביצה 87 מ”ל וחצי ושליש ביצה 44 מ”ל ו-29 מ”ל כל אחד.

מכאן עולות המידות הבאות.

מוציא מצה

מצה היא מצווה של תורה, ולכן כתב המשנה ברורה שיש להחמיר בה לחומרת הצל”ח ולשיעור של חצי ביצה. המידה הגדולה ביותר לעניין זה היא שיעור החזו”א, דהיינו שיעור כביצה של 100 מ”ל ושיעור כזית של 50 מ”ל. החזו”א עצמו הקל להשתמש בשיעור של שליש ביצה (33 מ”ל). לדעת הרב חיים נאה השיעור הוא 25.6 מ”ל, אך כאמור הוא המליץ על שיעור גדול יותר של 28.8 מ”ל.

השולחן ערוך (תעה, א) כותב שמי שאוכל מקערת ליל הסדר יאכל שני זיתים, אך לעניין זה די בזיתים קטנים, ושני זיתים קטנים (שליש ביצה; שלא כצל”ח) אינם מגיעים לביצה אחת גדולה כאמור.

כורך

כורך מהווה מצווה דרבנן, ולכן ניתן להסתפק בשיעור קטן של כזית: שליש ביצה (ויש אומרים שלכתחילה יש ליטול חצי ביצה) ובלי חומרת הצל”ח. השיעור הגדול ביותר של שליש ביצה הוא של הרב חיים נאה – 19.3 מ”ל – ואילו של חצי ביצה (אך בלי חומרת הצל”ח) עולה השיעור ל-28.9 מ”ל.

אפיקומן

לכתחילה יש לאכול שני זיתים (משנה ברורה תעז, א). כיון שמדובר במצווה דרבנן, די ליטול ביצים קטנים, כל אחד 19.3 מ”ל, וסך הכל 37.8 מ”ל (אין צורך להחמיר בזיתים של חצי ביצה, כי דין שני זיתים אף הוא חומרה, ומעיקר הדין דין בזית אחד; עי’ שולחן ערוך תעז, א).

מרור

מצווה דרבנן, ודינו כדין כורך האמור. המשנה ברורה כותב להחמיר ליטול שיעור של חצי כזית מחמת הברכה שמברכים על המרור, ושיעורו כאמור 28.8 מ”ל.

יש לציין שהדרך הקלה ביותר למדוד שיעורי מצה הוא דווקא שקילה. המשקל הנדרש תלוי במשקל הסגולי של כל מצה ומצה. למצת יד השיעור הוא בערך 29 גרם לשיעור המחמיר ביותר, ו-11.2 גרם לשיעור המקל ביותר. למצת מכונה השיעורים הם 31.0 גרם ו-12.0 גרם, בהתאמה.

ארבע כוסות

המשנה ברורה (רעא, יג) כותב שכיון שמדובר במצווה דרבנן, די בשיעור קטן של 86 מ”ל. אולם, כאשר פסח נופל בשבת (כגון השנה), יש ליטול את השיעור הגדול יותר (150 מ”ל) לכוס ראשונה, כיון שיש בה מצווה דאורייתא של קידוש היום.

ויהי רצון שנכה לקיים את מצוות הלילה כדת וכדין, ולראות בקרוב גאולה שלמה, “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות”.

5 תגובות

  • מאת טוביה איזן:

    שלום.

    בשיעורים לליל הסדר, נטיתם מן המקובל בכל העולם ועשיתי ”דין” לעצמכם. מנין העלתם את הרב דוד פיינשטיין אינני יודע.

    לי ידוע על שתי שיטות בשיעורים. מרן החזו”א זצ”ל ומרן הגרא”ח נאה זצ”ל ותו לא. למה להלעיט את הציבור בדברים שלא יודועים לכל.

    וגפ לא יזיק קצת התיחסות להגא”ח נאה זצ”ל, שלא היה מורה בת”ת כפי הידוע.

    גם מרן הסטייפלר זצ”ל כותב בהקדמתו לספרו הראשון ”שיעורין דאורייתא” כי את כל נושא השיעורים הוא למד מספרי הגרא”ח נאה.

    אקווה, כי תקבלו את האמת ממי שאמרו, ותערכו שינויים בנוסח.

    תודה מראש וחג כשר ושמח

    טוביה איזן

  • מאת רבני בית ההוראה:

    לא הבנתי על מה יצא הקצף, דעתו של הגר”ח נאה הובאה בבהירות רבה, המנהג להחמיר יותר בדאורייתא ולהקל בדרבנן רווח מאוד בין הפוסקים, אף שמנהג בני התורה להחמיר בזה במידת האפשר גם בדרבנן ואת זאת אפילו לא ציינו… דבריו של הגר”ד פיינשטיין לא הובאו כדעה חדשה כלל, אדרבה הם תואמים לשיעוריו של הגר”ח נאה, אלא כביאור והתאמה בין השיעורים הללו למידו האגודלים והביצים של זמנינו, לשם הסבר השיטה ולא כשיטה חדשה.

  • מאת טוביה איזן:

    ”הרב חיים נאה”? יסביר לי כבוד גאון עוזנו רבי יהושע פפר שליט”א. האם מדובר על בר פלוגתא של הרב אברהם ישעיהו קרליץ זצ”ל מבני ברק? או הכוונה לרב נאה אחר?

    ”ויהי רצון שלא ניהיה ללצון, ”שנכה” !!! תתקנו זאת שלא יישמע כקללת צדיק חס ושלום.
    כך מן השמים? לקיים את מצוות הלילה כדת וכדין, [היינו כשיעור?…….] ולראות בקרוב גאולה שלמה, “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות”.

  • מאת רבני בית ההוראה:

    נראה שאתה מערב הרבה אמוציות בשאלותיך בענין, ומייחס לרב הכותב כוונות זדון שהוא כלל לא מודע אליהן… מי אנו אזובי הקיר שבכלל נביע דעה אודות גדלותם של פוסקי ההלכה המובהקים של הדור הקודם?! מה מביא אותך לחשוב שאנחנו יורדים לדיוטות שכאלו? ראית פעם באתר כאן זילזול כלשהוא בחכמי ישראל חלילה?

  • מאת טוביה איזן:

    טוביה איזן משיב מפני הכבוד והיראה: לא הבנתי מה עניין ”אמוציות” לכאן. לא ייחסתי כוונת זדון. אולם ”הרב הכותב”, מציג לכאורה את עצמו כאחד מ”בעלי השיעורים”. ובחדא מחתא כלל את ”הרב” חיים נאה. ”הרב פיינשטיין”, ”הרב” חיים קנייבסקי ו”הרב דוד בראונפלד”. כך מי שחושב את עצמו ל”אזוב קיר” כותב על גאון ופוסק הדור, שאפילו ב”סידורי התפלה” היויומיים, מובאים רק 2 הפוסקים הגרא”ח נאה והחזו”א גם יחדיו? ומשל למה”ד? לא’ שיכתוב ”הרב עקיבא אייגר”.

    בר מן זאת, יש לי כמה הערות על גופם ש”ד כאן. אולי אתייחס לכך בפעם אחרת.

    חג כשר ושמח
    ובל ישכח כב’, כי מי שבנה את בניין השיעורים ופרסם כמה ספרים ע”כ, היה הגרא”ח נאה. ואחריו פרסם החזו”א ”קונטרס שיעורים” בן 2 עמודים ותו לא. ולא בכדי הכתירו את הגרא”ח נאה כ”בעל השיעורים”.

    שערי תארים לא ננעלו, ויפה ונאה יעשה כותב הטורים הרב שליט”א, ויכתיר את מי שצריך בתארים הראויים להם.

    אין משיבים את הארי. יבואו אברכים כהרב וייספיש וכהרב יהודה מרגולין נ”י. ועוד הרבה קולמסין יישברו בנושא ”השיעורים”. ולעולם יהיו חותמין בשתי השיטות הידועות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים