לא להתייאש! – מצוות השבת אבידה

הרב יהושע פפר
כ"ח אדר ב' ה'תשע"ו

 

בין הלכות רבות הנוגעות לחג הפסח, בדרך כלל אין אנו נותנים תשומת לב רבה להלכות השבת אבידה – החזרת אבדות לבעליה. ואולם, כאשר מנקים בית, וקל וחומר מוסד, לקראת חג הפסח, כמעט תמיד נמצאים חפצים שונים שניכר עליהם שהינם אבדות. מאחר שנמצאו, עולה מאליה השאלה: מה צריך לעשות איתם? באיזה מאמצים יש לנקוט כדי להחזיר אותם לבעליהם?

ניטול את ההזדמנות לפתוח את הדיון בהלכות השבת אבידה, שהינן מההלכות הכי רלוונטיות ונוגעות למעשה מהלכות חושן משפט. הנושא של השבת אבדות עולה לעתים קרובות בחיי היומיום, אך רבים אינם מודעים למצוות הכרוכות בכך, ולאיסורים העלולים לעלות בנסיבות שונות. בוודאי שחשוב לדון בדינים אלו, הן לקראת הפסח, והן בשנה כולה.

איזו מצוות דאורייתא כרוכות בהשבת אבדות? מהם אופני הפטור מן המצווה? האם המצווה חלה גם על מניעת הפסדים? איך ייאוש הבעלים משפיע על החיוב? ומתי חובה על האדם ללכת לפנים משורת הדין? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

המצווה הבסיסית

התורה מחייבת אותנו בהחזרת אבדות לבעליהן על-ידי שתי מצוות: מצוות עשה ומצוות לא תעשה. מצוות אלו נלמדות מדברי הכתוב: “לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ” (דברים כב, א). הפסוק הבא מפרט את החיוב לשמור על אבידת אחרים עד שהיא מוחזרת לבעליה, ופסוק נוסף קובע: “לא תוכל להתעלם” (פסוק ג).

שתי המצוות נמנות בספר המצוות של הרמב”ם (עשה רד; לא תעשה קצט), וכן מוזכרות במשנה תורה (אבידה יא, א). גם בשולחן ערוך (חושן משפט רנט, א) מזכיר את שתי המצוות של השבת אבידה לבעלה. הגמרא (בבא מציעא כו, א) מוסיפה שאם אדם נוטל לעצמו אבידה שלא כדין, הוא עובר אף על איסור גזל.

לדעת רוב הראשונים, מצוות העשה והלא תעשה אינן תלויות זו בזו. אדם עובר את הלאו של “לא תוכל להתעלם” כאשר הוא רואה אבידה, ונמנע מלהחזיר אותה לבעליה. מנגד, מצוות העשה, לדעת רש”י (בבא מציעא כו, ב) ואחרים (עי’ רמב”ם, בבא מציעא ל, א), חלה דווקא כאשר המוצא כבר מגביה את החפץ האבוד.

אבחנה זו מובאת אף על-ידי הסמ”ע (חו”מ רנט, א), אך הט”ז חולק עליה ומשווה בין המצוות.

הפטורים מן המצוות

הגמרא (ב”מ ל, א) לומדת מן המילה “והתעלמת” שלפעמים מותר לאדם להתעלם, להימנע מהשבת אבידה לבעליה. הגמרא מזכירה שלשה אופנים:

  1. אסור לכהן להחזיר אבידה אם ההשבה כרוכה בהיטמאות, כגון כאשר החפץ האבוד נמצא בבית הקברות.
  2. אין חובה להשיב אבידה כאשר ההשבה כרוכה בהפסד כספי. דוגמה לכך היא כאשר אדם צריך לבחור בין הרכוש שלו לבין רכושו של אחר: הכלל הוא שאבידת עצמו קודמת. כן נפסק בשולחן ערוך: “מי שאבידה לו אבידה, ופגע באבידתו ובאבידת חבירו, אם יכול לחזור את שתיהן חייב להחזירם; ואם לא, יחזיר את שלו, שאבידתו קודמת אפילו לאבידת אביו ורבו” (חו”מ רסד, א). ואולם, “יש לו לאדם ליכנס לפנים משורת הדין, ולא לדקדק ולומר: שלי קודם, אם לא בהפסד מוכח”.
  3. אין חובה להשיב אבידה כאשר ההשבה כרוכה במעשה שיש בו בושה או עלבון עבור המוצא. הלכה זו מכונה “זקן ואינו לפי כבודו”, כפי שנפסקה בשולחן ערוך: “מצא שק או קופה, אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו, אינו חייב ליטפל בהם” (שם, רסג, א). המדד הוא אבידת עצמו: אם היה נמנע מלהשיב את שלו מחמת שאין זה לכבודו, אינו חייב להשיב את של חברו, אבל אילו היה מוחל על כבודו למען אבידתו, חייב אף להשיב את של חברו.

ביחס לפטור השלישי, מבואר בגמרא שכאשר אדם הגביהה את החפץ, והתחיל לקיים בה את המצווה, שוב מתחייב בהשבת אבידה, ומפסיד בכך את הפטור של “אינו לפי כבודו”. ואולם, הלכה זו מוגבלת לפטור זה, ואינה חלה על הפטור של הפסד כספי עבור המוצא.

כמבואר בערוך השולחן (רסג, ב), הטעם שאדם חייב במצווה לאחר שמגיהה את האבידה הוא שהפטור, כפי שנלמד מהמילה “והתעלמת”, נאמר דווקא ביחס למצוות לא תעשה. כאשר האבידה הגיעה לידי המוצא, חלה עליו מצוות עשה, והנסיבות הלא-מכובדות שוב אינן מהווות פטור.

מנגד, במצב של הפסד כספי אישי, הפטור נלמד מן הכלל (על-פי הפסוק “אפס כי לא יהיה בך אביון”) ש”שלך קודם לשל חברו”. לעניין פטור זה, אין הבחנה בין מי שכבר התחיל לקיים את המצווה, לבין מי שטרם התחיל.

לכבות את האורות

המצווה של השבת אבידה אינה מוגבלת לחפצים אבודים. היא חלה אף על חפצים הנמצאים בסכנה של אבדון, נזק וכדומה – אם כי ייתכן שבמקרים אלו, חלה רק מצוות לא תעשה, ולא מצוות עשה שחלה על השבה ממש. הצלת הזולת מנזקים והפסדים אינה רק חובה מוסרית, אלא אף חובה על-פי התורה, ומי שנמנע מכך עובר על האיסור של התעלמות מהפסד חברו.

הגמרא מלמדת אפוא שכאשר שדהו של חברו עומדת בפני סכנת שטפון, חובה על האדם לעצור את זרם המים, ולהציל את השדה מנזק (בבא מציעא לא, א). כן, כאשר אדם מוצא את פרתו של חברו בסבך של קוצים, ובסכנת נזק, עליו להציל אותה מכך. דוגמאות אלו אינן שכיחות כיום, אבל נראה שביומיום אופנים אלו של השבת אבידה הם השכיחים ביותר.

למשל, בפתחי תשובה (רסו, א) מביא בשם רבי עקיבא איגר שכאשר יהודי נעשה שומר עבור חפץ של גוי, וקיבל עליו אחריות שמירה, ושוב נאבד ממנו החפץ, חייב המוצא בחיוב השבה, שכן בכך הוא מציל את השומר מן ההפסד של אחריות על הפיקדון (הוא מזכיר שיש מי שחלק עליו בכך).

על אותה הדרך, כאשר אדם נתקל במזגן או חימום הדולק ללא סיבה – כגון מי שיצא את ביתו ליום עבודה והשאיר את המזגן דולק, וכדומה – תחול חובה לכבוד את המכשיר, כדי לחסוך בעלות החשמל. דין זה בוודאי נכון ביחס למכשירים הצורכים כמות חשמל משמעותית, אך ייתכן שגם בנוגע לתאורה, והפסד של פחות משווה פרוטה, עדיין חלה חובת השבת אבידה (עי’ מחנה אפרים, גזלה א; מנחת חינוך רנז, ז).

הייאוש והשלכותיו

כאשר הבעלים מתייאש עוד קודם למציאת החפץ על-ידי המוצא, חל פטור מחובת השבת אבידה, ומותר למוצא לקחת את החפץ לעצמו. כאשר הבעלים מקווה ומצפה לקבל את החפץ בחזרה, העובדה שהוא נאבד אינו משפיע על בעלותו: כיון שהוא נשאר בעלים של החפץ, חלה חובת השבה. אך כאשר הבעלים התייאש מלקבל את החפץ בחזרה, התורה קובעת שבעלותו נקלשת, עד שמותר למוצא לשמור את החפץ לעצמו.

לדעת רש”י (ב”מ כא, א; כב, ב; כז, ב; גיטין לט, ב), ייאוש נחשב להפקר, כך שהחפץ יוצא מרשותו של הבעלים לגמרי. לדעת אחרים (קצות החושן תו; נתיבות המשפט רסב), גם לאחר ייאוש נשאר החפץ בבעלות הבעלים, אך בעלות זו נחלשת, כך שמותר לאחר לקנותו לעצמו.

השלכה מעשית של חקירה זו היא השאלה אם רשאי המאבד לשנות את דעתו, ולחזור בו מן הייאוש. לדעת רש”י, כיון שהתייאש, ויצא החפץ לגמרי מרשותו של הבעלים, מובן שאין אפשרות לחזור בו מכך, ולשנות את דעתו (כן מבואר חזון איש, ב”ק יח). מנגד, אם ייאוש אינו הפקר, אלא רק מחליש את בעלותו של המתייאש, ייתכן שיוכל לשנות את דעתו ולהחזיר את החפץ לבעלותו המלאה (כן מבואר בשו”ת בית הלוי, ח”ג, סימן מח).

מה נחשב ייאוש

מה נחשב לייאוש על-פי ההלכה? הדרך הפשוטה ביותר לדעת שאדם התייאש מנכס אבוד היא אם שומעים אותו אומר “וויי לחסרון כיס” – או משהו בסגנון (חו”ש סימן רסב, ה). אם נמצא אדם שאיבד פטיש מחפש פטיש חדש בחנות טמבור, ואומר למוכר “כמה חבל על הפטיש הישן והטוב שהלך לאיבוד”, אזי ניתן להסיק שהוא התייאש, ומי שכעת מוצא את הפטיש רשאי לשמור אותו לעצמו.

אופן נוסף של ייאוש הוא מציאת חפץ שניכר עליו שהוא במצב אבוד זה זמן רב, כלשון השולחן ערוך (שם): “וכן המוצא דבר שמוכיח בו שיש זמן רב שנאבד מבעליו, ונתייאשו הבעלים, הוא של מוצאו, אפילו יש סימן בגופו או במקומו”.

מקרה מורכב יותר של ייאוש הוא כאשר אדם מאבד חפץ שאין עליו כל סימן היכר. כאשר אדם מודע לכך שהחפץ נפל ממנו, והוא אף יודע שמאחר שאין על החפץ שום סימן היכר נמצא שאין דרך לקבל את החפץ בחזרה, יש להניח שהוא התייאש מן החפץ. הנחה זו תקפה בחפצים כבדים או יקרי-ערך, באופן שאדם ממשמש בהם תמיד ומודע לנפילתם (שם, סעיף ג).

המקרה הקלאסי שניתן על-ידי הגמרא (ב”מ כא, ב) הוא של מטבעות, שאנשים ממשמשים בכיסם תדיר (פוסקי זמנינו דנים אם המציאות היא עדיין כזו שבני אדם ממשמשים בכיסם תמיד אחר מטבעות). דוגמה נוספת היא שעון יד, שדרכו של אנשים להביט תדיר בשעון היד ולגלות את דבר נפילתו. אם נמצא שעון יד ללא כל סימן היכר, יש להניח שהבעלים מודע לאבדון והתייאש מן השעון, כך שמותר למוצא לשמרו לעצמו.

עוד אופן של ייאוש הוא מציאה המצאת במקום שרוב בני האדם העוברים בו אינם יהודים (או אינם מקפידים להשיב אבדות). כיון שנאבד לאדם אבדה במקום כזה, הוא מתייאש מלקבל אותה בחזרה, ומותר למוצא לקחתו לעצמו.

לפנים משורת הדין

האמור לעיל מתייחס לעיקר הדין לבד. הגמרא (ב”מ כד, ב), ואחריה הרמב”ם והשולחן ערוך (רנט, ה) מלמדים שגם במקום שלא חל חובה על-פי דין להשיב את האבידה, כגון שהבעלים כבר התייאש, עדיין יש להשיב את האבידה לבעליה (בתנאי שהמוצא מצליח לברר את זהות הבעלים), לפנים משורת הדין. הרמ”א מוסיף שאם המוצא עני, אינו צריך ללכת לפנים משורת הדין, מקום שהבעלים עשיר.

במקרים רגילים של “לפנים משורת הדין”, מדובר במידת חסידות ומעשה ראוי, אך לא בחובה. אדם ראשי, אם יחליט לעשות כן, להיכנס לפנים משורת הדין. אך בנוגע להשבת אבידה, כתב הש”ך (שם) בשם המרדכי שאם המוצא עשיר והבעלים עני, כופים על המוצא להשיב את האבידה.

עניין זה מצריך עיון. בהגדרה, נראה שהעיקרון של כניסה “לפנים משורת הדין” הוא עניין וולונטארי. איך ייתכן שנכפה את האדם לקיימו? ועוד, האם ניתן להבחין בדבר חיוב בין עני לבין עשיר?

נראה שכאשר אדם עושיה מעשה המוגדר כ”לפנים משורת הדין”, הוא אינו עושה סתם מעשה טוב בעלמא, אלא מקיים את המצווה עצמה – ובמקרה שלנו את מצוות השבת אבידה. לאור המשמעות המילולית של “שורת הדין”, יש להבין כי מדובר ב”שורה”, שאחריה שוב אין המצווה בגדר של חובה. ועדיין, אם חוצה אדם את ה”שורה”, ומקיים את המצווה גם כשאינה חובה, קיום המצווה עולה בידו.

על-פי ביאור זה, ניתן להבין שבנסיבות מסוימות קבעו חז”ל שיש להרחיב את “שורת הדין” של מצווה, באופן שלעניין השבת אבידה תקנו חכמים שגם לאחר ייאוש, חייב המוצא (אם הוא עשיר) להשיב את האבידה לבעליה. בקצות החושן (ס”ק ג) כתב לבאר על דרך זו: אמנם בדרך כלל מדובר בעניין של בחירה, אך לעתים ראו חז”ל שיש לחייב את האדם לחצות את השורה. אם המוצא עני, לא תיקנו כן חז”ל, והמוצא רשאי אפוא לשמור לעצמו אבידה לאחר ייאוש בעלים.

 

ישנם פרטים רבים שטרם העלנו לדיון, ובס”ד נעשה כן בשבועות הבאים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים