קובץ הלכות לעיוורים

מערכת האתר
כ"ז אדר ב' ה'תשע"ו

קובץ הלכות זה הוא המשך מהחיבור “ביכורי יוסף” של הרב יוסף חיים בן דוד עיוור מלידה שערך קובץ הלכות הנוגעות לעיוורים (ראה כאן עצות והדרכות מהנ”ל. הרב בן דוד ישמח לקבל הערות במייל ycbd25@gmail.com   או בנייד מספר 0584145409

 

פתח דבר

כתוב בתורה (ויקרא י”ט י”ד): “לפני עיוור לא תיתן מכשול”. לכאורה, רש”י מפרש את הפסוק לא כפשוטו. פירוש רש”י הוא: כל מי שעיוור בדבר, אסור להכשילו.

אבל למה הוציא רש”י את המקרא מידי פשוטו? הרי ידוע, שרש”י מפרש תמיד על פי פשוטו של מקרא! האם מי שח”ו יכשיל עיוור ממש, לא עובר על לאו מן התורה?

צריך לומר: חז”ל באים להרחיב את משמעות הפסוק. לא רק מי שמכשיל עיוור ממש, עובר על לאו, אלא גם מי שהוא סומא בדבר, גם אותו אסור להכשיל. זה אותו דבר כמו עיוור ממש.

* * *

בגמרא במסכת בבא קמא (דף פז.) יש מחלוקת בין רב יהודה לחכמים, האם סומא חייב במצוות או לא. רב יהודה פוטר, והוא מביא לזה ראיות שונות. ההלכה היא כחכמים, שסומא חייב בכל המצוות. אומרת הגמרא: “וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל מצוות האמורות בתורה. אמר רב יוסף, (שהיה סגי נהור – עיוור): “בהתחלה הייתי אומר: מי שיגיד לי שההלכה כרב יהודה, הייתי עושה סעודה לכל החכמים. כי אני לא מצווה ובכל זאת עושה את המצוות, וגדול מי שלא מצווה ועושה ממי שמצווה ועושה. כי הוא מראה שחביבים עליו המצוות, והוא מתנדב לקיים אותם למרות שהוא פטור. אבל עכשיו, ששמעתי את דברי ר’ חנינא שאמר: גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, מי שיגיד לי שאין הלכה כרבי יהודה, אעשה סעודה לכל החכמים. כי כשאני מצווה ועושה את המצוות, יש לי יותר שכר” (אולי בגלל שיש יותר יצר הרע למי שחייב במצוות).

להלכה, המשנה ברורה פוסק (סי’ נ”ג ס”ק מ”א): “סומא אפילו בשתי עיניו, חייב בכל המצוות מן התורה”.

* * *

הערה למעיין: הדברים נכתבו לפי הסדר הבא: מרן השולחן-ערוך, המשנה-ברורה והילקוט יוסף, במידה ודובר על אותו נושא. יש הלכות שמובאים משו”תים. שיניתי לפעמים מהלשון, כדי שיהיה יותר מובן.

לקט הלכות בנושאים שונים:

א.  בברכות השחר, האם סומא מברך ברכת פוקח עיוורים?

מצינו בזה מחלוקת:

המשנה ברורה פוסק (סי’ מ”ו ס”ק כ”ה): “סומא מברך ברכת פוקח עיוורים”. אבל הילקוט יוסף פוסק (סי’ מ”ו סעיף י”ח): “סומא שרצה לברך ברכת “פוקח עיוורים” בברכות השחר, אין מוחים בידו, שיש לו על מה שיסמוך. ומכל מקום אם בא לשאול, מורים לו שלא יברך ברכה זו, שספק ברכות להקל”.

ויש להקשות על פסק המשנה ברורה: לכאורה אינו מובן, איך הוא יברך? הרי הוא לא רואה!

אלא: הרמ”א כותב, שברכות השחר הם ברכות שנתקנו על מנהגו של עולם, כלומר, מברכים כי יש את הדבר הזה בעולם, שה’ פוקח עיוורים. ומודים לה’ שיש את הדבר הזה בעולם. ועוד מובא בספרים, שבזה שהעיוור מברך “פוקח עיוורים”, הוא מראה בזה את ביטחונו בה’, שיחזיר לו את מאור עיניו.

ועוד יש לומר שיש לעיוור הנאה מעצם הראייה, כי הוא נעזר באחרים הרואים, כמו שנפסק לגבי ברכת יוצר אור (סי’ ס”ט סעיף ב’) שעיוור מברך למרות שהוא לא רואה את האור כי הוא נעזר באחרים.

* * *

ב. האם סומא חייב בציצית?

מרן פוסק (סי’ י”ז סעיף א): “אף-על-גב דכתיב וראיתם אותו, סומא חייב בציצית, מפני שנתרבה מאשר תכסה בה. וקרא ד”וראיתם אותו” איצטריך למעט כסות לילה”.

מבאר המשנה ברורה (ס”ק א-ב): “חייב בציצית – ופשוט דיכול לברך גם-כן עליהן, אך שיבדוק אותן מתחלה במשמוש ידיו, או יבקש לאחר לבדקם”. “כסות לילה – והסברא נותנת לרבות כסות סומא ולמעט כסות לילה, משום דכסות סומא ישנו על-כל-פנים בראייה אצל אחרים, אבל כסות לילה, אינו בראייה אצל אחרים”.

* * *

ג. האם סומא יכול להטיל ציצית לעצמו או לאחרים?

פוסק הילקוט יוסף (סי’ י”ד סעיף ז): “מותר לסומא להטיל ציציות בבגד, גם בבגד של אחרים, מאחר שהסומא חייב במצוות ציצית”.

* * *

ד. האם סומא צריך להעביר הציצית על עיניו בשעת קריאת שמע כמו כולם או לא?

יש בזה מחלוקת:

המשנה ברורה (סי’ כ”ד ס”ק ז) כתב: “הסומא, יש לו לאחוז הציצית בידו בשעת קריאת שמע, אף על פי שנאמר “וראיתם אותו” (והסומא לא רואה את הציצית, הוא אוחזם בידיו), כיון שישנו בראייה אצל אחרים. אבל להעביר הציצית על עיניו, לא, דמחזי כחוכא ואיטלולא (שנראה כצחוק והיתול)”.

אבל בילקוט יוסף כתוב (סי’ כ”ד סעיף י”ב): “סומא, יש לו לאחוז את הציציות בשעת קריאת שמע כפיקח לכל דבר, ועל פי הקבלה גם הוא ינשק את הציציות כשאומר “וראיתם אותו”, ויעביר הציציות על עיניו”.

* * *

ה. האם לעיוור מותר לקרוא קריאת שמע כשיש ערווה כנגדו או לא?

השולחן ערוך פוסק (סי’ ע”ה סעיף ו): “היתה ערווה כנגדו, והחזיר פניו ממנה, או שעצם עיניו, או שהוא בלילה, או שהוא סומא, מותר לקרות, דבראייה תלה רחמנא, והא לא חזי לה”. (כיון שתלה הכתוב את האיסור בראיית דבר ערווה, והוא לא רואה אותה).

בילקוט יוסף פסק (סי’ ע”ה סעיף י): “מעיקר הדין מותר לסומא להתפלל ולומר דברי תורה גם כשיש נגד פניו אשה נשואה בגילוי שער, או בגילוי זרועות וכדומה, והמחמיר בזה היכא דאפשר [במקום שלא יגרום לו ביטול תורה או ביטול תפלה וכדומה] תבוא עליו ברכה”.

* * *

ו. האם מותר לעיוור להיות ש”ץ?

מרן פוסק (סי’ נ”ג סעיף י”ד): “סומא יורד לפני התיבה, ובלבד שלא יקרא בתורה, משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה”.

מבאר המשנה ברורה (ס”ק מ”א): “סומא – אפילו בשתי עיניו. וחייב בכל המצות מן התורה. ובתשובת חוות יאיר (סימן קע”ו) העלה, שאף-על-פי-כן, לא יתפלל סומא בימים נוראים, אפילו (אם הוא סומא) באחת מעיניו, היכא דאיכא (איפה שיש) אחר ראוי והגון כיוצא בו. עיין שם טעמו (הטעם הוא על פי הסוד). ובספר אליהו רבה באות י’, חולק עליו. ונראה לי, דאף לדברי החוות יאיר, היינו רק שלא למנותו לכתחילה, אבל לא לסלקו מש”ץ אם נעשה סומא”.

פוסק הילקוט יוסף (סי’ נ”ג סעיף ל”ב): “סומא חייב בכל המצוות שבתורה, ומותר למנותו שליח ציבור, ומוציא את הרבים ידי חובתם”.

* * *

ז. האם סומא מברך ברכת יוצר אור?

מרן פוסק (סי’ ס”ט סעיף ב): “סומא, אף-על-פי שלא ראה מאורות מימיו, פורס שמע ומברך יוצר המאורות, שהוא נהנה במאורות שרואין אחרים שיורוהו הדרך אשר ילך בה”.

וכן פסק הילקוט יוסף.

* * *

ח. מה הדין לגבי אמירת פסוקים בעל פה וכן לעלות לספר תורה?

לגבי עלייה לתורה, מרן פסק (סי’ קל”ט סעיף ג): “סומא אינו קורא, לפי שאסור לקרות אפילו אות אחת שלא מן הכתב (והרמ”א כתב דעכשיו קורא סומא, כמו שאנו מקרין בתורה לעם-הארץ)”.

מבאר המשנה ברורה (ס”ק י”ב): “דעכשיו קורא סומא – וטעמו, דכיון שאנו נוהגין שהש”ץ קורא והוא קורא מתוך הכתב, שוב לא קפדינן על העולה, דשומע כעונה. (ס”ק י”ג) כמו שאנו וכו’ – רוצה לומר, שאנו נוהגין להקל, אפילו אם אינו יכול לקרות עם הש”ץ מלה במלה מתוך הכתב, והוא הדין בסומא. ולדינא, כבר כתבו האחרונים דנהגו להקל. ומכל מקום, לפרשת פרה ופרשת זכור, נכון שלא לקרותן לכתחילה”.

אולם הילקוט יוסף כתב: “אין להעלות סומא לספר תורה, אחר שאינו יכול לקרוא מתוך הכתב. שמאחר ואין מנהג ברור להעלות סומא לספר תורה, ודברי האחרונים סותרים זה את זה, יש להעמיד הדבר על עיקר הדין, דשב ואל תעשה עדיף, וכיון שהוא שומע ברכות העולים לספר תורה וקריאת התורה מפי השליח ציבור ומכווין לבו אליהם, הרי הוא יוצא ידי חובתו כאילו עלה בעצמו. ומכל מקום, אם עלה לספר תורה, לא ירד, ואין גוערים בו, כיון שיש לו על מה שיסמוך. [ובילקוט יוסף חלק ב’ כתבנו שהמנהג שהסומא עולה לתורה, אך מרן אאמו”ר חזר בו, וכיום דעתו כנזכר, ואין להתחשב במנהג]”. וכן פסק בסי’ קל”ט סעיף ד: “לכתחילה יש להימנע מלהעלות לספר תורה סומא [עיוור], גם לא לעליית מוספים, ובפרט במקומות אלו שהם אתריה דמרן השולחן ערוך. אולם אם הסומא כבר עלה, לא ירד, ואין גוערים בו, כיון שיש לו על מה שיסמוך. ומכל מקום בשמחת תורה שמעלים את כל הקהל לספר תורה לקריאת “ולאשר אמר”, או בשמחה משפחתית כאשר מעלים לתורה את כל הקרובים והידידים, נוהגים להקל ולהעלות סומא לספר תורה לעליית מוסיף, משום עגמת נפש”.

* * *

ט. האם מותר לעיוור לומר פסוקים בעל פה?

אומר המשנה ברורה (סי’ מ”ט ס”ק א): “סומא מותר לקרות בעל-פה, משום עת לעשות לה’ הפרו תורתך”.

והילקוט יוסף כותב אותו דבר, רק הוא מוסיף (סי’ מ”ט סעיף י”ב): “וכן זקן שכהו עיניו מראות, וקשה לו מאד לקרוא מתוך ספר, וגם קשה לו מאד ללמוד גמרא ופוסקים, יכול לומר בעל פה פסוקי תורה.

* * *

י. האם עיוור צריך לשים יד ימין על עיניו בקריאת שמע?

פוסק הילקוט יוסף (סי’ ס”א סעיף ד): “וגם סומא בשני עיניו יניח יד ימינו על עיניו בשמע ישראל. וכן יעביר הציציות על עיניו במקום שנהגו לעשות כן”.

* * *

י”א. עיוור שלא יודע איפה זה צד מזרח, או אם הוא לא מתפלל לצד מזרח ואחרים רואים, מה הדין?

פוסק הילקוט יוסף (סי’ צ”ד סעיף ה): “אם היה הסומא מתפלל לצד שאינו נכון, אם היה הדבר בציבור, צריך הרואה אותו להטותו ולהעמידו כנגד הצד הנכון, אף על פי שבזה הוא עוקר רגליו. אולם אם לא היו שם מתפללים באותה שעה, אם היה הסומא פונה לצד צפון או לצד דרום, באופן שבנקל יכול להטותו לצד מזרח, נכון שיעשה כן, אבל אם היה עומד לצד מערב, אין צריך להפסיקו ולעקור רגליו ולהטותו לצד מזרח, מפני שבכיוצא בזה יש לחוש להפסק. ויסמוך על דברי האומרים שהשכינה בכל מקום”.

* * *

י”ב. האם לכהן עיוור מותר לישא כפיו?

מרן פוסק (סי’ קכ”ח סעיף ל): “וכן סומא באחת מעיניו, לא ישא את כפיו. ואם היה דש בעירו, דהיינו שהם רגילים בו ומכירים הכל שיש בו אותו מום, ישא כפיו, ואפילו הוא סומא בשתי עיניו. וכל ששהה בעיר שלושים יום, מקרי דש בעירו. ודווקא בעירו, אבל אם הולך באקראי לעיר אחרת, ושהה שם שלושים יום, לא. ואפילו לא בא לדור שם להיות מבני העיר, אלא בא להיות שם מלמד או סופר או משרת שנה או חצי שנה, חשוב דש בעירו בל’ יום”.

פוסק הילקוט יוסף (סי’ קכ”ח סעיף ע): “סומא בשתי עיניו, אפילו אם הוא דש בעירו, אינו נושא כפיו, דספק ברכות להקל. ויש אומרים שאם הוא דש בעירו, נושא כפיו, ולכן כהן סומא הרוצה לעלות לדוכן ולישא כפיו, אין מוחין בידו, שיש לו על מה שיסמוך”.

* * *

י”ג. אם יש צואה כנגד העיוור ואין לה ריח, האם מותר לו לקרוא קריאת שמע או לומר דברים שבקדושה ללא הרחקה, או לא?

מרן פוסק (סי’ ע”ט סעיף א): “היתה צואת אדם מאחריו, צריך להרחיק ד’ אמות ממקום שכלה הריח. אפילו אם יש לו חולי שאינו מריח, צריך להרחיק ארבע אמות ממקום שיכלה הריח למי שמריח. ומלפניו, צריך להרחיק מלא עיניו, אפילו בלילה, או שהוא סומא שאינו רואה אותה, צריך להרחיק עד מקום שאינו יכול לראות ביום. ואם היא מצדו, דינו כמלאחוריו”.

הילקוט יוסף פוסק (סי’ ע”ו סעיף י): “גם מי שהוא סומא, צריך להרחיק מצואה הנמצאת לפניו. וצריך שיתרחק באופן שאדם שראייתו בינונית אינו יכול לראות הצואה”.

* * *

י”ד. כשמגישים אוכל, והעיוור לא יודע מה יש לפניו בכפית, האם אדמה או שהכול, מה יברך?

כמובן, כשיש אנשים איתו, צריך להגיד לו מה יש לו, כדי שיוכל לברך כמו שצריך, כי ההלכה היא שצריך לדעת על מה הוא מברך כשמברך על אוכל. אבל אם הוא נמצא לבד, ולא יכול לברר את הברכה, מה הוא יעשה?

מרן פוסק (סי’ ר”ד סעיף י”ג): “כל דבר שהוא מסופק בברכתו, יברך שהכל”.

מבאר המשנה ברורה (ס”ק ס): “יברך שהכל – דבדיעבד יוצא בברכת שהכל על כל דבר. וכאן, כיון שמסופק, כדיעבד דמי”.

נ.ב. פשוט שצריך לבדוק את הפירות והירקות מתולעים לעיוור.

* * *

ט”ו. לגבי ברכת ראיית חכם וברכות הראייה, האם עיוור מברך או לא?

פוסק המשנה ברורה (סי’ רכ”ד ס”ק י”א): “משמע בגמרא, אפילו סומא, כשיודע שהמלך עובר, מברך. ועיין בפרי-מגדים שמצדד, דאם הוא סומא שלא ראה מאורות מימיו, יברך בלא שם ומלכות”.

הילקוט יוסף פסק (סי’ רכ”ג-רכ”ה סעיף י”ג): “הרואה חכם גדול מחכמי ישראל, המופלג בתורה ובחכמה וביראת ה’ טהורה, ומורה הוראות בישראל, אף בזמן הזה יש לו לברך בשם ומלכות: “ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם שחלק מחכמתו ליראיו”. אבל סומא, אינו מברך ברכה זו”.

לגבי כל שאר ברכות הראייה, פסק הילקוט יוסף שם בסעיף כ”ב: “סומא אינו מברך ברכות אלו, לפי שלא נתקנו אלא על ראייה מוחשית. אולם סומא האוכל פרי חדש מברך שהחיינו, לפי שנהנה באכילתו”. כלומר: למרות שבגמרא כתוב “הרואה” פרי חדש, מברך, ומשמע מזה, שאם הוא לא רואה, אז הוא לא מברך, מכל-מקום, כיון שנהגו לברך בזמן האכילה, כמו שכתב השולחן ערוך, לכן גם סומא יברך, לפי שנהנה באכילתו, כמו שכתוב בילקוט יוסף הנ”ל.

* * *

ט”ז. האם עיוור מברך ברכת הלבנה?

יש בזה מחלוקת בין המשנה ברורה לילקוט יוסף:

פוסק המשנה ברורה (סי’ תכ”ו ס”ק א): “וסומא חייב בקידוש הלבנה, כי ברכה זו נתקנה על חידוש העולם. וגם הוא נהנה על ידי שאחרים רואין ומוליכין אותו על הדרך, ודומה ליוצר המאורות. כן כתבו האחרונים”.

אבל הילקוט יוסף חולק, ופוסק (סי’ תכ”ו סעיף ט): “אין לסומא לברך ברכת הלבנה, [אף כשהוא שומע מהציבור הנמצאים אתו המברכים ברכה זו]”.

* * *

י”ז. האם עיוור צריך לקום מפני הוריו כשיודע שהם נמצאים, או לא? וכן אם ההורים עיוורים, האם הבן שרואה צריך לקום מפניהם?

פוסק הילקוט יוסף (יו”ד סי’ ר”מ [פרק ו’] סעיף י”ט): “יש אומרים דבן שהוא סגי נהור [עיוור] חייב לעמוד מפני אביו ואמו, כשיודע שהם בתוך ארבע אמותיו, שהרי סומא חייב בכל המצוות כולן”. (סעיף כ): “בן שאביו או אמו סומים [עיוורים], חייב לעמוד מפניהם מדין כיבוד ומורא אביו ואמו”.

* * *

י”ח. האם מותר להשתיל קרנית לעיוור מעין של מת?

פוסק הילקוט יוסף (יו”ד סי’ נ”ג סעיף י”ב): “ניתוח פלסטי אשר חדשו הרופאים בזמן הזה, להוציא קרום עין מן המת, [קרנית] ומרכיבים אותו בעין הסומא, ועל ידי זה רואה כאחד האדם, מותר לסומא להתרפאות בזה, מבלי לדעת מהיכן השיגו הרופאים את הקרנית שעומדים להשתיל בעיניו אם ממת ישראל או ממת גוי, ואפילו בעיר שרובה ישראל. אולם רופא דתי שעומד ושואל אם מותר לו לנקר עיני המת ישראל לצורך הניתוח פלסטי הנ”ל, אין לנו להורות לו היתר כלל, בעיקר מפני ניוול המת, ורק אם המת ציווה כן מחיים להרשות לרופאים לעשות דבר זה, אז יש מקום לסמוך על המתירים בזה בשעת הדחק הגדול, באופן שקשה מאד להשיג זאת ממתי עכו”ם. אבל אם אפשר לעשות כן מקרומי עיני מתי עכו”ם, אין להתיר כלל להשתמש בקרומי עיני מתי ישראל. ולכן מי שיש לו אפשרות כספית לערוך את הניתוח בחוץ לארץ, עדיף שיעשה כן, אחר ששם רוב הקרניות הם ממת גוי”.

* * *

י”ט. עיוור שבא מחוץ לירושלים אל הכותל המערבי, האם חייב לקרוע, כדין הרואה את ירושלים ומקום המקדש, או לא?

פוסקים ה’ציץ אליעזר’ והאגרות משה, שהיות ובכל המקומות שמדברים לגבי ברכות הראייה זה כתוב בלשון “הרואה”, אם כן הדבר תלוי ברואה דווקא, למעט סומא שלא רואה, למרות שיש לו ידיעה ברורה והבנה. ולכן גם כאן הוא לא חייב לקרוע.

* * *

כ. מה הדין אם סומא שהיה עומד בשעה שנשרף ספר-תורה, האם חייב לקרוע כמו כולם או לא? האם גם מי שעומד שם ולא רואה, גם כן חייב לקרוע?

פוסק הציץ אליעזר, שזה תלוי בראייה, ובגלל שהוא לא רואה, לא קורע. כנ”ל.

* * *

כ”א. האם לכתב ברייל יש קדושה? האם זה טעון גניזה או לא?

שמעתי בשם הגר”י סילמן: כיון שאין לזה צורת אותיות, אינם טעונים גניזה.

לאחר מכן קיבלתי מכתב מהגר”ח רבי שכתב: על-פי המבואר ב”יביע אומר” (יורה דעה סי’ כ”ב-כ”ד) נראה שכתב ברייל לא טעון גניזה, כי אין לזה צורת אות. אבל נראה לי, שטוב לשים את הדפים בשקית בנפרד ולזרוק לפח, שזה מעין גניזה.

וגם, שאלתי את הרב אהרן זכאי והרב אבוטבול והם אמרו: שכתב ברייל אינו טעון גניזה כי אין בזה ממשות אלא רק סימנים. הרב אבוטבול דימה את זה לדיסק כמו “פרויקט השו”ת” שכתובים בו תנ”ך עם שם ה’, וזה לא טעון גניזה. אמנם, ספרי קודש בלע”ז טעונים גניזה, כי בזה הרבה אנשים קוראים, אבל בברייל, רק מעט אנשים קוראים. ובאמת הוא צודק. כי כיום, בארץ יש כ- 40,000 עיוורים ורק 20% מהם קוראים ברייל. וגם, כתב לע”ז זה כתב, יש צורה לאותיות שלהם, מה שאין כן כתב ברייל זה רק סימונים.

כששאלו את הרב ניסים קרליץ שליט”א על זה, הוא ענה: מצד קדושת אותיות, אין כאן, אבל מצד התוכן של הכתוב, לכאורה ראוי לגנוז אותו, כי יש אנשים בעולם שיודעים לקרוא את הכתב ולהם זה דברי קודש.

הרב אלישיב זצ”ל התלבט מאד ונטה להחמיר. כמו רב ניסים. וכן החמיר בזה החלקת יעקב (ח”ג סי’ צ”ח).

הגר”י זילברשטיין נשאל, אם גט שנכתב בכתב ברייל כשר? וכן אם כתב ברייל טעון גניזה? וכתב (חשוקי חמד סנהדרין כ”א:): “והנה לגבי גט שאלתי את מו”ח מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל, ואמר לי שיתכן שאם רבים יכולים לקרות כתב ברייל הגט כשר, אך כתב שרק בודדים יכולים לקרותו, אינו נחשב לכתב. ואם-כן, אם לגבי הגט דעת מו”ח זצ”ל שיתכן שהוא כשר, כל-שכן לגבי גניזה, שצריך לגנוז ספר זה”. וכן פסק הגר”ח קנייבסקי כשנשאל על כך.

* * *

כ”ב. עיוור שלא יכול לקרוא ברייל, וצריך להתפלל, כיצד יעשה?

הרב מוצפי ענה, שבמקרה כזה, טוב שיתפלל בבית-כנסת שהחזן אומר את התפילה בקול, וכך הוא יוכל להתפלל אתו ביחד את התפילה. בעמידה, טוב שאדם רואה יתפלל קצת בקול, לידו, בצד, וכך גם הוא יוכל להתפלל עמידה. בחול ובשבת, כשהעיוור כבר יזכור את העמידה בעל-פה, אפשר לחדול מזה. ההקלטה אצלי. הרוצה יפנה אלי. ונראה לי, שיש עוד אפשרות, על-ידי שיקליטו אדם שמתפלל בקול-רם, וכיוצא בזה, והעיוור ישמע את ההקלטה בזמן העמידה, או ישנן את התפילה אפילו שלא בזמן התפילה.

* * *

כ”ג. האם מותר להכניס כלב נחיה לבית הכנסת, או לא?

יש בזה מחלוקת בין האגרות משה (הרב משה פיינשטיין זצ”ל) לחלקת יעקב (ר’ יעקב ברייש, רב בציריך).

כתוב בשו”ת אגרות משה (או”ח ח”א סי’ מ”ה), שהכנסת בעל חי לבית הכנסת אינו קלות ראש ובזיון. ואין לנו שעת הדחק גדול מזה, שאם לא נתיר לו זאת, יתבטל כל ימיו מתפלה בציבור וקריאת התורה וקריאת המגילה בציבור. וגם יש ימים שעוגמת הנפש גדולה מאד, כגון בימים נוראים וכיוצא בזה, שרבים מתאספים, ולכן יש להתיר לסומא שהכלב שמוליכו צריך להיות אצלו תמיד, להיכנס לבית הכנסת להתפלל ולשמוע קריאת התורה וכדומה. אך טוב שיישב סמוך לפתח בית הכנסת, שלא לבלבל את הציבור. ע”כ.

אבל בשו”ת חלקת יעקב כתוב (או”ח סי’ ל”ד): “ראיתי באגרות משה את התשובה, ולפי עניות דעתי, זה תמוה לרבים. בזמן שהציבור מתפללים, ודאי אסור להכניס את הכלב, מפני שמתבלבלת הכוונה של המתפללים, כמו שאין נכון להתפלל נגד בגדים המצוירים מפני שמבלבל הכוונה, ואין לך בלבול כוונה יותר מזה, כשרואים באמצע בית הכנסת או בית המדרש כלב עומד שם, ועל המציאות אין להתווכח, וזה גרוע הרבה יותר מבגדים מצוירים, שבהלכה נאמר עליהם רק שאין נכון להתפלל, משמעות של זהירות בעלמא.

אבל כשיש כלב באמצע בית הכנסת ובית המדרש, בוודאי יבוא לידי היתול והוללות, והנערים ישחקו בו, ואין לך קלות ראש יותר מזה באמצע התפילה. ועוד, מי יערב לנו שהכלב לא יטיל גללים באמצע התפלה? לכן זה בוודאי אסור, וזה ודאי גנאי לבית המדרש. ונמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל! ועוד, כשישחקו בו הנערים והכלב יתחיל לנבוח, חוץ מהגנאי והקלות ראש שיהיה בזה, יש גם חשש הפלת ולד, אם אשה מעוברת תשמע ותפיל ח”ו את הולד. ועוד, וזה העיקר אצלי, במקומות הללו שההפקרות כל כך מצויה, והיהדות כל כך נתרופפה, ורבים הם האנשים השחצנים ההולכים עם כלביהם בראש כל חוצות, אף שעל פי דין אפשר אולי להתיר, למרות שכתוב “לא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, והמגדל כלבים כמגדל חזירים”, מי אמר שזה הכלב אינו בסוג זה? (ובפרט הכלבים של היום, שהם מפחידים וגדולים ביותר, זה לא לעניין להכניס כלב כזה לבית הכנסת, חוץ מההפחדה והבהלה שזה מפחיד את האנשים).

והעיקר, שאין זה רגש יהדות האמתית להוליך עמו כלבים, רק האנשים השחצנים עושים כן. ועוד, כשמישהו יראה שם כלב, ודאי יש חשש למראית העין, שיכולים לחשוב שזה הכלב של הראש הקהל וכיוצא בזה, שמלווה אותו לדרכו לבית הכנסת. כי ברבים, קרוב הדבר שאנשים יבואו לטעות, וחוץ מזה, יפסוק כל אחד לעצמו, כשהותרה הרצועה לאיזה צורך להכניס כלב לבית הכנסת, גם לו יש צורך גדול להכניס כלב. וכאמור, בעוונותינו הרבים שהיהדות כל-כך נתרופפה, ובפרט במקומות הללו, אם יפתח פתח כמחט של סדקית, יפתח הפתח כפתחו של אולם, ויתכן שיימצא כבר איזה “רב” להתיר זאת, ויתלה את עצמו באילן גדול לומר, כבר הותר לצורך גדול להכניס כלב לבית הכנסת, והוא בתור “רב” כבר יכריע מה זה נקרא צורך גדול וח”ו יוכל לצמוח מזה חילול ה’ גדול, שהנוצרים אוסרים להכניס כלב לבית תיפלתם, ולהבדיל לבית הכנסת מותר! ובעוונותינו הרבים לא די שאין לנו כוח לגדור גדר, נפרוץ בעצמנו גדר הגדור? מי שהוא ממורי הוראה צריך להתבונן כמה אחריות נוטל עליו בהוראה כזו.

ומה שכתב באגרות משה שאם לא נתיר לו יתבטל כל ימיו מתפילה בציבור וקריאת התורה וקריאת המגילה, קשה להאמין שלא יהיה לו איזו עצה, שמי שהוא יוליכנו לבית הכנסת, ועל כל פנים בזמנים מיוחדים. ומסתמא ימצא אז מישהו להוליכו לבית הכנסת, ולא להתיר בגלל זה להכניס כלב לבית הכנסת, כי תועבה הוא”.

וכתב הילקוט יוסף (סי’ קנ”א סעיף כ”ח): “עיוור הרגיל ללכת עם כלב הנחייה, המוליכו ומדריכו ממקום למקום, אין לו להכניס את הכלב לבית הכנסת, וכל שכן בשעת התפילה והלימוד. אלא אם יש לו בית כנסת קבוע שהוא מתפלל שם, יקבעו לו איזה עמוד או מוט מחוץ לבית הכנסת, (בריחוק מה מהפתח), כדי שיוכל לקשור אל המוט את הכלב, בטרם כניסתו לבית הכנסת”.

* * *

כ”ד. יש עוד שאלה שנוגעת לעיוור שלא דיברו בה הפוסקים, והיא:

מה הדין אם הוא שומע שפתחו את ארון הקודש, והוא לא יודע אם סגרו אותו או לא, או שהספר תורה עדיין עומד ולא הניחו אותו על התיבה, או שכולם פתאום קמים, ולא אמרו לו שרב נכנס, וכיוצא בזה, האם יש בעיה כשהוא יתיישב, מחוסר ידיעה מה קרה?

תשובה: לכאורה, הוא פטור כי הוא בגדר אנוס. אך כמובן שבמקרים כאלו צריכים הסובבים לומר לו מה נעשה סביבו, למשל, אם רב נכנס, לכן כולם עומדים, ולא לתת לו להסתבך ולהרגיש לא נעים, למה פתאום כולם קמים.

במעגל השנה

שבת

 

א. מה הדין לגבי אמירת שנים מקרא ואחד תרגום לעיוור או ללקוי ראייה?

פוסק הילקוט יוסף (סי’ רפ”ה סעיף ט”ו): “אף מי שחלה בעיניו ומצטער בקריאת שנים מקרא ואחד תרגום, חייב לקרוא את הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, או שישמע הפרשה מאחר ויכוין לצאת ידי חובה”. (ט”ז): “יש אומרים שגם הסומא (עיוור) חייב בשנים מקרא ואחד תרגום בכל שבת, כדין הפיקח. ולכן צריך שישמע מאחר קריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, ויכוין להוציאו ידי חובה, וגם הוא יתכוון לצאת ידי חובת הקריאה”.

* * *

ב. האם אשה עיוורת חייבת בהדלקת נרות שבת?

פוסק המשנה ברורה (סי’ רס”ג ס”ק י”ד): “כתב המגן-אברהם, דאשה סומא גם-כן יכולה לברך על נר שבת, דהא נהנית גם-כן מהמאורות. ומיהו, אם יש לה בעל שהוא פיקח, הוא יברך. ואם אוכלת בשולחן אחד עם אחרים שברכו והדליקו, לא תברך, דהא עיקר הטעם שכולם מברכין, משום שמחה יתירה שיש על-ידי ריבוי הנרות, כמו שכתוב בסעיף ח’, והא ליכא שמחה גבה (והרי אין לה שמחה בדבר זה)”.

הילקוט יוסף פוסק (סי’ רס”ג סעיף כ”ה): “סומא [עיוורת] מדליקה הנרות ומברכת, שהרי יש לה הנאה במאורות על ידי שאחרים רואים ויורוה את הדרך אשר תלך בה, וכמו שאמרו כן לעניין ברכת יוצר המאורות שהסומא מברך ברכה זו מהטעם האמור. ומכל מקום, אם יש לה בעל פיקח שהוא רואה, נכון שהוא יברך וידליק נרות שבת”.

* * *

ג. האם עיוור יכול לקדש ולהוציא ידי חובה את בני ביתו?

פוסק הילקוט יוסף (סי’ רע”א סעיף טו): “סומא (עיוור) חייב בכל המצות מן התורה, ולפיכך מוציא ידי חובה את בני ביתו בקידוש בשבת וביום טוב. ויש אומרים שאם יש שם פיקחים גדולים, יקדש אחד מבני ביתו לצאת ידי חובת כל הפוסקים. ומכל מקום הדבר ברור שאם דעתו נחלשת בכך שיקדש אחד מבני הבית, יקדש בעצמו. ויכול להוציא ידי חובת קידוש את בני ביתו הפיקחים”.

(וצריך ביאור לדעת אותם הפוסקים, למה לא יוכל להוציא ידי חובה את בני ביתו בקידוש? והרי כל שמחויב בדבר יכול להוציא אחרים ידי חובה).

* * *

ד. בהבדלה, מה הדין לגבי ברכת בורא מאורי האש?

פוסק השולחן ערוך (סי’ חצ”ר סעיף י”ג): “סומא אינו מברך”.

וכתב הילקוט יוסף (סי’ חצר סעיף כ”א): “סומא אינו מברך בורא מאורי האש. ולכן צריך שבני ביתו יברכו לעצמם ברכה זו. ויש אומרים שהסומא לא צריך להבדיל, ודי לו במה שמבדיל בתפלה, ולפי זה נכון שגם לא יבדיל כלל לבני ביתו, אלא יבדיל אחד מבני ביתו הגדולים, והוא עצמו ישמע ויצא ידי חובתו (כן דעת הרא”ש שכך היתה הקבלה בידו שסומא לא מבדיל) ויש חולקים. והיכא דאפשר נכון שיבדיל אחד מבני הבית, אם לא דאנינא דעתיה”.

האם הוא עונה אמן? הרי זה הפסק!

שאלתי את הרב אהרן זכאי ואמר לי שזה תלוי. אם שומע הברכה בשעת ההבדלה, לא עונה, כי זה הפסק, אבל אם שומע לא בשעת ההבדלה, הוא עונה.

* * *

ה. מה הדין לגבי טלטול המקל?

מרן פוסק (סי’ ש”א סעיף י”ח): “סומא, אסור לו לצאת במקל”.

מסביר המשנה ברורה (ס”ק ס”ח): “אסור לו לצאת – היינו חוץ לעירוב. והטעם, כי עצם הליכתו, אפשר לו לילך בלי מקל, ואינו נוטלו אלא ליישר פסיעותיו”.

ופלא שלא הוזכר בילקוט יוסף לגבי מקל של עיוורים, דבר כל-כך נפוץ, אלא הוזכר מקל של חולה וזקן.

(הערה חשובה: במקום שאין עירוב, צריך לזכור להביא את הספרים הנחוצים לבית הכנסת לפני שבת).

* * *

ו. לגבי שעון-יד-ברייל, שאפשר לפתוח את המכסה ולגעת במחוגים, והעיוור עונד אותו בשבת, צריך להיזהר לא להזיז את המחוגים כשנוגע בשעון.

* * *

ז. האם מותר לעיוור לצאת עם כלב נחייה בשבת?

ה”שולחן שלמה” (שם ס”ק י”ז) הסתפק, האם החבל, נחשב כמשא, וגם אם יש בזה איסור מחמר [הנהגת בהמה בשבת]. אולם הילקוט יוסף כתב להתיר, כי רצועה זו לא חשובה כמשא, כיון שזה דרך תשמישו.

 

* * *

 

חודש ניסן

 

א. מה הדין לגבי ברכת האילנות?

פוסק הילקוט יוסף (סי’ רכ”ו סעיף י”ד): “סומא לא יברך ברכת האילנות, שברכה זו תלויה בראייה, והוא אינו רואה. ונכון שישמע מפי שליח ציבור המברך ויצא ידי חובה לכל הדעות”.

* * *

ב. מה הדין לברך ברכת החמה?

מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל פוסק (שו”ת יחווה דעת ח”ד סי’ י”ח ד”ה ט’): “סומא לא יברך ברכת החמה בשם ומלכות, ונכון מאוד שישמע מפי שליח ציבור המברך, ויצא ידי חובה לכל הדעות”.

* * *

ג. מה הדין לגבי בדיקת חמץ? העיוור לא יכול לבדוק לבד, מה עושים?

פוסק המשנה ברורה (סי’ תל”ב ס”ק י): “ואם הבעל הבית אינו בודק כלל ומצווה לאחר לבדוק, אותו אחר מברך”. וכן פוסק הילקוט יוסף (סי’ תל”ב סעיף ח): “אם אין בעל הבית בודק כלל, וממנה שליח לבדוק, לא יברך בעל הבית אלא יברך השליח שעושה את המצוה”.

* * *

ד. מה הדין לגבי אמירת “מצה ומרור זה” בליל הסדר? הרי כשאומרים “זה”, צריך לראות את הדבר.

פוסק הילקוט יוסף (סימן תע”ג – מגיד, סעיף י”א): “סומא [עיוור] צריך לקרוא את ההגדה, ואף מוציא ידי חובה את בני ביתו. וכאשר הוא מגיע למצה זו, מרור זה, יש אומרים שאין לו לומר “זה”, כי זה משמע שיכירהו במראית העין. אולם למעשה יכול לומר מצה זו, מרור זה, כיון שיכול להגביה את המצה או המרור, ולהחזיקם בידיו”.

* * *

סוכות

 

בהושענות, קשה לעיוור להקיף את התיבה עם ארבעת המינים וכן לומר הושענות, כי הוא צריך לקרוא בברייל ביד, ולהחזיק את הסידור, שגדול כמו גמרא, לכן מה עדיף, שיקיף ולא יאמר או יאמר את ההושענות במקומו ולא יקיף?

הרה”ג ר’ חיים רבי ענה: רק אם אין לו לולב, הוא לא מקיף, אחרת, צרך להקיף ולא לומר הושענות.

אני משתדל לומר את ההושענות שאני שומע שכולם אומרים בקול.

* * *

חנוכה

 

האם עיוור מדליק נר חנוכה או לא?

פוסק המשנה ברורה (סי’ תרע”ה ס”ק ט): “כתב רש”ל בתשובה סי’ ע”ז, סומא, אם הוא בבית שאחרים מדליקין ויכול להשתתף בפרוטות עמהם ויברכו עליו, זה עדיף. וכן אם יש לו אשה, אשתו מדלקת עליו. ואם הוא בבית מיוחד ואין לו אשה, ידליק בעצמו על ידי סיוע של אחר. ועיין בשערי תשובה (שכתב) דלא יברך, וכל-שכן שאינו יכול להוציא אחרים”.

חשוב לזכור, שהמשנה ברורה פוסק לפי האשכנזים, שכל בן מבני הבית מדליק לעצמו. אבל לפי הספרדים, האבא מוציא את כל בני ביתו הרווקים ידי חובה, אפילו כשהם לא לידו. לפי הספרדים, השאלה מתחילה או בעיוור נשוי, או שיש לו דירה לעצמו, וכדומה.

פוסק הילקוט יוסף (סי’ תרע”ה סעיף י”ב): “סומא (עיוור), אם יש לו אשה, תדליק אשתו נר חנוכה ותברך. ואם אין לו אשה, ויש לו בית מיוחד, מדליק על ידי סיוע של אחר, ויברך כל הברכות, כיון שהסומא חייב בכל המצות, ובהדלקתו יש פרסומי ניסא לאחרים. ואף על פי שיש אומרים שמדליק בלי ברכה, מנהג ירושלים שהסומא מדליק בברכה. וכן כתב בשו”ת מהרש”ל (סי’ ע”ז), שאם הוא נשוי, יאמר לאשתו להדליק נר חנוכה עליו, ואם אין לו אשה, ויש לו בית בפני עצמו, צריך להדליק בעצמו על ידי סיוע אחר, שאף-על-פי שהוא אינו רואה, כיון שאחרים רואים, איכא פרסומי ניסא. (י”ג): סומא שהדליק נר חנוכה, מוציא את כל בני ביתו ידי חובת ההדלקה. ואמנם היעב”ץ כתב “שהסומא אינו מוציא אחרים”, אולם מאחר שהסומא חייב להדליק נר חנוכה, בוודאי שמוציא את אחרים ואת כל בני ביתו ידי חובתם”.

הערה: יש הבדל בין ברכת “בורא מאורי האש” בהבדלה, ששם עיוור לא מברך, לבין נרות חנוכה. כי בהבדלה, הדין הוא שצריך ליהנות לאור הנר, וזה לא שייך בעיוור. אבל בנר חנוכה, צריך פרסומי ניסא, ושאחרים יראו את הנרות, לכן עיוור יכול לברך.

 

תם ונשלם שבח לא-ל בורא עולם

תגובה אחת

  • מאת אהוד:

    בס”ד שלום רב לכבודו. לגבי ב. האילנות פוסק האדמוה”ז שתלוי בהרגש הלב כמו כל יתר הברכות הנ”ל ובראשן הרואה מלך ממלכי אומות העולם! וזב”ט. אמנם משום מה לא הוזכר באחרונים וצ”ב בזה. ובאמת הכל תלוי בהרגש הלב.ויהי רצון שנזכה כולנו שיאיר עינינו בתורתו .

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים